שלום לכם.
ברצוני להוסיף לכם מקורות, להעשרת הדיון. נתחיל בשתי מקורות:
א. שו"ת אור יצחק, אבן העזר סימן ג' (הגאון הרב יצחק עבאדי שליט"א, ראש כולל אהל תורה).
ובזה אמרתי לברר דין כיסוי ראש באשה. איתא בכתובות (עב.) "ואיזוהי דת יהודית, יוצאה וראשה פרוע. ראשה פרוע דאורייתא היא, דכתיב ופרע את ראש האשה, ותנא דברי רבי ישמעאל, אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפירוע ראש. דאורייתא, קלתה וכו'. ופירש רש"י שם (בד"ה אזהרה), "מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה, כמו שעשתה להתנאות על בועלה, מכלל דאסור. אי נמי, דכתיב ופרע, מכלל דההיא שעתא לאו פרועה הות, שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש, וכן עיקר". עכ"ל. מפורש יוצא מרש"י, שענין כיסוי הראש באשה הוא כדי שלא תיראה מנוולת. והפירוש השני ברש"י אינו חולק על הראשון בטעם הדבר, אלא באופן הלימוד מן הפסוק. וכן כתב בתוס' רי"ד שם וז"ל, אי נמי בסוטה שעושים כן כדי לנוולה, אלמא ניוול הוא לאשה לצאת בפירוע ראש.
ועוד מבואר בסוטה (ט.) שסוטה נענשת מדה כנגד מדה, ואיתא שם: היא קלעה לו את שערה, לפיכך כהן סותר את שערה וכו'. וצריך ביאור, דאם נראית נאה בשערה לנואף, אם כן זה לא ניוול, ובגמ' כתוב לפיכך הוא סותר את שערה כדי לנוולה. והדברים פשוטים לענ"ד, דוודאי השערות כמות שהם באשה נראים כניוול, אבל כשעשויים קליעות היא נראית נאה, ולכן כיוון שקילעה שערה לנואף, הכהן סותר שערה כדי שתתנוול. ואם לא היו שערותיה קלועות כשבאה לכהן, הוא רק צריך לגלות ראשה ומתנוולת, ואם שערותיה היו עשויות קליעות, הוא גם סותר קליעתה כדאיתא בגמ'.
ולכאורה צ"ע, דאם הניוול הוא בראש מגולה ושיער פרוע בלי קליעות, מניין לנו שצריך כיסוי הראש אם יש לה קליעות. וצריך לומר שהתורה על הרוב תדבר, ורוב פעמים היא נראית מנוולת מפני שראשה פרוע בלי קליעות. וכיוון שציוותה התורה לכסות השיער, אסור לגלותו גם באופן שקלעה את שערה יפה, שאין בזה ניוול, דכך היא גזירת הכתוב.
והנה בגמ' בעירובין (ק:) איתא, עשר קללות נתקללה חוה, ואחת מהם עטופה כאבל, ופירש רש"י "בושה לצאת בראשה פרוע", דהיינו מפני שנראית מנוולת. וא"כ טעם שהצריכה תורה לכסות לשיער הוא משום צניעות. ואע"פ שבין כה היא בושה לצאת בראש פרוע, אע"פ כן בא על זה ציווי לשמור על הצניעות ולכסות הראש, וכמו שבאו ציוויים איך להתנהג בצניעות כשנמצאים במחנה, הגם שכל אחד היה צריך לקיים זאת בעצמו מחמת הצניעות, כמו שכתוב בגמ' בעירובין שם שאילולא נתנה תורה למדנו צניעות מחתול.
והנה בגמ' בברכות (כד.) אמר רב ששת, שיער באשה ערוה, שנאמר שערך כעדר העזים. ורש"י שם לא פירש בזה כלום, ורק גבי קול כתב (בד"ה קולך ערב) "מדמשבח לה קרא בגוה, שמע מינה תאוה היא", עכ"ל. וקשה, דאם הילפותא היא ממה שמשבח קרא בגוה, למה לא כללו בגמ' שם בגדרי הערוה גם לשיניים וצוואר והפנים, שגם עליהם כתוב בשיר השירים פרק ד' פסוקים ב'-ד'.
