רוח רעה השורה על הידיים קודם נטילת שחרית

ממש לא משמעותית, רק רחוקה כמזרח ממערב, עניין של כמה שעות ספורות של טיסה, ואתה מגיע.

לאיש ציפור .

כתבת: <"אם כי אני לא רואה את הרמב"ם כחולק ממש על העקרון של חכמי המשנה/גמרא, (גם חכמים לא אמרו [ככל הידוע לי , ותקן אותי אם טעיתי.] שאומרים לנושא אשה כזו להוציאה , ומכאן שבהחלט אפשר לראות בזה עצה של חכמים , כפי שהרמב"ם סבר">.

אנא. רק לאחר שתבין את דברי הב"י דלהלן, תספר, אם אתה כן רואה או לא רואה.

(בית יוסף אבן העזר סימן ט אות א ד"ה אשה שנשאת)

אשה שנשאת לשנים ומתו לא תנשא לשלישי וכו'. בסוף פרק הבא על יבמתו (יבמות סד:) אמרינן דבפלוגתא דרבי שמעון בן גמליאל ורבי היא דלרבי שמעון בן גמליאל לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא ולר' לשני תנשא לשלישי לא תנשא ומסיק התם דהלכה כרבי:

ומ"ש רבינו בשם הרא"ש שכופין אותו להוציא דחמירא סכנתא מאיסורא וכו'. בר"פ נערה שנתפתתה (כתובות סי' ג) כתב כן וכן כתב נמוקי יוסף בס"פ הבא ע"י (כ. ד"ה גמ') וז"ל כתב הריטב"א (סד: ד"ה נשואין) אף על גב דבעי למינסב אתתא קטלנית (ולאחזוקי בנפשה) [ולאזוקי בנפשיה] לא שבקינן ליה דהא איסורא הוא ובכלל שופך דם האדם (בראשית ט ו) ומנדין אותו בב"ד עד שיגרש וכן ראינו לרבינו שעשה מעשה עכ"ל.

*אבל הרמב"ם* כתב בפרק כ"א מהא"ב (הל"א) שאם נשאת לא תצא ואפילו נתקדשה יכנוס וכתב הרב המגיד שטעמו לפי שאין להוסיף על גזרות של דבריהם ומשמע לא תנשא היא לכתחלה' אבל דיעבד לא' וסובר ז"ל שהקדושין (ב)[כ]ככניסה (ע"כ הה"מ), וכיוצא בזה כתוב בתשובות להרמב"ן (במיוחסות) סימן קכ"א. והרשב"א כתב בתשובה על דברי הרמב"ם חזרתי על כל צדדים ולא מצאתי לו מקום שיסמך עליו זולתי שאני מדמה אולי סמך על מה ששנו סתם לא תנשא ולא סיימו בה ואם נשאת (לא) תצא או שסמך על דאביי (יבמות סד:) דאף ע"ג שהיה סבור דבמילה פליגי אבל לא בנישואין וע"כ נשא מ"מ הא שמע דרב יוסף רביה וכן רבה רביה פסקו הלכה בנישואין ומלקיות כרבי ואפילו הכי לא גירש אחר שנשאה וכן רבא דתפיס עליה ואמר מי איכא עביד עובדא בנפשיה הכי ואפילו הכי לא אפקוה מיניה ...

שבת שלום.

נישט ,
מה שאני רואה , זה בדיוק שהדבר נתון במחלוקת ראשונים .

חלק חשבו , שצריך להוציא .
והרמב"ם סבר שלא , והנוסח הפתוח שהמשנה נותנת , (שלא כתוב ואם נשא יוציא/לא יוציא.) מאפשר לו לעשות כך + מקרה אביי .
לא מבין מה הראיה שאתה רוצה להביא מכאן .
שיש מחלקות ראשונים ?
את זה ידעתי עוד קודם .
וידעתי (וגם כתבתי) גם שיש לרמב"ם
על מה שיסמוך , גם אם דבריו מעט
בעייתים מבחינה הלכתית , לפי רבים
מהראשונים.זה הכל .
שבת שלום .

נשטאיך,

הוא לא מבין מה הראיה שאתה רוצה להביא מכאן,

ואני שואלת שוב :מה הפלא שחומה המסכנה נאלצה לשקר? היתה זקוקה למשקאות משכרים כדי לשכוח את צערה. עצוב.

