|
|
| נשלח ב-29/1/2004 09:47 |
 |
| |
רציו,
בפסוק שהבאת, מובאת דרישה לרחיצת הידיים בנוסף לרחיצת הגוף כולו.
יתר על כן, אם איני טועה, זהו המקום היחיד בתורה שמוזכרת בו דרישה זו, בשאר המקומות מדובר על רחיצת הגוף כולו במים.
איפה חלה הקפיצה בין הראיה המקראית לזו המקובלת כיום?
מאין התפישה שהטומאה שורה דווקא על הידיים?
מה טעמה?
מה טיבה?
מה הפונקציה שלה?
חידה גדולה בעיניי
תוקן על ידי - שחרית - 29/01/2004 9:50:47
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2004 10:55 |
|
| |
שחרית,
אני חושב על דרך הסברא שידים הן האיבר היחיד שבא במגע עם דברים שנחשבים למעוררי טומאה, והדבר אף מובא בהלכה המאוחרת כאחד מנימוקי נטילת ידים לפני התפילה 'כיוון דידיים עסקניות הן'.
כמו כן ידים נחשבות לאיבר שבו אדם פועל, אם לטוב אם למוטב (ומכאן הביטוי 'ידא אריכתא' כמבטא שליחות והוצאה לפועל בשם מישהו).
_________________________
אגב, ביסוד דיני הטומאה בתורה, תנאי סף לתחולת דינים אלו על חפץ הוא היותו כלי שמיועד לשימוש אנושי (כלי, אוכל וכד') במנותק ממצבו 'הטבעי' (ולכן למשל דומני שיש דין שמים שנטמאו וחזרו לנהר - טומאתם מתבטלת, ויש דעה באחרונים שזה מצד ביטול היותם דבר שמיועד לשימוש האדם). ואף כאן, עיקר מה שהופך חפץ לכלי לשימוש האדם (ומומלץ לעיין בהרחבה בספר 'שיעורי הרב אהרון ליכטנשטיין על סדר טהרות' בהוצאת מכללת יעקב הרצוג, שנותנים פתח לעולם סתום זה ועשויים בטוב טעם ודעת).
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2004 11:25 |
|
| |
איש ציפ,
בוקר טוב אליהו.
3 ימים טרחת לחפש את דבריו של הרמב"ם, בעוד שכשאני אמרתי לך לקרוא *גם* את דברי הרמב"ם התכוונתי שהבאתי את דבריו, ואני מתבססת עליהם.
הודעתי מיום ה26/1
"הרב מרדכי זמיר (תחומין טו עמ' 367) במאמרו: "דעת הרמב"ם על רפואה באמצעות סגולות", כותב: "ללחישות יש תפקיד מרפא אמיתי, דמיונותיו של החולה, מעניקים לסגולות כאלו את ערכם הרפואי, מעין זה ענה הרמב"ם לאלה ששאלוהו על הקלתו בדין קטלנית (בהלכות איסורי ביאה כא,א,) "אשה שנישאה לשני אנשים ומתו, לשלישי לא תנשא, ואם נשאת לא תצא". "הניחוש והכישוף והדמיונות והדימויים, אשר במקצת הזמנים יקבלו פעולתם הגופות חלושי הבנין".
(ציטוט משו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימן ריח):
"תמה אני תמיהה גדולה על תלמידי חכמים יקרים עסוקים בתורה תמיד, שיסתפקו עליהם מדרגות האיסורים עד זאת המידה ולא יבדילו בין האסור מן התורה למה שהוא אסור מדבריהם ולמה שהוא מגונה בלבד ואין איסור בו. *** והיותר תימה בשאלה הוא השוואתכם ספק נפשות הבא בידים, שדוחה מילה, לספק נפשות, שחוששים לו על דרך הניחוש והכישוף והדמיונות והדימויים, אשר במקצת הזמנים יקבלו פעולתם הגופות חלושי הבנין***. אך לא ביאור אלו העניינים הוא כוונת התשובה, אלא דעתנו, שזאת המוחזקת מגונה שתנשא לשאר האנשים, אבל אין איסור בזה כלל, ואין הבדל בין אדם, שישא מוחזקת או יאכל מכישא דאסר גנאה (שבת פ"ב א') וכיוצא בזה. והלכה למעשה אצלנו בכל ארצות אנדלוס תמיד, (שאם) ימות לאשה בעל אחר בעל, מספר בעלים, היא לא תימנע מלהנשא, ביחוד כשהיא בשנות הבחרות, בגלל ההפסד שיש לחשוש בזה...."