ונראה דהיינו טעמא, דכל הני דלא הוי ערוה משום שהם מקומות הגלויים תמיד, ולכן אין זה מביא לידי הרהור אם לא מכוון לזה, מה שאין כן שיער אשה כיוון שדרכו להיות מכוסה כדילפינן מ"ופרע ראש האשה", לכן כשהוא מגולה שייך לומר שיער באשה ערוה, כמו בכל מקום בגוף שדרכו להיות מכוסה.
ובאמת כל הדין ששיער הוי ערוה, היינו דוקא כשעשוי קליעות או דומה לזה, כמו שמשבח אותה הכתוב שם, וע"ש ברש"י בשיר השירים בענין צמתך. אבל בסתם שיער הרי ראינו שאדרבא היא צריכה לכסותו מפני שזה גנאי לה, ונראית מנוולת ואין כאן הרהור (ואע"פ שקשה לפסוק כן למעשה, דא"כ נתת תורת כל אחד ואחד בידו, אבל זה יסוד ושורש הדברים לאמיתה של הלכה).
ואם ישאל השואל, דא"כ בזמן הזה שהנשים הולכות פרועות ראש והן חושבות ואומרות שזה יפה, למה יצטרכו לכסות ראשן. הנה הדברים פשוטים, דגם אם נניח כדבריהן, מכל מקום כיוון שהתורה אמרה שצריך לכסותו מפני הניוול, אין הדין משתנה כלל מדור ודור.
ועוד נראה לי לפי מש"כ הרמב"ן בפרשת כי תצא, שהתורה ציוותה ליפת תואר לגלח ראשה כדי לנוולה, וכן לגלח צפרניה כדי לנוולה, ולכאורה מה הניוול בגילוח צפרניה. וכתב הרמב"ן כי מנהג הנשים לגדל אותם ולצובעים במיני הפוך והצבעונים. וזה אליבא דר' אליעזר ביבמות (דף מח.) שעשתה צפרניה היינו לגלחם, וזה כעין ניוול כיוון שאינה יכולה לגדלם ולצובעם כדרך מנהג העולם.
ולכאורה לר"ע ביבמות שם דסבר שתגדלם כדי שתתנוול, מאי טעמיה, ובמאי פליג על ר' אליעזר. וצריך לומר דר' עקיבא סבר שעצם גידול הצפרניים הוא ודאי ניוול ואין בזה ספק כלל. אלא שהנשים מדבר ניוול עשו לעצמם מנהג חדש לצבוע אותם, והן חושבות שזה נקרא יפה ושאין בזה ניוול. אבל האמת היא שלא מפני שהן חושבות לעצמן שזה יפה שלא יקרא בזה ניוול. ופוק חזי שהנשים הצנועות גם אצל הגויים היו מכסים כל גופם, ומי שלא כיסתה עצמה זה היה בגדר ניוול, וכמו שכתוב בישעיה "גלי שוק עברי נהרות", ועל זה נאמר "תגל ערוותך וגם תראה חרפתך", הרי שהפסוק קורא לזה ניוול. והנה היום וכן גם בימים קדמונים הרבה מהן מתלבשות דוקא בבגדים קצרים לקיים מה שנאמר תגל ערוותך וגם תראה חרפתך, ובוודאי שזה ניוול שאין כמוהו אע"פ שהנשים מתלבשות כך.
ולכן אני אומר שגם בצפרניים הוא כן, וכן בשערות הראש, שאף אם הנשים חושבות שזה יפה ללכת פרוע ראש (בלי קליעות) אין זה משנה המציאות שזה ניוול. והרי זה בגדר "עבדא בהפקרא ניחא ליה". ועיין בספר הכתב והקבלה בפרשת כי תצא בענין יפת תואר (דף נ"ד), שכתב בזה הלשון "מבואר מזה שמניעת קציצת צפרני הרגליים (נלע"ד שאינו מדוייק וגם ידיים בכלל) וגידולם, היה אז ענין המנוול והמצער, ובודאי שגם התורה התכוונה בזמנה על ניוול כזה וכו', ואף שבזמן מן הזמנים יוכל ניוול זה להשתנות להיות יפה בעיני האדם, אין לנו רק מה שכיוונה עליו התורה", עכ"ל.
