רוח רעה השורה על הידיים קודם נטילת שחרית

שחרית,

אמנם שאלתו של נישטאיך אודות הניסוח שהיה אמור להיות בדומה ל"המעביר חבלי שינה" היא חזקה. אך לא חזקה עד כדי השלמה עם הקושי להניח שיש מצוה שבכלל לא נזכרה אלא כנוהג של הפעולות הטבעיות של אדם המכין את גופו בבוקר.

אך בעצם יש ליישבה מאחר והרעיון של הנטילה הכולל את כל הביטיה, הרי הוא ההיטהרות ועל זה היו מתקנים משהו כמו "המטהר ידיי" והרי זה כה קרוב ל"אקב"ו על נט"י" שאין לתמוה שהשוו את המטבע.

הערותייך לגבי הצורך בקפיצה והשימוש במונח מצוה בהחלט מוכרחים, אך חידוש הוא לומר שיתקנו ברכת המצוות לסוג "מצוה" כזה שאינו אלא "דבר מובחר"!

תוקן על ידי - ווטו1 - 15/02/2004 18:18:15

המעביר חבלי שינה אינו מן העניין, גם מי שלא שטף פנים מברך, השטיפה ממחישה, אבל הרעיון של הברכה היא כללית על הקימה, ומכאן שאין לכאורה השוואה בינה לנטילת ידיים שגם אם מנהג היא, הרי שנקבעה כתקנה מחמת ההשתרשות וטבעיות העניין והתאמתו לבן ישראל [משא"כ שטיפת פנים, דומני כי נתון זה יאומת בסקר על נקל].

ליהוסף,

תמהתי לא רק איך הנהגה הבאה מחמת חוסר נקיות, או מחמת שהשינה כמיתה, יכולה ליהפך ל*מצווה*, אלא שגם תמהתי מיהו זה ש*ציווה* על ה*מצווה* לרחוץ את הידים, ושיש לברך על נטילת ידים זו בלשון ברכת המצוות, לא מצאתי היכן הוזכר ש"נצטווינו" ליטול ידים, (אפילו כמנהג) כדי שנוכל להצדיק את הברכה בלשון וציוונו.

נטילת הידים עם היותה פעולה הגיונית והגיינית, עדיין אינה *מצווה*. ואף אם נקבל את דבריך, שמצוה להיות אסתטי, ולא משום שאנו עומדים לפני מלך בלבד, אלא משום שהאדם ראוי לכבוד ואסתטיקה, עדיין נשאלת השאלה, למה רק בבוקר, ולמה על רחיצת הידיים, מברכים ברכת "וציוונו"-ברכת מצוה, ואילו הברכה על רחיצת הפנים, היא ברכת ההודאה, האם שם לא צריך להיות "אסתטי"?.

כתבת: <"[בדומה לזה ראה ברכת הראש לפני תשמיש בתולה, גם במקום שאינו מצווה, כגון שקיים כבר פר"ו והיא עקרה, אך יש לחלק שגם שם זה שבח או בדומה">

כנראה שכוונתך להרא"ש, (כתובות פ"א סי' ט"ו), ולא להראש.

כתבת: <"לפני תשמיש בתולה">.

טעית. הברכה היא לאחר התשמיש, (ראה שולחן ערוך אבן העזר סימן סג סעיף ב: "ויש אומרים שאחר שמצא בתולים מברך: בא"י אלהינו מלך העולם אשר צג אגוז בגן עדן וכו". אף שעל כל ברכות המצווה, מברכין עליהן עובר (לפני) עשייתן. (על ברכה זו, ומדוע מברכין אותה "לאחר", וההתנגדות לברכה זו, ראה באנציקלופדיה התלמודית חלק ד ערך בעילת מצווה, עמודות טו-טז, ובאוצר הגאונים לכתובות אותיות מד-נ), וכדבריך שם הוא בנוסח ברכת השבח ולא בנוסח ברכת המצווה.

אין ספק שמצאנו ברכות מימי הגאונים, שאינן בתלמוד, (וידועה ההתגדות לברכות אלו, ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך ברכות חלק ד עמ' שיג),, ואף שמצאנו ברכות שהם בלשון וציוונו, שאינן "מקובלות" עלינו, הרי ברכות אלו אינן ברכות על מצווה "חדשה", אלא וריאציות של נוסח ברכות שנתקבלו.