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2004 19:39 |
|
| |
טוב איקה ,
א. מודה אני לא קורא את כל ההודעות הפורום , ואפילו לא את כל אלו שלך .
ב. ביד החזקה , הרמב"ם פוסק שלא תינשא , וגם כאן הוא אומר שזה מגונה , ותמהה אני אם יש איש הלכה שסובר שיש בזה איסור של ממש . (סכנה אולי , איסור תורה , ודאי שלא . [מלבד החובה אולי לשמוע לדברי חכמים , בהנחה שחכמים אמנם אסרו זאת.])
ג. בנוגע לאביי אליבא דהגמ' ביבמות , הוא סמך על זה ש"רק" שנים מבעליה מתו . (ולא שלשה )
ומתברר שגם הוא מת , האם זה אומר לדעתך שהוא "חלוש שכל" וכד' . או שכותב הגמרא שמקשר בין מיתתו לנישואיו לחומא "חלוש שכל" ?
אתמהה .
שבת שלום .
נ.ב. מענין להזכיר שהגמרא בר"ה אומרת שאביי מת צעיר (יחסית) מכיון שהוא מבית עלי . (האריך עד גיל 60 כיון שעסק בתורה ובמילות חסדים. )
|
|
|
|
| נשלח ב-30/1/2004 01:13 |
|
| |
פייגעלע.
כתבת: <"ובבכן איקה , הא לך רמב"ם, הלכות איסורי ביאה פכ"א הל"א, וזה לשונו: "אשה שנשאת לשני אנשים ומתו לא תינשא ואם נשאת לא תצא".
איני שומר אחותי, אך תמה אני עליך שציטטת את דברי הרמב"ם ולא שמת לב אליהם ואל דברי הכ"מ שם, שאילו הית שם לב אליהם הייתה מגיע לאותה מסקנה שאליה הגיעה איקה..
והרי דברי הרמב"ם במלואם:
"אשה שנשאת לשני אנשים ומתו, לשלישי לא תנשא ואם נשאת לא תצא, ואפילו נתקדשה יכנוס, ולא ישא ישראל עם הארץ כהנת שזה כמו חילול לזרעו של אהרן, ואם נשא אמרו חכמים אין זווגן עולה יפה אלא מת בלא בנים או מת הוא או היא במהרה או קטטה תהיה ביניהם, אבל תלמיד חכם שנשא כהנת הרי זה נאה ומשובח הרי תורה וכהונה כאחד".
כשנעיין בדברי הרמב"ם נמצא, שהלכה זו מורכבת משתי הלכות נפרדות:
הלכה אחת, היא הלכת הקטלנית: "אשה שנשאת לשני אנשים ומתו, לשלישי לא תנשא ואם נשאת לא תצא, ואפילו נתקדשה יכנוס", אך אינו כותב למה לא תנשא, וכן אינו כותב שהנושא קטלנית מסכן את נפשו.
הלכה שניה, היא דינו של "ישראל עם הארץ הנושא כהנת": שהוא "כמו חילול לזרעו של אהרן, ואם נשא אמרו חכמים שאין זווגן עולה יפה אלא מת בלא בנים או מת הוא או היא במהרה או קטטה תהיה ביניהם".