ברשותכם חברים אבקש להחזיר את הדיון באשכול לנושאו המקורי:

נישט איך,

דיברת על הטעמים השונים של נטילת ידיים של שחרית ועל כך שהתחושה היא שהטומאה ששורה על הידיים שלא ניטלו עם שחר, שונה מן הטומאה אשר עליה מדובר בתורה הזוקקת טבילה שלמה.

סיכמתי בקצרה את הטעמים השונים שמצאתי לעניין זה, הנהם ואחריהם מסקנתי הזמנית ממצאי החומר:

אבודרהם כותב:

"ועתה נהגו לברך בשחר על נטילת ידים ואשר יצר בין עשה צרכיו בין לא עשה צרכיו מפני שרוח רעה שורה על הידים. ועוד שהידים עסקניות הן ואי אפשר שלא יגע בדבר מטונף בלילה. ועוד דומיא דכהן גדול שמקדש ידיו קודם העבודה וכן צריך שיקדש אדם ידיו קודם שיעבוד את הבורא יתברך כדי שיעבדנו בידים נקיות. וגם כן נהגו לרחוץ פיהם מפני הרירין שבתוכו שצריך להזכיר את השם הגדול בקדושה ובטהרה" (בה"ש).

הוא מונה אם כן, שלושה טעמים לעניין:
1. הרוח הרעה השורה על הידיים בלילה.
2. היות הידיים עסקניות (העניין פורט באשכול קודם)
3. "דומיא דכהן גדול" - אדם בביתו צריך להידמות לכהן גדול המקדש ידיו לפני עבודתו בבית המקדש.

על שלושת הטעמים הללו הוספו עוד [לפחות] שני טעמים:

הרשב"א כותב:

"ואם תשאל מאי שנא תפילת השחר מתפילת מנחה וערבית. יש לומר לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב: 'חדשים לבקרים רבה אמונתך' [איכה ג] וכמו שבא להם ז"ל במדרש. וצריכין אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו. ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן ברכות שאנו מברכין בכל בוקר ובוקר. ולפיכך אנו צריכין להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו" (ח"א קצא)

הטעם לנטילת הידיים הזו היא ההיוולדות [הסימלית] של אדם המתעורר עם שחר.


המהרי"ל מביא טעם דומה, אבל במידה רבה עם דגש הופכי לזה של הרשב"א:

על השאלה: "דמהאי טעמא נטלינ' שחרית?", הוא עונה: "דשינה אחת מס' במיתה" (שו"ת המהרי"ל כג). המהרי"ל מצטט את בבלי ברכות באומרו שיש בשינה טעם מטעם המוות, ולכן הוא מסיק שיש לטהר את הידיים בקימה ממנה כשם שמטהרים את הידיים אחרי שהייה בקרב המתים.

יש לפנינו אם כן, חמישה טעמים שונים [אא"כ מישהו מכיר עוד] למצווה הזו, שהיא כשלעצמה "בריה חדשה", שחודשה על ידי הגאונים.

מה זה אומר? יש לי ניחוש, אבל הייתי שמחה לשמוע את דעתכם.

לאיש ציפור.

נסיון אחרון.

המחלוקת אינה אם תצא או לא תצא, אלא אם תנשא או לא תנשא, ואף אם לא תנשא, האם הוא מאיסור או כ"עצה טובה".

המחלוקת אינה "מקומית" בלבד, אלא היא מחלוקת "כללית", הנובעת מהשקפת עולם, ביחס לדברים סגוליים.

לדעתי זה הרבה יותר מ"מחלוקת", באם נישאת תצא או לא תצא.

שבוע טוב.

נישט ,
יכול להיות , אלא שלא זה מה שהעסיק אותי באשכול הזה .