למשל ברכת הקורא בכתובים:

"(הקורא) ברות, ובשיר השירים, בקהלת, באיכה, ובמגילת אסתר, צריך לברך, ולומר על מקרא מגילה, ואף על פי שכתובה בכתובים. והקורא בכתובים צריך לומר, ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו לקרוא בכתבי הקודש", (סופרים (שהיא מימי הגאונים) פרק יד הלכה א.

(הברכה המקובלת והידועה לכל, ברכת "על מקרא מגילה", מקורה הוא בהלכה זו, שאינה בבבלי)

כתבת: <"סיכומו של דבר: כל דבר הראוי לבן ישראל, ומומלץ ומונהג ע"י חכמים יש מקום לברך גם ברכת המצוות, ואין צריך לומר ברכת השבח">

אך אם נעיין בלשון הרמב"ם (הלכות ברכות פרק יא הלכה ג), נראה שכדי לברך "וציוונו", חייב להיות *ציווי*, בין אם הוא ציווי חובה או ציווי מותנה-רשות, אבל כעיקרון, הוא חייב להיות ציווי.

"וכן כל המצות שהן מדברי סופרים בין מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר בשבת והדלקת נר חנוכה, בין מצות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידים מברך על הכל קודם לעשייתן אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות, והיכן צונו בתורה, שכתוב בה אשר יאמרו לך תעשה, נמצא ענין הדברים והצען כך הוא אשר קדשנו במצותיו "שציוה בהן לשמוע מאלו *שצונו* להדליק נר של חנוכה או לקרות את המגילה וכן שאר כל המצות שמדברי סופרים".

לשאלתך: <"תוכל לציין איזה מנהגים יש עליהם ברכה?">

אקצר בשעה זאת ואאריך בפעם אחרת. ישנם מנהגים שמברכים עליהם, וישנם מנהגים שאין מברכים עליהם, למשל, לא מברכים על חיבוט ערבה בזה"ז, שליכא לא נענוע ולא ברכה, (ראה סוכה מד עמוד א: "חביט חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים היא". וברש"י: "מנהג - הנהיגו את העם, ולא תקנו להם, ונפקא מינה דלא בעיא ברכה, דליכא למימר וצונו, דאפילו בכלל לא תסור ליתא"). לעומת זאת יש מנהגים שמברכים עליהם, כברכה על ההלל בר"ח, ראה בתוס' שם ע"ב: "ופי' בקונט' דנפקא מינה דאי תקנה היא בעיא ברכה ואי מנהגא לא בעיא דליכא למימר וצונו דמנהג בעלמא *שהנהיגו העם ואפי' בכלל לא תסור ליתיה* וכן אמרי' בסמוך, חביט חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא, *ויש מדקדקין מתוך כך דלא מברכינן אהלל דר"ח שאינו אלא מנהג בעלמא* כדמוכח פ' בתרא דתענית (דף כח: ושם) רב איקלע לבבל חזי דקרו הלל בר"ח סבר לאפסוקינהו שמע דקא מדלגי ואזלי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם ... ור"ת אומר דאין ראיה מערבה להלל דערבה אינה אלא טלטול וכיון דלאו תקנתא היא אלא מנהגא לא חשיבא למיקבע לה ברכה אבל קריאת ההלל לא גרע מקורא בתורה ודכוותיה אשכחן דמברכין אשני ימים טובים של גליות ואינו אלא מנהג בעלמא ... *ומה שנוהגין עכשיו לברך אהלל לגמור כשגומרין ומברכין לקרות כשמדלגין לסימן בעלמא נוהגין כן ובין בזה ובין בזה יכולין לברך לקרות ולגמור..."*.

וראה גם את מחלוקת הראב"ד והרמב"ם,(הלכות ברכות פרק יא הלכה טז), שהרמב"ם כתב: "כל דבר שהוא מנהג אף על פי שמנהג נביאים הוא כגון נטילת ערבה בשביעי של חג ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של מועד של פסח אין מברכין עליו", אך הראב"ד השיג עליו וכתב: "נ"ל שלא אמרו אלא על חולו של פסח בלבד אבל על של ר"ח בברכה תקנוהו כדי לפרסמו שהוא ר"ח, ואנו מנהגנו לברך בכולן ואין לנו ללמוד מערבה לפי שאין בה לא שבח ולא הודאה בנטילתה ומה צורך בברכה אבל קריאת ההלל בימים המקודשים וקרבן מוסף בהם אם תקנו בהן ההלל משום היכר לקדושתן יפה עשו וצריך ברכה".

