| נשלח ב-22/1/2004 12:21 |
 |
| |
האם ביקורת פומבית היא לשון הרע?
אורח החיים המודרני, לטוב ולרע, מוליד מצבים והתנהגויות שמעוררות שאלות הלכתיות קשות.
שאלה זו שבכותרת מעסיקה אותי זה זמן רב.
מצד אחד, אנו רגילים לקרוא ואפילו לחפש ביקורת על מה שהייתי מכנה, בשימוש רחב של המילה, "מוצרים". החל בספרים, ושאר שירותים מקצועיים, מאינסטלציה ועד תזמורות, וכל תחום שאנשים משקיעים בו כסף וזמן.
מצד שני, האם מותר לפרסם ביקורות כאלו?
החפץ חיים כותב שאסור, למשל, למתוח ביקורת על שיעור תורני, גם אם הוא לא ברמה מספקת. אמנם, הנימוקים שלו הם שמה שאינו מתאים לזה מתאים לאחר, אך בדרך כלל מפרשים את כוונתו כאן (או במקומות אחרים?) שאסור למתוח ביקורת על שום "מוצר".
לפי זה, למשל, אסור לנו בפורום למתוח ביקורת על ספרים, גם אם זה לצורך – כגון להודיע לרבים שספר מסויים מכיל טעויות או כתוב גרוע וכיו"ב. (הרי מה שלא מתאים לזה מתאים לזה...).
האם האיסור כה גורף?
בעיתונות החרדית, למשל, אין מקום לביקורת ספרים של ממש. לעולם לא יכתבו על ספר תורני שהוא לא מדוייק, ערוך לא טוב, מכיל פירושים שגויים או פילפולים רחוקים.
ואולי גם העובדה הזו אסור לציין, כי זה לשון הרע על העיתונות החרדית?
בפורום שכן, שעוסק בביקורת מקצועית בתחום הפירסום החרדי, כתבה זאת אומרת:
"ידידי ורעי חברי כל הפורום הזה.
אני לא צדיקה בסדום. אבל חשבתי לעצמי הלא כולנו מכנים את עצמינו חרדים.
והעומק המסתתר מאחורי כינוי זה הוא לא לעבור על לאוים וארורים ואיסורי תורה.
ובתורתינו הקדושה נאמר "ארור מכה רעהו בסתר ואמר כל העם אמן".
כמה ימים שאני חושבת לעצמי כאשר אנחנו דנים כאן הלא אין אלו פילוסופיות באויר.
מאחורי כל מודעה שאנו דנים בה עומדים גרפיקאים ומעצבים וכל אנשי המקצוע.
כאשר אנחנו קוטלים אותם יש חשש של קיפוח פרנסת אנשים אלו.
גם אני נכשלתי בזה מודה ומתוודה, ושמתי לב לזה רק אחרי התבוננות בעקבות הודעה שקיבלתי לתיבה האישית.
חשבתי זוהי זכות הדמוקרטיה למתוח ביקורת על כל אחד. אבל זוהי לא זכות על פי התורה. זהו איסור חמור ביותר.
אתן דוגמא למה אני מתכוונת.
כאשר עלתה המודעה של דמיון "סיפור בתרנגולת שהאכילה את אפרוחיה".
http://masoret.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=769319
רוב הכותבים שללו את המודעה הזאת. אני בטוחה שרוב משרדי הפרסום והעיתונים מודעים לפורום הזה.
האם אנחנו לא צריכים לחשוש מקיפוח פרנסת המפרסמים "דמיון".
באמת, תחשבו טוב טוב. אחרי כל הקטילות שלנו, האם אנשים ירצו לפרסם דרך דמיון. יחשבו אותם ללא מבינים.
האם זה מותר, האם זה מתאים לנו, האם ישנה דרך אחרת לדון בפרסומות בלא לעבור על שום איסור תורה.
הבה נהיה כנים עם עצמינו, לעבור על איסורי תורה אין אנו רוצים, אבל להתפלסף בדרך המותרת כן וכן.
אם כן מהי הדרך?"
***
נקודות לבירור:
א. מה טיב האיסורים שעלולים להיות בביקורת?
ב. מה מקורם?
ג. מה טעמם?
ד. סברה: האם אין צורך אמיתי בביקורת מקצועית, מהסוג שמתואר כאן, לגווניו השונים?
וסוף סוף, אנו זקוקים לתשובה למעשה לשתי שאלות:
1. האם אין מקום בחברה ובתרבות לביקורת מקצועית שמטרתה לספק לצרכנים מידע חיוני לפני שהם משקיעים משאבים, כסף או זמן, ברכישת מוצר, אפילו בקריאה של ספר? כגון: מדורי ביקורת ספרים בעיתונות הלא חרדית או ביקורת על אנשי מקצוע בתחומים שונים?