ולענ"ד לפי דברי הרמב"ן, גם בזמן מתן תורה כבר נהגו לגדל צפרניהם ולצובעם, ואע"פ כן לר' עקיבא הרי זה ניוול. ועוד שהדבר פשוט שגם לגדל צפרניים ולצובעם יש לזה שיעור מסויים, ולא כצפרני החיות, ואם גדלו יותר מדיי בוודאי הוי ניוול. וא"כ אם בשעת השביה צפרניה היו גדולות מפני שכך היה מנהגם, ובפרט בשעת מלחמה שהנשים מייפות עצמן לזנות, א"כ במגדלת צפרניה עוד חודש ודאי שמתנוולת יותר ויותר אף אם צובעתם. וכמדומה לי שגם בזמנינו זה הרבה אנשים ונשים חושבים שצפרניים גדולות עם כל הצבעים אינו אלא מעשה ניוול, אבל מה לעשות דכל מעשה האופנה בצורת הלבוש וכדו', הקובע והמנהיג בזה הינם קומץ אנשים, וכולם הולכים אחריהם כצאן לטבח יובל, גם בגידול הצפרניים ושאר הדברים.
ועכשיו נשתדל להבין מה ההבדל בין פנויה לאשת איש בדין הזה של פריעת הראש, דאם זה ניוול באשת איש וצריך לכסותו, א"כ למה בפנויה אין צריך לכסות אפי' פרוע. ואולי נאמר כי בפנויה כל זמן שהיא קטנה הרי אינה מצווה, וגם לא נראה אצלה כמעשה ניוול, וכשהגיעה לפרקה הרי בוודאי היא מדקדקת במעשיה וקולעת שערה כדי שיקפצו עליה בני אדם המהוגנים לה, וכמו שקילעה הקב"ה לחוה והביאה לאדם (שבת צה.), והתורה ציוותה על אשת איש, שאולי אחר שנישאת לא תדקדק במעשיה לולי הציווי, וכענין הצניעות במחנה וכנ"ל. ואע"פ שכל זה נראה כטעמא לקרא, מ"מ שבקיה לקרא דאיהו דחיק וכו', וכמו שהוכחנו למעלה מהגמ' ומרש"י שכל יסוד ענין כיסוי השיער הוא משום ניוול.
אלא שלפ"ז יוצא לכאורה שבאלמנה וגרושה הרי היא כפנויה מתחילתה, ולהלכה כתוב בשו"ע (אה"ע סי' כ"א סעיף ב') לפי פירושי הנושאי כלים שצריכות לכסות כמו באשת איש. ואפשר לומר שבגרושה ואלמנה כיון שעד עכשיו היתה מכסה ראשה כציווי התורה, אם תשנה במעשיה עכשיו, זה יראה כחוסר צניעות. וכל זה צריך ביאור ובירור.
ונחזור לשורש הדברים, כתוב בגמ' (כתובות עב:) אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפירוע ראש. והרמב"ם (פרק כ"א מהלכ' איסורי ביאה הלכה י"ז) הוסיף וכתב: אחת פנויה ואחת אשת איש. וכתב על זה בביאור הגר"א (על אה"ע סי' כ"א ס"ק י"א) דדייק מן הגמ' שכתוב לבנות ולא כתוב לאשה. ולפ"ז צ"ע, כיוון שכתוב אזהרה לבנות, דהיינו גם הפנויות ולא נזכר גרושות או אלמנות, מנין לנו מה שחילקו כל הנושאי כלים דפנויות סתם מותרות וגרושות ואלמנות אסורות. וגם אלה אינן אסורות מן התורה אלא מדרבנן, וכל זה אומר דרשני.
ואע"פ שכפשוטו כיוון שלמדו זאת מסוטה, אם כן רק באשת איש הכתוב מדבר, מכל מקום אין מדוייק כן בלשון הגמ', דאיך סתמה וכתבה אזהרה לבנות ישראל, דמשמע דכולם שווים בזה לזו האזהרה. והנה בספרי פרשת סוטה כתוב עוד, "ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, ותקח תמר אפר על ראשה" (שמואל ב, י"ג), ועיין שם במלבי"ם למה זה רק זכר, שכתב: מפני שאפשר ללמוד בפסוק פירוש אחר על מילת אפר. אבל למעשה אם יש מכאן זכר לדבר, הרי שבפנויה עסקינן ולמה צריכה לכסות. וכתב המלבי"ם בזה שצריכה לכסות ראשה כיוון שנבעלה, וא"כ יוצא שבאזהרת כיסוי הראש גם בעולה בכלל, והאחרונים דנו בזה, וגם אלה שאסרו אינו אלא מדרבנן, וצ"ע.