החתן סופר (חלק ב' דף קעג ע"ב) מחלק בין סוגי ה"מנהגים", וכותב, שדוקא דבר שכל עיקרו מנהג בלבד, כגון הלל של ראש חודש, וחיבוט ערבה, לא שייך לברך עליו אשר קדשנו במצותיו "וצונו", שכיון שאינו בכלל תקנת חכמים אלא מנהג בעלמא, לא שייך לומר עליו "וצונו", מה שאין כן במצוה שהיא מתקנת חכמים, ותיקנו עליה ברכה, כגון הדלקת נרות חנוכה, שמצותה נר איש וביתו, אלא שהנהיגו כתוספת על עיקר המצוה להדליק גם בבתי הכנסת לפרסם הנס ברבים, אף על פי שאין זה מן הדין אלא מנהג, מכל מקום בכל כיוצא בזה שפיר יש מקום לברך "וצונו", כי באמת כן ציונו הקדוש ברוך הוא לקיים מצות חכמים.

אם אכן ברצונך לייחס לרחיצה זו דין "מנהג", יהיה עליך לומר שהיתה זו רחיצה בעלת משמעות "דתית", כדעת הרמב"ם שהיא רחיצה לפני התפילה, ולא "סתם" רחיצה, ויהיה עלינו להסביר מהו ההבדל בין רחיצת הידים ורחיצת הפנים, וא"כ חזרנו למקום ממנו התחלנו.

הבעיה היא, שלדעת הרמב"ם לא מברכים על מנהג, אפילו כולו "דתי", כ"מנהג נביאים".

נישטאיך,

האם אין בדבריי האחרונים (על ריבוי משמעים של המונח 'מצוה' בימים ראשונים) משום עזרה מסוימת לתמיהתך על עניין המצווה והמצווה?

כך או כך, אם אתה דוחה את גישתם של ווטו ויהוסף, מהי תשובתך לתמיהה שאנו מעלים פה על הבריה החדשה הזו ששמה נטילת ידיים של שחרית?
שהרי כאמור, "קפיצה" חייבת להיות כאן, השאלה איפה היא חלה.


יהוסף,
לפי התלמוד (בבלי ברכות ס, ע"ב) רק מי ששטף פניו מברך.
כל ברכות הפעולות (כך כינה אותן רס"ג), מותנות בעשיית הפעולה שמחייבת אותן.
גם רמב"ם גרס כך (הלכות תפילה פרק ז, הלכה ג ואילך – אין לפני משנה תורה, אבל לכשירחיב, אצטט). הוא גינה בחריפות את מנהג העם לומר ברכות שלא נתחייבו בהן.

המנהג המקובל היום הוא מנהג גאוני שהופיע לראשונה בתשובה של רב נטרונאי גאון ובסידור רב עמרם גאון (התשובה מצוטטת בסידורו). לפי מנהג זה יש לומר את כל הברכות על הסדר, גם את אלה שאדם לא נתחייב בהן.

מכאן שמבחינה פנומנולוגית בתלמוד אין הבדל בין נטילת ידיים ובין שטיפת הפנים.

ברכת 'המעביר שינה' היא ברכה מעניינת ביותר, ואולי נידרש לה בהזדמנות, אבל לענייננו, אני מסכימה אתך שהיא ברכה על ההתעוררות מן השינה ועל סילוק סימני השינה (באמצעות שטיפת הפנים) והיא מקבילה גם בעניינה וגם בלשונה לברכת 'המפיל' ('המפיל חבלי שינה על עיני', מול 'המעביר שינה מעיני' וכו'), שהיא לפי התלמוד, הברכה האחרונה שנאמרת במשך היום.

ועדין הקושיה - קושיה...

לשחרית.

ברשותך אסכם את דברי:

א). נוסח הברכה, של "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", הוא נוסח קלאסי של ברכת המצוות, גם בנטילת הידים של שחרית מברכים " אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על (נטילת ידים)".

השאלה היא, מהי ה"מצווה" שעליה מברכים בנטילת ידים .

ב). לדעתי, אין בדברייך האחרונים, על ''ריבוי משמעים של המונח 'מצוה' בימים ראשונים כל עזרה כלל לתמיהתי על עניין המצווה והמצווה, אילו היו הגאונים רק מדברים על "מצווה", והברכה לא היתה כנוסח כל ברכות המצוות, הייתי אומר, שה"מצווה" שבדברי הגאונים, מקבילה במשמעותה ל"מיצווע" של ימינו, שפירושה "דבר טוב", אך מאחר ונטילת הידים היא "מצווה", שמברכין עליה "וציוונו", (חייב אותנו לעשות את הדבר), יש לשער שהכוונה ל"מצווה" במשמעות של מצווה שנצטווינו בה, לפחות מדרבנן, ולא ל"הנהגה טובה", בלבד, כפי שרצית לומר.