2. האם מותר לנהל פורום מקצועי או מקצועי למחצה, שבו המשתתפים כותבים את הביקורת שלהם על המוצרים שהם ועמיתיהם מייצרים, אך יש חשש שהדברים ידלפו החוצה ויקלקלו את המוניטין והפרנסה של המבוקרים?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/1/2004 14:24 |
|
| |
מה המקור של החפץ חיים להלכות לשון הרע שהוא חיבר?
לדוגמא ה"איסור" שהזכיר מימוני להעביר ביקורת על שיעור תורה גרוע.מנלן?
|
|
|
|
| נשלח ב-22/1/2004 15:08 |
|
| |
שאלה שמציקה לי מזמן,
כמה מעשים שאינם הגונים נעשים ע"י אנשים שסומכים על כך שישנם יהודים יראי שמים שמקפידים על שמירת הלשון.
נניח שלא היתה עתונות ביקורתית, האם היו נעשים יותר מעשי שחיתות או לא.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2004 03:08 |
|
| |
יש ענין של לצורך וזה גם בתנאים מסוימים .ויש בקורת ענינית בחז"ל כמו בבלאי טפשאי וכדו'(נדרים פ' שישי) המון בחז"ל. ביקורת זה בצורה מסוימת ולא בכוונה "ללכלך" רק להעביר מידע .
אל תצל מפי דבר אמת
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2004 09:36 |
|
| |
מיימוני וכולם
התפיסה של החפץ חיים בדיני לה"ר שנויה במחלוקת.
הח"ח נוקט שכל דיבור הנותן אור שלילי על מאן דהו, הוא בגדר לשון הרע ואין לעסוק בזה אלא לצורך מובהק.
מה שנראה ברמב"ם ומעיון בעניין, שאיסור לה"ר יסודו רכילות. כלומר אין להתעסק במגרעות הזולת, זה מכוער.
כאשר אדם כותב ביקורת על ספר, אם הוא מציין את הנקודות בצורה אובייקטיבית, אין בכך כל חסרון. גם מקרה השיעור של החפץ חיים, הרי אם יידע לתאר בדיוק, הרי שמי שזה מתאים לו יילך לשיעור. וזה מן הראוי בלאו הכי.
מכאן שגם להח"ח אם מבקרים בצורה זהירה ולתועלת, אין בכך כל חשש.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2004 10:20 |
|
| |
תלוי , וכבר העליתי נושא בעבר , מרצים ידועים שכל נשוא הרצאתם היא ביקורת קשה לדוגמא על חינוך ילדים כמה האברכים הבני תורה לא יודעים לחנך ומגדלים ילדים שמגמגמים עושים במיטה ועוד בעיות , מרצים כאלו שמלא פיהם ביקורת כה קשה שלילית לא מחייבת וגורפת שליפעמים מסגירה את בעיותם המה , מרצים כאלה מותר לבקר בפומבי , חובה לבקר בפומבי , מצווה לבקר בפומבי , ועוד איזה מצווה ...!!!
אני מדבר על ----
(ננמחקו חמישה שמות מסיבות הכתובות בחוקת הפורום)
ועוד
תוקן על ידי - מיימוני - 01/02/2004 11:25:34
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2004 21:17 |
|
| |
אני עוסק לאחרונה לא מעט בחפץ חיים. הדוגמאות שהעלה יהוסף מן הגמרא הם רק קצה הקרחון. ומה עם התנ"ך עצמו? הלא הוא מלא דברי "גנות" על האבות, המלכים וכו'. אילו הקב"ה, ולהבדיל התנאים והאמוראים, היו הולכים לפי ספרי הח"ח, כל אלה לא היו נכתבים. (מוזר, הא?). החפץ חיים מתיר אמנם 'לשון הרע לתועלת', אבל הוא מגביל מאוד את תחולת המונח הזה. וראוי לציין, כי החפץ חיים עוסק ב"פסיקה קמעונאית" (כך בכל כתביו): אף שהוא חי בתקופה שבה כבר הייתה עיתונות יהודית, פוליטיקה יהודית, ספרוץ יהודית ומחקר אקדמי יהודי - כשהוא בא לברר מהו לשה"ר לתועלת הוא יודע לדבר רק על שידוכים ועל מסחר זעיר. זה, פחות או יותר, קו האופק הפסיקתי שלו.