את הויכוח בין הרמב"ם (או מה שמקובל לטעון בשמו .) לבין ראשונים אחרים אני מניח שכולנו מכירים , אני מחיתי כנגד הניסיון לכפות אותו על כל ענין בתורה .
בעיקר משום שאני סבור שזה ויכוח אנכרוניסטי , שאינו משמעותי כ"כ לאדם בין זמנינו .
ובודאי שהוא שולי לעצם ההתיחסות לתורה ולהשקפה
אם אתה סבור אחרת , לחיי .
רק אנא לא להכניס לאביי מילים לפה , כשאין לדבר יד ורגל במקורות .
כל טוב , ובשורות טוב.
(וסליחה משחרית , ש"השתלטנו" לה על השרשור ... )

לשחרית,

והיה בהניח מכל אויבי.

לסיכומך.

אין ספק בלבי, שכל ה"טעמים" השונים שהבאת, אינם סיבות אלא הסברים, הסותמים חור במקום אחד ופותחים חור במקום אחר.
מעיון במקור ההלכה (בברכות דף ס עמוד ב), מתברר, שברכות אלו הן ברכות הודיה, ומלשונה של הגמ' משמע, שאת הברכות האלו, יש לברך רק "אם וכאשר", אך אין חובה ליצור את התנאים כדי שיברכו ברכות אלו, וכשם שאין על האדם חובה לקנות תרנגול שישמיע קריאת קוקוריקו, כדי שיברכו את ברכת הנותן לשכוי בינה, כך גם "כי משי ידיה", (כאשר הוא רוחץ את ידיו), אין פירושו שיש חובה על האדם, ליטול את ידיו, כדי שיוכל לברך ברכת על נטילת ידים,
אולם לפי כל הטעמים שהבאת, נטילת הידים היא נטילה "שיש לעשותה", בגלל טעמים "רוחניים", המעוררים בעיה: כיצד מברכין על נטילה כזו ברכה בשם ומלכות ?
סדר רב עמרם גאון ברכות השחר:
"כך השיב רב נטרונאי ב"ר הילאי ריש מתיבתא דמתא מחסיא לבני קהל אליסאנה על ידי מר רב יוסף מאור עינינו. לברך כל אחת ואחת בשעתה כמו שמפורש בפרק הרואה, אי אפשר, מפני טנופת ידים העסקניות, העשויות למשמש. אלא כשניעור משנתו רוחץ פניו ידיו ורגליו כהוגן, לקיים מה שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל".
ניחושי הוא: אם ניחושך הוא ניחוש סטנדרטי, הוא קשור לגאונים במלחמתם עם הקראים.
ר"י ורדיגר, טוען, (בסדורו צלותא דאברהם, עמק ברכה, ברכת על נטילת ידים), שהברכה על נטילת הידים היא ברכה על רחיצת הידים, הפנים והרגלים שהיו "לכבוד קונו", (ומציין להתוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ד הלכה א "לא יטעום אדם כלום עד שיברך שנ' לה' הארץ ומלואה הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל עד שיתירו לו כל המצות *לא ישתמש (בגירסת הגר"א "לא ירחוץ") אדם בפניו בידיו וברגליו* אלא לכבוד קונהו שנ' כל פעל ה' למענהו".

נישטאיך,

לא, ממש לא חשבתי על פולמוס נגד הקראות.

האם תוכל להרחיב בנושא?

נשמע כיוון מבטיח, אם כי, דווקא רס"ג ראש המדברים נגד הקראים, משקף בסידורו את המנהג במידה רבה, כפי שהוא מופיע בתלמוד ולא כפי שהוא מופיע אצל רב נטרונאי גאון או רב עמרם גאון (שאותו ציטטת), דהיינו אמירת הברכות על דבר פעולה ולפי סדר ביצוען ולא על הסדר.

ניש"א ושחרית,

שייך לברך על נטילה אפילו אינה מצוה ואפילו להסוברים שאין מברכים על מנהג [חצי הלל כחיבוט הערבה]. כאן הברכה היא בתור ברכת השבח כמו שמברכים על ברכות ההתפעלות הקשורות לפעולות "פוקח עיוורים" וכו'. בנטילת ידיים השבח הוא על כך שהשם יצר את עם ישראל ככזה הנוהג בנטילת ידיים ולא כברכת המצוות שהיא שבח על שיש לנו מנהג.

נראה כי כבר עוררתי למעלה על הנקודה העקרונית המשותפת שבכל "טעמי" הנטילה שהיא המעבר ממצב שלילי [ליליתי-מוותי-טומאתי-חשוכי וכו'] למצב חיובי [אור-טרי-מחודש וכו']. הטעמים באים אך להדגיש מה בעיני נותן הטעם הוא הנתון הדומיננטי למעבר הזה.