ג). מיקומה של ברכת נטילת הידים של שחרית, בין ברכות המצוות, הוא תמוה.

ד). בגמ' מופיעות שתי רחיצות, ("כי משי"), בזו אחר זו, האחת, הידיים, שברכתה ברכת המצוות והשניה הפנים, שברכתה ברכת השבח, מדוע?

(ברצוני לציין ללשונותיו של הרמב"ם, שפעמים הוא קורא לרחיצת הידים נטילה, ופעמים רחיצה: הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ז הלכה ד: "*כשנוטל ידיו* מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, *כשרוחץ פניו* מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי", רחיצת הידים כ*נטילה*, גם בהלכות ברכות פרק ו הלכה ב: "כל ה*נוטל* ידיו בין לאכילה בין לקריאת שמע בין לתפלה מברך תחלה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים", וכך גם בהמשך שם, הלכה ו: "כל ה*נוטל* ידיו צריך להזהר בארבעה דברים", ובהלכות תפילה ונשיאת כפים פרק טו הלכה ה: "טומאת הידים כיצד, כהן שלא *נטל* את ידיו לא ישא את כפיו אלא נוטל את ידיו עד הפרק כדרך שמקדשין לעבודה", אך הוא גם תיאר את רחיצת הידים כ*רחיצה*, הרי בהלכות קריאת שמע פרק ג הלכה א כתב: "הקורא את שמע *רוחץ* ידיו במים קודם שיקרא", וכך הוא בהלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה ב: "טהרת ידים כיצד *רוחץ* ידיו במים עד הפרק ואחר כך יתפלל", (את הרחיצה בהלכה ג: "אבל שחרית *רוחץ* פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל", ניתן לפרש, שהיא כוללת את רחיצת הרגליים )).

ה). מיקומה של ברכת "השבח" של רוחץ פניו, (המעביר שינה מעיני, ברכה בלשון הודאה) לבדה, לאחר הברכות שלשונן הוא ברכת המצוות, המופיעות לאחר ברכות השבח וההודאה, הוא תמוה.

ן). אין לי אלא להסכים עם דברייך, שמלשון הגמ' ניתן להבין שברכות אלו כולן הן "ברכת הפעולות.

והרי כמה תגובות לדברייך:

כתבת: < "גם רמב"ם גרס כך (הלכות תפילה פרק ז, הלכה ג ואילך">.

הרי דברי הרמב"ם לפנייך, (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ז הלכה ד):

"כששומע קול התרנגולים מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, כשלובש בגדיו מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם מלביש ערומים, כשמניח סדינו על ראשו מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם עוטר ישראל בתפארה, כשמעביר ידיו על עיניו מברך פוקח עורים, כשישב על מטתו מברך מתיר אסורים, כשמוריד רגליו מן המטה ומניחם על גבי קרקע מברך רוקע הארץ על המים, כשעומד מברך זוקף כפופים, כשנוטל ידיו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, כשרוחץ פניו מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי".

פרק ז הלכה ז:

"שמנה עשר ברכות אלו אין להם סדר אלא מברך כל אחת מהן על דבר שהברכה בשבילו בשעתו, כיצד הרי שחגר חגורו והוא על מטתו מברך אוזר ישראל בגבורה, שמע קול התרנגול מברך הנותן לשכוי בינה, וכל ברכה מהן שלא נתחייב בה אינו מברך אותה".

כתבת: < "הוא גינה בחריפות את מנהג העם לומר ברכות שלא נתחייבו בהן">

הרי דבריו, (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ז הלכה ט):

"נהגו העם ברוב ערינו, לברך ברכות אלו, זו אחר זו בבית הכנסת, בין נתחייבו בהן בין לא נתחייבו בה, וטעות הוא, ואין ראוי לעשות כן, ולא יברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה".

אין כאן "גינה בחריפות", אך הדברים יותר חריפים בשו"ת הרמב"ם (בלאו) סימן קפז, (מופיעה גם בפאר הדור סימן קד בשינויים):

"שאלה יורנו ... ועוד, שליח צבור, הפותח קודם אשר יצר בעל נטילת ידים ברוב מדינות א"י והמזרח, התהיה (זאת) ברכה לבטלה, הואיל וקדמה הרחיצה וכל המצוות מברך עליהן עובר לעשיתן (פסחים ז' ב', רמב"ם הלכות ברכות פי"א ה"ב וה"ז), אם לאו? יורנו הדרתו ושכרו כפול מן השמים.