את הסיבה לכך ש"אשה שנשאת לשני אנשים ומתו, לשלישי לא תנשא", הביא הרמב"ם בשו"ת סימן ריח, שאיקה הביאה בדף 2 לעיל, ואחזור על דבריו:
"תמה אני תמיהה גדולה על תלמידי חכמים יקרים עסוקים בתורה תמיד, שיסתפקו עליהם מדרגות האיסורים עד זאת המידה ולא יבדילו בין האסור מן התורה למה שהוא אסור מדבריהם *ולמה שהוא מגונה בלבד ואין איסור בו*. והיותר תימה בשאלה הוא השוואתכם ספק נפשות הבא בידים, שדוחה מילה, לספק נפשות, שחוששים לו על דרך הניחוש והכישוף והדמיונות והדימויים, אשר במקצת הזמנים יקבלו פעולתם הגופות חלושי הבנין. אך לא ביאור אלו העניינים הוא כוונת התשובה, אלא דעתנו, שזאת המוחזקת מגונה שתנשא לשאר האנשים [כן פסק רבי' בה' אסורי ביאה פכ"א הל"א, פ"ן], אבל אין איסור בזה כלל, ואין הבדל בין אדם, שישא מוחזקת או יאכל מכישא דאסר גנאה [שבת פ"ב א'] וכיוצא בזה. והלכה למעשה אצלנו בכל ארצות אנדלוס תמיד, (שאם) ימות לאשה בעל אחר בעל, מספר בעלים, היא לא תימנע מלהנשא, ביחוד כשהיא בשנות הבחרות, בגלל ההפסד שיש לחשוש בזה,
אלא (הדבר תלוי) בך, אנו לא נחייבו (את מעשה הקידושין) אלא (הדבר תלוי) בך, שהרי לא ייתכן שבית דין ישיאוה עצה לעבור על דברי חז"ל ויאמרו שלא יחייבוהו לגרש! והיו והיו האשה עם חתנה מערימים, שיקדשום שניים בעלמא, ואחר כך היא באה לבית דין וכותבין לה כתובה ונכנסת לחופה ומברכים אותה בית דין שבע ברכות שלה, הואיל ונתקדשה. כך עשה בית דינו של רבינו יצחק הרב ז"ל בעל ההלכות, וכך בית דינו של רבינו יוסף הלוי תלמידו ז"ל, וכך עשה כל מי שנמשך אחריהם, וכך הורינו אנחנו ועשינו בארץ מצרים, מאז באנו אליה. וכל זה [שלא במקום מצוה, ר"ל בנשואין בעלמא. כל שכן (כל שכן אינו נוח ומטעה, ומוטב להשאיר נוסח המקור, שעל פיו נוספו תיבות אלו: אבל ביבמה, שם: אין טוענין זאת הטענה, כלומר ההערמה שאומרים לה להתקדש, א"ן) ביבמה, שנפלה ליבום, אין טוענין בה זאת הטענה ולא] תידחה מצוה של תורה מפני חששא בעלמא. זה דבר, שלא שמענו מעולם כמותו ולא חשבתי, שיעלה כלל על דעת השלם (בשכלו). והלכה למעשה, שקדשו אותן לכתחלה ונתיבמו. ולא נראה מעולם, מי שחשש לזה, וזה דבר, שאין ראוי לפקפק בו בשום פנים, לא תידחה מצוה של תורה מפני חששא בעלמא. זה דבר, שלא שמענו מעולם כמותו ולא חשבתי, שיעלה כלל על דעת השלם (בשכלו). והלכה למעשה, שקדשו אותן לכתחלה ונתיבמו. ולא נראה מעולם, מי שחשש לזה".
הרי דברי הרמב"ם ברורים:
"שהוא אסור מדבריהם"
*"שהוא מגונה בלבד ואין איסור בו"*.
*"דעתנו, שזאת המוחזקת מגונה שתנשא לשאר האנשים"*
*"שחוששים לו על דרך הניחוש והכישוף והדמיונות והדימויים, אשר במקצת הזמנים יקבלו פעולתם הגופות חלושי הבנין"*
*" הלכה למעשה אצלנו בכל ארצות אנדלוס תמיד, (שאם) ימות לאשה בעל אחר בעל, מספר בעלים, היא לא תימנע מלהנשא"*
*" כך עשה בית דינו של רבינו יצחק הרב ז"ל בעל ההלכות, וכך בית דינו של רבינו יוסף הלוי תלמידו ז"ל, וכך עשה כל מי שנמשך אחריהם, וכך הורינו אנחנו ועשינו בארץ מצרים, מאז באנו אליה"*.
ולכן התשובה על שאלתך <"לאיזה רמב"ם את מתכוונת? "> היא פשוטה:
או לתשובת הרמב"ם זו, שאיקה הביאה, (לעיל בדף 2), ולא שמת לב לדבריה.