ובפירוש הספרי שם מרבנו דוד פארדו, משמע שהכיסוי היה מה ששמה תמר ידה על ראשה, וזה תמוה מה כיסוי הוא זה, ואולי רבע הראש מתכסה בידה, הלזה יקרא כיסוי? ובפירוש עץ יוסף על המדרש במדבר רבה (פרשה ט' אות ל"ג) כתב, שאין ראיה מתמר משום דבת מלך היא, רצונו לומר דכיון שענין הכיסוי הוא כדי שלא תיראה מנוולת, א"כ אין ראיה מבת מלך שהיא אשה חשובה, ולכן דקדקו לכסות ראשיהן שלא יראו כמנוולות, אבל סתם אשה אין ראיה שצריכה לכסות.
ואולי זה יהיה טעם לחלק בין פנויה לאשת איש, כי אשת איש יש לה יותר לשמור על כבודה וחשיבותה מאשר פנויה, וזה יש בו כדי ליתן טעם, אבל עדיין צ"ע מנין לנו לחלק, ובגמ' כתוב סתם "אזהרה לבנות ישראל", והרמב"ם העתיק במפורש "בין פנויה ובין אשת איש".
והנה בשו"ע (אה"ע שם) כתב החלקת מחוקק (בס"ק ב') דפנויה הכוונה בעולה, אבל בתולה ממש שרי, וכמו שכתוב בגמ' (כתובות טו:) יוצאה בהינומה וראשה פרוע. ובבית שמואל (בס"ק ה') כתב דפנויה היינו אלמנה או גרושה. וכתב הדגול מרבבה שמקור דבריהם מן הירושלמי (כתובות פ"ב סוף הלכה א', דף ט:) אע"פ שהם לא כתבו ראיה לדבריהם. אלא שעל הירושלמי מאוד קשה לסמוך, כי אין לנו פירוש אמת ויציב בירושלמי לפחות מן הראשונים, והאחרונים זה אומר בכה וזה אומר בכה, ואי אתה יודע על מי לסמוך, ועכ"פ אין לזה כח של דבר הנאמר בירושלמי אלא ממאמר אחרונים ומי מפיס. וכבר ראיתי בפתחי תשובה (ס"ק ב') שכתב בשם כרם שלמה לפקפק בראייתו של הדגול מרבבה מהירושלמי, אבל אין מצוי אצלי הספר הזה.
ובאגרות משה (אה"ע ח"א סי' נ"ז) תפס לדבר פשוט דחוץ מאשת איש הכל דרבנן, והיינו דלהיות שלמדנו מסוטה את הדין והיא אשת איש, אין לך ראיה להחמיר יותר (ע"ש תשובה נ"ח עמ' קמ"ה). וקשה לי, א"כ למה אסרו בזה חכמים ומה הגזירה שיש בזה. ועדיין דבר זה אצלי כמבוי סתום מד' רוחותיו.
ב. שו"ת אוסרי לגפן חלק ט' דף קע"ה ואילך (הגאון הרב יהודה שיינפלד שליט"א):
"תחילה יש לחקור האם הערוה דשיער הוא מצד עצמו (גם באופן שלא שייך הרהור) או שהוא רק מצד שגורם להרהור. גם יש לחקור האם הוא ערוה מהתורה או מדרבנן. עוד יש להבין מה ההבדל בין שיער דנשואה לשיער דבתולה. גם מהיכן ידע האדם אם האשה ההולכת לפניו היא בתולה או נשואה (דבשלמא אם היינו מחלקים בין קטנה לגדולה שפיר, אבל בגדולה גופא מה ההבדל בין נשואה לפנויה כלפי אדם זר שאינו מכירה).