אך בכל זאת אעתיק ממה שכתבתי באישי בנושא, עקב הערותיה של שחרית, לשלב גם את נושא הברכה האמור.

"אם כי ניסוח הברכה בלשון ציווי מעלה על הדעת שהנטילה מצוה כהדחקת הגאונים ודלא כפשטות התלמוד, יש ליישב שכל עניינה של ברכה זו שהיא על פעולה שאינה מנפלאות הבריאה כתפקוד האברים וכו' אלא על יופי הנוהג היהודי ליטול ידים שחרית. אך איך נברך על פלאות הרגישות הלזו? אשר עשה אותנו רגישים לטהרה? נו, אדרבה איך עשה אותנו רגישים? בכך שנתן לנו מצוה של נטילה כאשר ניגש האדם הישראלי מהחול אל הקודש [עבודת המקדש ואכילת קודש, או זכר לקודש]. לכן אותו השבח הכלול בברכת המצוה הוא הנאמר על הנוהג אבל בתורת שבח על ההשלכה מהמצוה שהיא פיתוח הרגישות."


תוקן על ידי - ווטו1 - 12/02/2004 18:18:01

לווטו

<"שייך לברך על נטילה אפילו אינה מצוה ואפילו להסוברים שאין מברכים על מנהג [חצי הלל כחיבוט הערבה]. כאן הברכה היא בתור ברכת השבח כמו שמברכים על ברכות ההתפעלות הקשורות לפעולות "פוקח עיוורים" וכו'">

אין לי אלא לומר: ברכה זו מופיעה בהמשך לברכת הציצית והתפילין שנוסחן הוא ברכת המצוות, (ומעין הערתך לשחרית באישי, ושעליהם אעיר בהמשך דברי): "כי מעטף בציצית, לימא: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית. כי מנח תפילין אדרעיה, לימא: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין. ארישיה, לימא: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין. כי משי ידיה, לימא: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים", ולא כשאר ברכות השחר שנוסחן הוא כנסח ברכת שבח או הודיה (ללא וציוונו).

וע"כ הערתי ושאלתי: מה מצווה יש בטעמים שהביאה שחרית:

הרוח הרעה השורה על הידיים בלילה.

היות הידיים עסקניות (העניין פורט באשכול קודם).

דומיא דכהן גדול.

ההיוולדות [הסימלית] של אדם המתעורר עם שחר.
שינה אחת מס' במיתה.

ואם תציין לדברי הרשב"א שהביאה שחרית: "צריכין אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו", עדיין עלינו להבין את המשך דבריו: "ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן ברכות שאנו מברכין בכל בוקר ובוקר", מה לברכת הנותן לשכוי בינה ולטעמו?

דבריך באישי לשחרית: "אם כי ניסוח הברכה בלשון ציווי מעלה על הדעת שהנטילה מצוה כהדחקת הגאונים ודלא כפשטות התלמוד, יש ליישב שכל עניינה של ברכה זו שהיא על פעולה שאינה מנפלאות הבריאה כתפקוד האברים וכו' אלא על יופי הנוהג היהודי ליטול ידים שחרית".
קשה לי לומר שהבנתי את דבריך.

לפנינו שתי ברכות על "רחצה", המופיעות בסוף רשימת הברכות בזו אחר זו, האחת בלשון וציוונו, השניה בלשון הודיה :

"כי משי ידיה, לימא: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים".

"כי משי אפיה, לימא: ברוך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי".

מדוע האחת היא בנוסח ברכת המצוות, והשניה והשניה בנוסח ברכת השבח?

אם כדבריך: "על היופי הנוהג היהודי ליטול ידים שחרית", האם רק רחיצת הידים מיוחדת ליהודים ולא רחיצת הפנים?

כתבתי בהודעתי האחרונה: "ניחושי הוא: אם ניחושך הוא ניחוש סטנדרטי, הוא קשור לגאונים במלחמתם עם הקראים".

במקומות רבים מצאתי את ההסבר, שהיו שינויים במנהגים או התנגדויות אליהם, ואף שנתנו לכך טעמים שונים, היה הטעם האמיתי: "כדי להוציא מלבן של הקראים".