או להלכת הרמב"ם שאתה הבאת, ולא שמת לב לדבריך.
************
לאיקה.
אחת בשבילך.
לדברי הרא"ש (שו"ת כלל נג סימן ח), ה"מזל" ההורג את הבעלים, הוא ישיבת האשה בבית...
הקטע הוא מסוף תשובתו על השאלה, אם יש דין "קטלן", בגבר שמתו שתיים מנשותיו.
לאחר שהוא טוען שאין דין "קטלן", הוא כותב:
****וכן נמי לטעם דמזל גרם, נראה לי דהאשה מזלה רע, שאנשיה מתים, ודבר זה תלוי במזל. כי חיי האדם ופרנסתו תלוי במזל, אם נולד בשעה שיש לו להיות עשיר או עני. והאשה כלואה בבית, ואינה יכולה להתפרנס ע"י עצמה, אם לא שהבעל מפרנסה, ונגזר על אשה זו שימותו בעליה, כדי שתחיה כל ימיה בעוני ואין מי שיפרנסנה. וטעם זה לא שייך באיש, כי הוא מפרנס את עצמו, ואין פרנסתו ע"י אשתו. אבל אין לפרש שנולדה האשה באותו מזל שימותו בעליה, וכן האיש שנולד באותו מזל שימותו נשיו; דלא מצינו זה בגמרא שיהא תלוי במזל, אלא או עשיר, או עני, או אורך ימים וכיוצא באלו; אבל להמית אחרים, אינו תלוי במזל****. אשר בה"ר יחיאל זצ"ל.
שבת שלום לכולכם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/1/2004 01:35 |
|
| |
Shacharit
The point that makes the hands different than the rest of the body is obvious since the hands are the part of the human body most involved with the impurities of the world. It wouldn't be difficult to understand if the Toraic law would of had said that only hands become tame and not the rest of the body. Tuma is mostly associated with the sophisticated in contrast to the raw (golmi-gmar melacha). One can understand a greater attribution of sophistication to the hands which are the part of the body that deals with the world other than the rest of the human body.
Thus we can very well speculate that just like the written law has acknowledged a level of tuma different from the rest of the body in the case of "zav", so has the oral law in general for whatever reason.
תוקן על ידי - רציו - 30/01/2004 1:36:34
|
|
|
|
| נשלח ב-30/1/2004 08:09 |
|
| |
לאיש ציפור:
שאלת:
<"ביד החזקה , הרמב"ם פוסק שלא תינשא , וגם כאן הוא אומר שזה מגונה , ותמהה אני (אשה ציפורה?), אם יש איש הלכה שסובר שיש בזה איסור של ממש . (סכנה אולי , איסור תורה , ודאי שלא . [מלבד החובה אולי לשמוע לדברי חכמים , בהנחה שחכמים אמנם אסרו זאת.])">
התשובה היא פשוטה. יש ויש.
"אשה שנשאת לשנים ומתו לא תינשא לג' שכבר הוחזקה להיות אנשיה מתים ואם ניסת לשלישי כתב א"א (הרא"ש)ז"ל שכופין אותו להוציא דחמירתא סכנתא מאיסורא וכמו שב"ד חייבין להפריש האדם מאיסור כך חייבין למונעו שלא יפשע בעצמו ואם הכיר בה יש לה כתובה לא הכיר בה אין לה כתובה אבל משני יש לה כתובה אע"פ שלא הכיר בה ואיש שמתו לו שתי נשיו א"צ למנוע מלישא השלישית". (טור אבן העזר סימן ט)
"שאלה: ראינו כמה תלמידי חכמים גדולים ואנשי מעשה הגונים דלא הוו קפדי לישא אשה שמתו לה שני אנשים ואין מוחה בידם או קורא תגר עליהם, יש סמך לקולא זו או לאו?
תשובה: יראה דלאו שפיר עבדי דלא קפדי, וכן אמרו רבותינו דיש להקפיד והוו תמיהים טובא ממקצת תלמידי חכמים דלא הוו קפדי, דהא אשירי בכתובות פ' נערה (הוא הרא"ש המובא בטור לעיל), כתב דכופין אותו להוציא דחמירא סכנתא מאיסורא...". (תרומת הדשן חלק א (שו"ת) סימן ריא).