ונראה דתלוי כל זה בישוב הסתירה בשו"ע. דבשו"ע אה"ע (סי' כ"א) מפורש, לא תלכנה בנות ישראל בשוק פרועות ראש, א' פנויות וא' נשואות (וכתב הגר"א שם דמסתימת לשון תנא דבי ר' ישמעאל בכתובות עב. מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא תלכנה פרועות ראש, משמע דאין חילוק בין פנויה לנשואה. ונראה כוונתו, דאף דהתנא למד מהפס' ופרע את ראש האשה ושם מדבר בנשואה, מכל מקום מסתימת לשונו משמע דאין חומרא מיוחדת בנשואה, כשם שבכל דיני ערות הגוף אין חילוק בין פנויה לנשואה). ואילו בשו"ע או"ח (סי' ע"ה) כתב דבתולות שדרכן לילך פרועות ראש אין לשערן דין ערוה (ומותר לקרוא ק"ש כנגדן), הרי מפורש דדרכן של בתולות בפריעת ראש ואם הוא אסור איך סתם השו"ע דדרכן בכך.
ולכן היה נראה שמכח קושיה זו נדחקו רבותינו האחרונים (הפרישה והח"מ והבית שמואל באה"ע) לפרש ההיא דאה"ע דמדבר בפנויה בעולה או גרושה או אלמנה, אבל בבתולה סתם אין איסור פריעת ראש.
אבל מלבד שאין לשון הטור והשו"ע סובל זה, וגם הראיה שהביא הגר"א (כנ"ל) לא משמע כן, גם לא משמע מדבריהם שזה מה שהכריחם לדוחק הגדול. אלא כמש"כ הפרישה שהמנהג בזמנם היה שבתולות הלכו בגילוי ראש, ולכן נדחקו בכוונת הטור והשו"ע שלא יסתר המנהג. ויש לעיין אחר שהטור והשו"ע לא נתכוונו לזה, מדוע באו להעמיס בכוונתם כוונה חדשה במקום לצווח על המנהג.
והנראה בביאור שיטתם, דהנה מתבאר מדברי הפמ"ג בסי' ע"ה דיש ב' סוגי ערוה, יש ערוה בעצם, ויש חשש הרהור, וערוה בעצם הוא רק מקום הערוה ממש, ואולי גם שאר גוף האשה (ע"ש שנסתפק בזה) אבל שיער באשה וקול באשה ודאי אינם ערוה בעצם, רק שגורמים להרהור. והנפק"מ היא דבערוה בעצם אפי' בלילה אסור לקרוא כנגדה, ואפי' בגוי אסור, ויש אומרים דאפי' בעצימת עיניים אסור, ואם קרא בדיעבד חוזר וקורא, משא"כ כשהאיסור רק משום הרהור, כל שלא רואה, או שרגילים להיות כך (כמו גוי) ליכא איסור (ובדיעבד בכל גוונא אין חוזר). וכיו"ב כתב החיי אדם דקול ושיער אינן ערוה בעצם, דלא מצינו בתורה שנקראו ערוה, רק חז"ל למדו מהפס' שיש בהם חשש הרהור, אבל ודאי הפס' ולא יראה בך ערות דבר לא קאי עליהם, וממילא מה שלמדו מסוטה אזהרה לבנות ישראל שלא תלכנה פרועות ראש רק משום הרהור, ולא דנקרא ערוה (ואשר על כן נסתפק בשיער גויה, ובאמת לפי הסברו צ"ל מותר, דכיון שרגילים לראותן כך אין הרהור, וכן פסק בפשיטות בדה"ח ובערוך השולחן ובבן איש חי) והובא הח"א להלכה במשנ"ב בפשיטות (וערוה"ש והבא"ח הקלו עוד יותר - אפי'בנשואה יהודיה במקום שרגילים בעוונותינו הרבים בגילוי ראש).
דהנה לעצם הסתירה בין אה"ע לאו"ח, התירוץ פשוט, דבאה"ע אמר לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, משמע דבבית ובחצר מותר ובהלכות ק"ש אמר שכיון שדרכן לילך פרועות ראש, היינו בבית ובחצר, ממילא אין בזה דין ערוה לק"ש. ונראה דאפי' ברה"ר אין בזה דין ערוה לק"ש, דאחר שדרכן של הבתולות לילך כך בחצר, ליכא הרהור כ"כ גם כשרואה אותה ברה"ר.
אלא דא"כ לכ', לדעת התוס' (כתובות עב:) וסיעתם, דגם נשואה מותרת בגילוי ראש בבית ובחצר, ושכן היה המנהג בזמן חז"ל, נמצא דאין דין ערוה בשיער לענין ק"ש, אפי' ברה"ר, והוא פלא".