מספר דוגמאות:

סדר רב עמרם גאון ק"ש וברכותיה.

והני דמתחזי דמחמירין אנפשייהו למימרא דמקבלון מלכות שמים בעמידה, *טעות ותעות בידם והדיוטות ובורות ושטות זה*. למה להו אשתבושי כולי האי, כבר קיימא לן הלכה כבית הלל בכל התורה כלה, ובכמה דוכתא גרסינן בגמרא בית שמאי לגבי בית הלל אינה משנה, ובכל פלוגתא דפליגי בית שמאי ובית הלל בכוליה לא מתוקמא הלכתא כבית שמאי אלא בשית.

********

שו"ת הרמב"ם סימן רסג:

שאלה מה תאמר הדרת כבו' גדו' קדו' יק' מ"ו משה אור העולם מופת הזמן יהי שמו לעולם בר כבו' גדו' מרינו /מורנו/ רב מימון הרב הגדול ז"ל בדבר עיר, שהנהיגו לה חכמיה ומכובדיה לישב בעת קריאת עשר הדברות בספר התורה בציבור,
...וכל שכן כשההלכה מחזקת אותנו בזה, כי כבר ביטלו מזמן שיאמרון עם קרית שמע, אפילו הוא מיושב, מפני תרעומת המינים, וכל שכן כשאנו מבדילים אותה בעמידה בה משאר התורה, *ואף נעשים דומים לקראים, העומדים בעת קריאת התורה*"

*******
סדר רב עמרם גאון סדר פסח ד"ה וכך אמר:

כך אמר רב נטרונאי גאון ריש מתיבתא, מי שאומר בקידוש של פסח אשר קדש את ישראל, וכשגומרין מה נשתנה אין אומר עבדים היינו לפרעה, ואינו אומר מתחלה, אלא אומר ויאמר יהושע אל כל העם עד ויעקב ובניו ירדו מצרים, ואומר מברוך שומר עד צא ולמד, וקורא ארמי אובד אבי עד שגומר את הפרשה כלה, פסוקין כמות שהן ואינו אומר מדרש כלל, ואומר רבן גמליאל אומר, ואשר גאלנו והלל, תימה גדול בדבר זה.

מי שנוהג מנהג זה *אין צריך לומר שלא יצא* אלא כל מי שעושה כן, מין הוא, וחלוק לב הוא, וכופר בדברי חכמים ז"ל, ובוזה דברי משנה ותלמוד. וחייבין כל הקהלות לנדותו ולהבדילו מקהל ישראל, ככתוב והוא יבדל מקהל הגולה.

וכי עבדים היינו שאמרו חכמים ז"ל לא מן התורה הוא, ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה ויאמר יהושע אל כל העם לא מתחלה עובדי ע"ז הוא. שכך שנינו מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ואמרנו מאי גנות רב אמר עבדים היינו. ואילולי טינא שיש בלבבם וחלוק לבם ואין רוצין לומר דברי משנה ותלמוד, מאי איכפת להם לומר מתחלה.

אלא הללו מינין ומלעיגין ובוזין דברי חז"ל, ותלמידי ענן ירקב שמו, אבי אביו של דניאל, חוט המשולש ברשע ובמינות, שאמר לכל התועים והזונים אחריו, עזבו דברי משנה ותלמוד ואני אעשה לכם תלמוד משלי. ועדיין הם בטעותם ונעשו אומה לעצמן, ותקן תלמוד של רשע ושל עול לעצמו, וראה מרנא ורבנא אלעזר אלוף ז"ל דמן אספמיא ספר תועבות שלו שקורין אותו "ספר מצות", כמה תחבולות יש בו. ועכשיו צריכין לנדותם שלא להתפלל עם ישראל בבית הכנסת ולהבדילם עד שחוזרין למוטב, ומקבלין עליהן שנוהגין כמנהג של שתי ישיבות, שכל מי שאינו נוהג מנהג שלנו לא יצא ידי חובתו.

*******
וכן המנהגים :

השחזת הסכין בע"ש כדי להשתמש בו בשבת. או"ח סימן ר"נ).