*************
לשחרית.
לפנייך הגדרות "טמאה", מתוך האנציקלופדיה התלמודית, כרך יט עמודה תנו:
"לשון טומאה במובן הרחב משמעה דבר מאוס (עיין רש"י סוטה ד, ב, בד"ה כל, ויחזקאל ד, יג)מזוהם ומלוכלך, כמו שנאמר: וטומאתה בשוליה (איכה, א, ט),וכן משמעה דבר אסור, כמו שמצינו בבהמות ועופות האסורים שנקראים בתורה טמאים (ויקא יא,ד), בהלכה נתייחד לשון טומאה על דבר שאינו טהור, בין שטומאתו מחמת עצמו, בין שקיבל טומאה מחמת אחרים".
<"מאין התפישה שהטומאה שורה דווקא על הידיים? איפה חלה הקפיצה בין הראיה המקראית לזו המקובלת כיום?">
נראה לי שהטומאות השורות על הידים, אינן במשמעות הטומאה המקראית, אלא אם תרצי: משהוא רוחני "לא בסדר".
לפנייך מתוך שו"ע הרב, סימן ד סעיף ב (מהדורא תניינא): "כי רוח טומאה זו אינה מתאווה לשרות אלא בכלי של קודש במקום קדושה שנסתלקה משם, שהם גופות של ישראל, כשהם ישנים ונשמתם הקדושה מסתלקת מגופם, ואזי רוח הטומאה שורה על גופם, וכשהנשמה חוזרת לגוף, מסתלקת רוח הטומאה מן הגוף, ונשארת על הידים בלבד, ומטעם זה נהגו להקל בנגיעת הקטנים שלא הגיעו לחינוך...".
מדבריו ברור, ששריית הטומאה רק על הידים, היא מושג קבלי, בעוד ה"טומאות" שבתורה מקיפות את כל האדם, ולכן הטובל וחלק מגופו היה מחוץ למים, אינו עולה מטומאתו.
כתבת:
"בפסוק שהבאת, מובאת דרישה לרחיצת הידיים בנוסף לרחיצת הגוף כולו".
ראי רמב"ם הלכות מקוואות פרק א הלכה ב:
"כל מקום שנאמר בתורה רחיצת בשר וכיבוס בגדים מן הטומאה אינו אלא טבילת כל הגוף במקוה, וזה שנאמר בזב וידיו לא שטף במים כלומר שיטבול כל גופו, והוא הדין לשאר הטמאין שאם טבל כולו חוץ מראש אצבע הקטנה עדיין הוא בטומאתו, וכל הדברים האלה אע"פ שהן מפי השמועה הרי נאמר במים יובא וטמא עד הערב וטהר בניין אב לכל הטמאים שיבואו במים".
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/1/2004 10:16 |
|
| |
מענין מה היה הרא"ש אומר על אברכי הכוללים. שכן, אצלם דווקא האשה יוצאת לפרנס והבעל יושב במקומו. מעתה לשיטתו, דווקא בעל קטלן הרי זה משום שמזלו גרם, ואשה כיון שיוצאת לפרנסת הבית, אין דין זה נוהג בה עוד. ודו"ק.
אוי לשכן ואוי לשכנו
|
|
|
|
| נשלח ב-30/1/2004 10:30 |
|
| |
ודי לחכימא ברמיזה
שבת שלום.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/1/2004 13:26 |
|
| |
נישטאיך ,
זה בדיוק מה שכתבתי "סכנה אולי , איסור לא".
וכך כתב גם בטור שהבאת דסכנתא חמירא מאיסורא" .
ולכן להלכה מותר , אבל לא בגלל איסור תורה .
איך שלא יהיה , זה לא סותר את דברי , שגם לרמב"ם הדבר לא ראוי לכתחילה . (מגונה כלשונו.)