התשובה ... וזאת הברכה על נטילת ידים וכל כיוצא בה היא ברכה לבטלה וצריך למחות על זה ולבטלו, ואין משגיחין בזה במנהג, לפי שהוא דבר אסור. ... וכתב משה".

אך בנו הראב"ם, (שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם, סימן פג, מהדורת פריימן, ירושלים תרצח), תוקף בחריפות מנהג זה, פעם אחר פעם, משום שלדעתו, הברכה היא ברכת ה"מעשים והתנועות", והרי פתיחת התשובה:

"השאלה השניה הזכרתם - יאדירכם האל - שהמנהג פשוט אצלכם, מקדם לברך הברכות המפורסמות, כמו מתיר אסורים ופוקח עורים, והשאר כל יום השכם בבית הכנסת, וכבר עינו בכל מה שהזכרתם בזה. ומה שאנו אומרים בתשובתו הוא שלא אתם בלבד טועים בשאלה הזאת, אלא רוב המקומות ששמענו עליהם עושים כמוכם, ר"ל שהם אומרים את הברכות הנזכרות כלן בבית הכנסת ברבים לפני פסוקי זמרה, וכך היו עושים במצרים עד שבטלנו מנהג זה עם שאר ההנהגות הנפסדות שבטלנו ..., ונראה מכוונת אבא מארי ז"ל בהלכות תפלה שג' ברכות של גוי ועבד ואשה ראוי לברך אותם בכל יום עכ"פ בין ראה אותם בין לא ראה וכ"נ מהלכות הר"ר יצחק ז"ל בעל ההלכות, ואמר לי מי שראה נוסחא ישנה מהתלמוד והיה כתוב בה כד חזי אניש גוי מברך וכן בעבד ואשה, ונראה שזו הנסחא מדוייקת שההקש יאמת אותה וכן נמצא בסדור לרבינו עמרם בן ששנא ז"ל, (בסרע"ג שלףנינו אינו) וגם ההקש כלו, הוא הפך המנהג שנתפשט בענין זה, והוא שאין מברכים ברכה אלא בשעתה, בזמן חיובה. כי הברכות האלה לא תקנו החכמים ז"ל חובה לאמרם כמו אמירת שמונה עשרה ברכה של תפלה, אלא הן תקנו למעשים ותנועות. ואין טעם לאמרן בבית הכנסת ברבים, בהעדר התנועות והמעשים האלה. ואם יאמר האומר שהן לבטלה ואין רשות לאדם לענות אמן אחריהן, הרי כך הענין במקצתן לפי הרוב, וזה פרטן:

שאלתי "מהי המצווה בנטילת ידיים"?

רב נטורנאי גאון (תשובות גאונים קדמונים סימן פט, מובאת באוצר הגאונים, ברכות , תשובות סימן שמו), כותב: "*והכין מנהגא דכולא רבנן, כל זמן שנוטלין ידיהם לסעודה או לתפילה מברכין*, אך מים אחרונים אף שהן חובה אין טעונים (ברכה) משום דלאו חובת מצוה אינון אלא חובת סכנה".

בדבריו: "והכין מנהגא דכולא רבנן".

ראב"ם, (דבריו הובאו לעיל), כותב: "ברכת על נטילת ידים בבית הכנסת או במקום אחר אחרי נטילת הידים הרי היא ברכה לבטלה על כל פנים. כי *נטילת ידים לקרית שמע ותפלין מצוה מדבריהם* (ברכות ט"ו א', רמב"ם ה' ק"ש פ"ג ה"א וה' תפלה פ"ד ה"ב), והברכה עליה חובה כמו לנר חנוכה ומקרא מגלה ושאר מצות דרבנן".

על חשיבות נטילת הידים לתפילה כותב הראב"ם, בכתב כאפיה אלעבדין (המספיק לעובדי השם.

הרמב"ם (הלכות ברכות פרק ו הלכה ב), כותב:

"כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקריאת שמע בין לתפלה מברך תחלה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, שזו מצות חכמים שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן שנאמר על פי התורה אשר יורוך, ומים אחרונים אין מברכין עליהן שאינם אלא מפני הסכנה, ולפיכך חייב אדם להזהר בהן ביותר".