התקנה היתה להוציא מלבן של צדוקים שאסרו שמוש בסכין בשבת. (מנחם כשר, תורה שלמה, מילואים, בשלח פרק יד עמודים שלג – שלד).

אכילת חמין בשבת: ספר העיתים סימן טז למהר"י אלברצלוני:

"ורוב מן החיצונים תלמידי בייתוס יהי' אהליהם לנתוץ וירקבו עצמותם אשר הטעו את כל הטועים והזונים אחריהם להטעותם שהחמין אסור בשבת ותיפח עצמותיהם שהרי המאכל עצמו שיניח אדם מבערב ע"ג גחלים לא אסרוה רבותינו אלא מטעם שמא יחתה בגחלים אבל איסור אין בו מן התורה, והילכך כל שאינו אוכל חמין בשבת בר נידוי הוא ודרך מינות יש בו וצריך להפרישו מקהל ישראל, אבל מ"מ יש לנו לדקדק אחריו אי משום חולי היא או משום פנים אחרים כגון שאינו תאב לאכול מאותו מאכל ואינו מניחו משום צד מינות (אחר) אז אין לנו להוכיחו בכך אבל מ"מ יש לנו לזרזו ולהודיעו להתרחק מאותו דרך".

מצוות עונה בשבת:

נגד הקראים שאסרו זאת, ראי אבן עזרא, שמות (הפירוש הארוך) פרק לד פסוק כא: "ששת ימים ככה כתוב בראשונה. וטעם בחריש ובקציר שהם עיקר חיי האדם. אמר ענן ימחה שמו כענן, כי זה על משכב האשה. והלא תכסהו בושה", (מילואים לתורה שלמה בשלח עמוד שיא ואילך).

אמירת במה מדליקין:

בינה לעתים על ספר העתים סימן קמ אות כז:
"ולדעתי הנהיגו זה אז, לפי שרבו הצדוקין תלמידי ענן שר"י (שם רשעים ירקב), שחלקו על הדלקת נר בע"ש שהחמירו על עצמן להיות מבני אדם יושבי חושך, ולזה קבעו לשנות בציבור בליל שבת בפרק במה מדליקין להוציא מלב אנשים נטיות דעת מינות, ולדעת כי חיוב הדלקת נר שבת חובת מצוה והיא משנות דור עולמים, ומעולם לא נסתפקו, אי מדליקין נר בליל שבת, אלא במה מדליקין ובמה אין מדליקין".

מאחר ולא ידוע לי דבר, על מנהגיהם של הקראים בנטילת ידים, איני יודע אם יש דברים בדברי.
אם נאמר כדברי שחרית, שחל שינוי בגישה לנטילת הידים של שחרית בימי הגאונים, ונטילת הידים, הפכה מנוהג למצווה, האם עלינו גם לומר שנוסח הברכה שלפנינו בתלמוד, שנוסחו כנוסח ברכת המצוות, גם הוא "נוסח גאונים", ולא נוסח אמוראים?

חשבתי בקול.


תוקן על ידי - נישטאיך - 13/02/2004 8:29:17

תוקן על ידי - נישטאיך - 13/02/2004 8:36:50

נישטיך

אני מבין שאתה תמה איך הנהגה הבאה מחמת חוסר נקיות, או שהשינה כמיתה, יכולה ליהפך למצווה.

קודם כל, בהחלט יתכן שמצוה להיות אסתטי, ולא משום שאנו עומדים לפני מלך בלבד, אלא משום שהאדם ראוי לכבוד ואסתטיקה, ואם נרצה הגדרה נוכל לומר שזהו שמירת כבוד האדם שנברא בצלם, וזהו דבר ראוי ונכון, וכיוון [שאם נניח ש] ראו חז"ל לקובעו כמצווה או ההנהגה, יש מקום לברך עליו.

[בדומה לזה ראה ברכת הראש לפני תשמיש בתולה, גם במקום שאינו מצווה, כגון שקיים כבר פר"ו והיא עקרה, אך יש לחלק שגם שם זה שבח או בדומה].