וסתם הערה/שאלה על הרמב"ם (אולי הוא קורא פה, ויוכל לענות ...) הוא אומר (בציטוט שהבאת) שלא מצינו שחשש בעלמא דוחה מצוה , אלא שכאן אין שום מצוה , שהרי האיש נצטוה לשאת אשה (ולא אכנס לפרטי החיוב שאינו מן הענין כעת.) אבל לא נצטוה לשאת אשה ששנים (או שלשה) מבעליה מתו .
והאשה היא כלל לא נצטוותה להנשא . (אני מדבר בשפה הלכתית "טכנית" , ואין בזה כדי להביע את דעתי בנושאים האלו לכשעצמן , שלא קשורה ממש לנושא האשכול הזה. )
ולך איקה , עדין קשה העמדות ש"הלבשת" על אביי .
יכול להיות שאת צודקת אבל עורך/כותב הגמרא חשב אחרת . או שיש לך איזה הסבר אחר לדברים ?
שבת שלום .
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2004 01:19 |
|
| |
לשחרית
שבוע טוב,
אין ספק בלבי שה"טומאה" השורה על הידיים, היא "טומאה", שאינה במשמעות הטומאה המקראית, נסי לבדוק, אם במקומות שבהם מצאנו את טומאת הידים, מצאנו גם הסבר "פשוט" יותר, כדוגמת נטילת הידים בשחרית, שבנוסף לרוח הרעה, יש לנו גם את הסבר ה"ידים העסקניות", ובמקום שאין ידים עסקניות, ייתכן שאין גם רוח רעה.
ראי לדוגמא בשו"ת יביע אומר חלק ד-או"ח סימן ה ד"ה ובהיותי בזה:
"וגדולה מזו מצינו בס' תולדות אדם (דצ"ד סע"א) שכ', שהגאון ר' זלמן היה רגיל ללבוש בתי ידים קודם שיישן, ואחרי הקיצו משנתו היה לומד מיד בלי נטילת ידים, כדי שלא לאבד אף רגע בלי תורה. ע"ש. וכן במדרש תלפיות (מע' ט) כ' בשם סדר ותיקון הלילה, בזה"ל, ראיתי הלכה למעשה מרבותי, וגם מגדולי עולם משאלוניקי, ואנשים חסידים, שבכל לילה היו לובשים בתי ידים וכו', ועם שמירה זו אין הטומאה יכולה לשרות עליהם אחד מאלף חלקים. וא"צ ראיה לזה כי השכל מחייב האמת מה שהוא אמת. עכ"ל. והובא בכף החיים פלאג'י (סי' ח אות ט)... ראיתי כן להדיא למהר"י יוזפא בס' יוסף אומץ (סי' קצח) שכ', ... מצאתי לאחד קדוש שכ', שראה הרבה אנשי מעשה שלובשים בכל לילה בתי ידים שלא יגעו בגוף, ועם שמירה זו אין אחד מאלף מחלקי הטומאה יכולה לשרות עליהם. ומי שעושה כן מצוה שיהרהר בד"ת על מטתו כשניעור משנתו. ע"כ
ייתכן שהסבר "טומאת" הידים, אינו אלא הסבר "קבלי" להלכה "פשוטה".
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2004 01:24 |
|
| |
נישטאיך,
פתרת לי קושיא גדולה.
התלבטתי, כיצד אפשר לדון בדברי תורה באינטרנט. הרי האינטרנט הוא אחד מאבות הטומאה, כדאיתא בכמה וכמה פאשקווילך, ומטמא במגע.
מסתבר, שאפשר להקליד עם כפפות, ואז אין בעיה.
<שופץ>
אוי לשכן ואוי לשכנו
תוקן על ידי - השכן - 01/02/2004 1:25:40
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2004 03:59 |
|
| |
לאיש ציפור.
אתה הוא זה שכתבת "סכנה אולי , איסור לא".
אני כתבתי שבמקום שיש סכנה, "חמירתא סכנתא מאיסורא", (לשונו של הטור).
אולי תסביר לי, מה כוונתך ב"איסור תורה בקטלנית".
לדבריך: <"לרמב"ם הדבר לא ראוי לכתחילה, (מגונה כלשונו.)">, אך משום מה כותב הרמב"ם באותה תשובה, "והלכה למעשה אצלנו בכל ארצות אנדלוס תמיד, (שאם) ימות לאשה בעל אחר בעל, מספר בעלים, היא לא תימנע מלהנשא, ביחוד כשהיא בשנות הבחרות, בגלל ההפסד שיש לחשוש בזה">.