שורש הבעייה נעוץ בכך שהח"ח לקח תחום של מוסר ועשה לו "הלכיזציה". ספרות המוסר מתאפיינת בכך שהיא מתמקדת במצוות שאין להן כללים חדים, ועל כן היא מציבה ערכים מופשטים, עקרונות, ומציגה אותם כאובייקט לשאיפת האדם. אין כאן 'יצא' או 'לא יצא' ידי חובתו, ואף לא 'עבר' או 'לא עבר' על איסור (למעט במקרים בוטים במיוחד), אלא רק אידיאל רחוק, אינסופי, שמי שמתקרב אליו יותר - זוכה יותר, ומי שפחות - פחות. אמנם גם ספרות המוסר נותנת פירוט מסויים של מעשים ראויים ובלתי-ראויים, אבל אלו הם בדרך כלל אילוסטרציה לערך הכללי. לעומת זאת, ספרות ההלכה היא ספרות של כללים קונקרטיים, של עשה ולא תעשה, של הגדרת פעולות מותרות, פעולות אסורות ופעולות מחוייבות, של 'יצא' ושל 'לא יצא'.
מה עשה הח"ח? לקח תחום שכל הדורות היה תחום של מוסר (שערי תשובה, הלכות דעות לרמב"ם) ובאמצעים של להטוטנות פרשנית הפך אותו לתחום הלכתי. וככה זה גם נראה: האידיאלים האולימפיים הפכו פתאום לכללי פעולה של עשה ולא תעשה, ויצא ספר שאיננו יכול לשמש כלי מעשי לאדם נורמלי, כי איש אינו יכול לעמוד בדרישותיו.
כל זה בנוסף לטענה הנזכרת, שהח"ח כלל אינו מתמודד עם צרכים בסיסיים של שיח ציבורי מודרני (ואולי גם טרום-מודרני).
אידך גיסא
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2004 21:41 |
|
| |
"ביקורת תהיה"
(ויקרא יט,כ)
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2004 22:01 |
|
| |
"ביקורת תהיה"?? עד כמה שאני זוכרת ,הביטוי הזה קשור לדין שפחה נחרפת ואין לו קשר עם המונח בהקשר המצוין באשכול..
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2004 22:07 |
|
| |
ביקורת תהיה -רש"י: יש על בית דין לבקר את הדבר....
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2004 22:54 |
|
| |
אידך גיסא and the others,
The debate around לשון הרע is not that different than a recent one here about צניעות, both areas with no clear traditional guidelines about what's acceptable and what's not. These areas were in the past relegated to each individual's quest for perfection. The חפץ חיים did in the field of לשון הרע exactly what is being done today in the area of צניעות, in which exact measurements of a dress or sleeve-length are now regularly discussed as Halacha All this is part of the gradual process of defining every minute detail of daily life within exactly prescribed Halachic parameters.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/2/2004 00:07 |
|
| |
אידך גיסא ויהוסף
כלום רצונכם לגזול מבנות ישראל הכשרות את העיסוק היחיד לשעות הפנאי ? אמנם ישארו עדיין צניעות ושלום בית כנושאים להרצאות , אבל צריך הרי קצת גיוון , לא ?
|
|
|
|
| נשלח ב-2/2/2004 00:31 |
|
| |
עיקר שכחתי  על קריאת הילד בשמו .
|
|
|
|
| נשלח ב-2/2/2004 06:14 |
|
| |
אידגי
הדגשת את עיקר הבעיה בספר הח"ח שהפך אידיאל להלכזציה - הלכתי.
איני חושב שיש בעיה לתת דוגמאות ואף רבות לכל אידיאל, ואין לך הלכה שאין עקרונה אידיאל, ואין לך אידיאל שאין ביטויו יכול לבוא כביטוי הלכתי.
הבעייתיות העיקרית בדברי הח"ח מבחינתי, שלקח את רעיון לה"ר כדבר ספציפי שבין אדם לחברו, ולא כזלזול אישי עקרוני בכבוד האדם.
והנה כמה הלכות שניתן לקובעם לפי התפיסה השונה בלשון הרע -
א. אם משעמם לך, האדם אינו נשוא לניתוח כדי להעביר את הזמן.
ב. אם אתה מספר סיפור שלילי ואין כל טעם בהזכרת השם, והזכרת ד' אינה מתייחסת להמחשת הסיפור סאופן טבעי, אלא כתוצרת הנטייה הטבעית לרכל ולחטט אצל ועל השני, הימנע.
ג. הימנע מכל דיבור העלול להזיק לחבר, בע"ח, צומח ודומם. אם יש תועלת, בחון התועלת לעומת ההפסד.
ד. גם כשיש צורך, כמו בשידוכים, כיוון שמדובר באדם ראוי להיזהר בכובד ראש, לתת נתונים מדוייקים, וכל שהוא פרשנות שיוצג כפרשנות ולא כוודאות וכיו"ב. וידע האדם כי המסתיר מגרעות חברו עוונו גדול מנשוא....
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/2/2004 09:47 |
|
| |
אידך, תודה על ההבהרה.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/2/2004 09:57 |
|
| |
האם לפי החפץ חיים מותר לדבר לשון הרע על בעלי מחלוקת?
|
|
|
|
|