כללית ברכת המצוות, באים לפעול שיוך בין המעשה למקורו הציוויי, ואם מפאת כל הטעמים האיסטתיים הנ"ל, ראו חז"ל לנכון להנהיג הנהגה זו [ראה גם שטיפת הפנים המובא גם בשו"ע], והנהגה בדרך קבע כחלק מיופי הנפש הראוי לאיש הישראלי, יש מטרה שהאדם ייחס את מעשיו ל"ציווי" החזל"י המצווה עליו להיות עדין אסטתי וכיו"ב.

גם מי שמברך "דיין האמת" אינו עושה מצווה, בכל זאת הוא מברך, אלא שאין שם עשיה שיאמר עליו וצונו, אך אם חז"ל הנהיגו או ציוו, יש מקום לכך. ושעל מנהג מברכים "וצונו", מצאנו בציצית שאין "חיוב" ללבוש ולהתעטף, ובכל זאת הברכה על הלבישה והעיטוף. [ועל תקנה יש הרבה מאוד, עירוב, בדיקת חמץ ועוד].

נישטיך, מן הסתם בעניין ברכה על מנהג יש לך ידע נרחב ממני, תוכל לציין איזה מנהגים יש עליהם ברכה?

סיכומו של דבר: כל דבר הראוי לבן ישראל, ומומלץ ומונהג ע"י חכמים יש מקום לברך גם ברכת המצוות, ואין צריך לומר ברכת השבח.

נישטאיך,

ווטו "שידך" בין הברכה על נטילת ידיים של בוקר ובין ברכות הפעולות וגרס שכשם שברכות הפעולות הן ברכות שבח, כך גם טיבה ומהותה של הברכה על נט"י הוא שבח, אף על פי שברכה זו נקובה במטבע ברכות המצוות (אקב"ו).

אם אינך מקבל את התיזה שהציגו כאן ווטו ויהוסף, מה התיזה שלך לעניין?


ווטו ויהוסף,

נישטאיך עושה את האנלוגיה המתבקשת בין הברכה על נטילת הידיים ובין הברכה על שטיפת הפנים ('המעביר חבלי שינה') בתלמוד. מה בעיניך הסיבה שהראשונה היא במטבע ברכת המצוות והשניה במטבע ברכות הפעולות? האם זה רק עניין סגנוני או שיש דברים בגו?

האם נוכל להניח אולי שמלכתחילא ברכה זו לא הייתה טבוע במטבע ברכות המצוות וחל כאן שינוי מחמת הדומות (לברכות על הציצית ועל התפילין המנויות לפניה) או כמו שרמז נ"א בעקבות השינוי בתקופת הגאונים? אנא אל תסקלוני, אבל זכוּר שכתבי היד המצויים בידינו לתלמוד הם מאוחרים לא רק לתקופת האמוראים, אלא ברוב המקרים גם לתקופת הגאונים. האם נשלול אפשרות שחל שינוי בנוסח הפנים של התלמוד בעקבות השינוי הריטואלי?


[מה שלא יהיה צריכה להיות פה איזו "קפיצה", השאלה איפה מוכנים לשלם את המחיר ו"לקפוץ"]



מצווה
בעקבות קריאת דבריכם, עלתה בי המחשבה, שמא בתקופת חז"ל המונח "מצווה" היה שונה במקצת מן המקובל כיום. נראה לי (והדבר זוקק עיון רב) שייתכן שהסמנטיקה של המונח הזה הייתה יותר עשירה בזמן ההוא (כפי שנראה לי שרמזתם) מאשר מה שמקובל היום. כאמור, זו רק תחושה ראשונית שצריך לעמול להוכיחה, אבל דוגמה שעלתה בראשי היא דבריו של יהושע בן לוי בעניין קריאת שמע שעל המיטה:
"אף על פי שקרא אדם קריאת שמע בבית הכנסת, מצוה לקרותו על מיטתו" (בבלי ברכות ד, ע"ב)

כאן ברור שאין הכוונה ב'מצווה' לאחת מן התרי"ג, אלא למעשה ראוי ונכון, לאקט של חסידות והלימות דתית. אולי ה'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו' שבברכה על נטילת ידיים הוא מאותו סוג?

ואם כן, מה הנפקא מינא לגבי ברכות מהסוג הזה בכלל??

שלכם,
תוהה ובוהה,
שחרית


נ"ב, ההשערה שלי קצת שונה מזו של יהוסף ווטו, אבל הבה נמצה קודם את הנקודה שהועלתה פה.