מגונה, מגונה, אך יותר מגונה, שאשה הרוצה להתחתן, לא תוכל לעשות זאת משום שבעליה מתו, והשאירו אותה לאנחות?!
אינך צריך לרמב"ם, כדי לענות על שאלתך.
הרמב"ם האומר בציטוט שהבאתי, שלא מצינו שחשש בעלמא דוחה מצוה , מתייחס לשאלה הספסיפית של השואל, הדנה בנישואי קטלנית במקום ייבום, ולכן אומר הרמב"ם, שמאחר ומצוות היבום היא מצווה מן התורה, ואילו נחשש של קטלנית, אינו אלא חשש "שחוששים לו על דרך הניחוש והכישוף והדמיונות והדימויים, אשר במקצת הזמנים יקבלו פעולתם הגופות חלושי הבנין", הייתכן שחשש שכזה ידחה מצווה דאורייתא", אך בהמשך דבריו הוא כותב, שגם ללא מצווה "ההלכה למעשה אצלנו בכל ארצות אנדלוס תמיד, (שאם) ימות לאשה בעל אחר בעל, מספר בעלים, היא לא תימנע מלהנשא, ביחוד כשהיא בשנות הבחרות, בגלל ההפסד שיש לחשוש בזה".
אם תעיין בדברי הרמב"ם, בפירוש המשנה היד והמורה, תמצא שאין פירושו של "מגונה" בדבריו, רע או אסור.
שבוע טוב .
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2004 16:44 |
|
| |
ואחד לנישטאיך,
הרמב"ם פירוש המשנה ע"ז פ"ד מ"ז
אלה " דברים שנעשה להם פירסום רב אצל העמים, והיסוד לכך הם ה"אלצאבה" והם האנשים אשר רחק אברהם אבינו מהם וחלק על דיעותיהם הנפסדות במה שנתן ה' בלבו מן החכמה. והיו מכבדים את הכוכבים ומיחסים להן פעולות לא להן, והם שיסדו את משפטי הכוכבים, והכשפים, והלחשים, והורדת הרוחות, והשיחות עם הכוכבים, והשדים, והאוב, והנחש, והידעוני למיניהם, ודרישת המתים, והרבה מן העניינים האלה אשר שלפה תורת האמת חרבה עליהם וכרתה אותם והם שורש עבודה זרה וענפיה..."
|
|
|
|
| נשלח ב-2/2/2004 16:06 |
|
| |
נישטאיך , (וגם איקה שברחה לה פתאום...)
עד שאתה עונה לי על הרמב"ם , ענה לי על אביי ,
איקה טענה שהוא ראה בזה "אמונה טפשית" ,
ועל כך היה עיקר טענתי .
בנוגע לרמב"ם הענין אמנם גבולי , אם כי להבדיל ממרת איקה , הוא לא העז לאמר על חז"ל שחלק מההלכות שהם פסקו שהם "אמונות טפשיות" ו"מענפי הע"ז" , יפה לה.
יתירה מזו אף הוא פסק ש"לא ישא" (ואם נשא לא יוציא.) כך שההתפתלות שהבאתם מהשו"ת , היא לכל היותר פתח להתיר את הדבר , ולא שלילת העקרון החז"לי עצמו .
ולשאלתך , איסור תורה , הוא לשאת ממזרת או גויה , או לבוא על אחת מהעריות או על אשתו נדה
וכד'.
איסור שנובע מסכנה אינו איסור תורה , אלא שחכמים ראו סכנה בדבר מסוים , ולכן אסרו , מדעתם ומחכמתם . (כמו האיסור לאכול בשר ודגים ביחד למשל. )
רק כדי שלא תתחמקו שוב , טענתי העיקרית היתה על אביי , שאיקה ניסתה לאנוס אף אותו , לתאוריות שלה .... בניגוד לגמרא מפורשת .
הרמב"ם הוא רק סרך עודף בדיון הזה .
יום נפלא .
|
|
|
|
|
