האם ביקורת פומבית היא לשון הרע?

רק כשהפכו לגדר שנוא למקום, והגדרים מבוארים בספר. על סתם בעלי מחלוקת אין היתר מלבד עניין התפרסם לג' שתנאיו מבוארים בח"ח.

"על סתם בעלי מחלוקת אין היתר מלבד עניין התפרסם לג' שתנאיו מבוארים בח"ח."

תוכל להפנות אותי למקום בו הדברים מבוארים
בחפץ חיים?

ההיתר לדבר לשה"ר על בעלי מחלוקת הוא ירושלמי מפורש. הח"ח מצמצם אותו עד לאפס, ראה הלכות לה"ר כלל ח' והלכות רכחילות כלל ח (לא זוכר מספר ההלכה).

יהוסף, לא הבנתי אם אתה רוצה להחזיר את איסור לשה"ר לספרות המוסר, ולנסחו כעקרון כללי (ואז שפיר קאמרת) או להשאירו בתחום ההלכה ולהוסיף חומרות על חומרות הח"ח (ואז, אם נתבטא בעדינות, יהיו לך אזניים קשובות רבות, אבל לא כ"כ אצלי...).



אידך גיסא

איד"ג,

להצלחתו השפויה של עם ישראל, הכרחי להשיב את הנושא לעקרונות אבל עדיין להגדירו כהלכה על ידי דוגמאות טיפוסיות שאין חולק עליהן.

יהוסף הביא באשכול אחר סיפור מהגר"י סלנטר שהזיז [בפה אם לא ביד] אדם שעמד בשמו"ע במפתן הדלת, מפני שבכך עובר על גזל אויר ו/או מעבר. סיפור כזה לא קנה שביתה בישראל שיתנהגו בכמותו, מאחר ואין על זה את חותמת ה"הלכה". גם הטוען שהבנות הח"ח בנושא לה"ר לוקות בחסר, יודה שבעצם הפיכת הנושא מנושא מוסרי להלכתי, העיר את תשומת לב העם שומר התו"מ לנושא ולחומרתו.

אם הסיפור על ההזזה היה מופיע בשו"ע או אפי' רק בנו"כ על הלכות תפילה או אפילו "רק" בחושן משפט, כבר היו מפחדים בהרבה מקומות לעמוד בדלת בשמו"ע.

תוך כדי כתיבה אני שם לב שדרישה זו להלכה בצורה עקרונית אך בכל זאת הלכתית ובמובן של אי חריגה מצעדיה האיטיים של התפתחות ההלכה, היא התפתחות ההלכה אותה דרשו בפורום באשכול בשם זה.

וטו יקירי,


הנקודה שהעלית, ביחוד בסוף דבריך, מזכירים לי טענה מעניינת של אבי רביצקי, באחת מהרצאותיו שפורסמו. רביצקי ערך השוואה רבת-עניין בין דוקטרינת דעת תורה ביהדות לבין דוקטרינת האקטיביזם השיפוטי במשפט הכללי. לדבריו, הן בחברה הדתית והן בחברה החילונית ניכרת מגמה של קוצר רוח כלפי הדיון הרעיוני, האתי והחברתי בבעיות השעה. תחת זאת מעוניין הציבור בהכרעה חותכת ומהירה. בציבור הדתי לובשת גישה זו צורה של 'הלכיזציה', ואילו בציבור החילוני – צורה של 'משפטיזציה'. ואולם, להלכה ולמשפט, במתכונתם המסורתית, אין כלים של ממש להתמודד עם כל אתגר ולהשיב על כל שאלה, ולפיכך התפתחו בשתי המערכות דוקטרינות המאפשרות את הרחבת תחומן ואת הגמשת הכלים שבאמצעותם ניתן יהיה להכריע. בחברה הדתית עשתה זאת 'דעת תורה' ובחברה החילונית – האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של השופט ברק. רביצקי מצר על התפתחות זו וסבור כי היא עלולה להידרדר לרמות מגוחכות. (ויש להוסיף, שבסופו של דבר חזר הדיון הליערך בכלים לא אובייקטיביים ולא חתוכים, אלא שהפעם מידי אנשים שאין להם כישורים מקצועיים לכך, שהרי כישוריהם בתחום ההלכה/משפט). הוא קורא לחזור אל הדיון הציבורי הפתוח, הלא-פורמלי, כמנגנון ליישוב מחלוקות ציבוריות.
אני לא לגמרי מסכים עם הטענה, ואכמ"ל, אבל רק רציתי להעלות את הנקודה לצורך הצגת הבעייתיות של תהליך ההלכיזציה.

ואסיים בסיפור נאה שקראתי פעם, שממחיש את הבעיה באופן אחר. מסופר שהח"ח רצה להחתים את גדולי רבני ליטא על כתב התחייבות, בו הם מקבלים עליהם לשמור את איסור לשה"ר באותו דקדוק כמו את איסור החזיר. רח"ע גרודז'נסקי סירב לחתום והסביר: "אני חושש שהתחייבות כזו לא תביא בעלייה בשמירת איסור לשה"ר, אלא בירידה בשמירת איסור החזיר".

ועוד יש להאריך, אבל בשלב זה אסתפק בכך.


אידך גיסא

בן יוסף

הספר אינו לפניי, אך עיינתי בו היום, והפרק הראשון מההלכות שם דן הח"ח בעניין "אפי תלתא" - התפרסם לג'.

אידך גיסא,


למה לא לראות את מפעלו של הח"ח כהמשך ישיר לתהליך הפיתוח האינטגרלי של התורה שבעל פה?

אותו תהליך קרה להלכות שבת, ברכות, תפילות, גם שם ישנו עיקרון מוסרי/הומני/אמוני מופשט שעבר פורמליזציה רבת-שנים.

חז"ל מודים בזה באמרם במשנה המדהימה: "היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו. הלכות שבת, חגיגות, ומעילות, הרי הם כהררים התלויים בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות". (חגיגה י ע"א).

באמצעות הח"ח נוכחנו בדורנו זה לראות 'קפיצת מדרגה' הלכתית-טבעית בעת הרחשותה. בני יבנה, ובני בבל, חזו זאת מבשרם מידי יום ביומו.

חברים,

נגררתי כאן לדיון בנושא שהוא בתחום עיסוקי האקדמי, ועל כן, בגודל יראתי מפני צדקני הפורום, הריני עומד ומכריז בזאת כי מי שחושש שדבריו יצוטטו, ייגנבו או כל ישמשו מקור השראה לזרים - מתבקש לשמור אותם עמוק בתוכו. (אינני חושב שאזדקק למשהו מן הדברים שיעלו כאן, אך מכל מקום, שיהיה ברור: אינני עומד להיות הראשון עלי אדמות שיתן מראה מקום לאיזה ניק מצחיק בהיידפארק).

אידך גיסא

יהוסף,

זה אחד הפרקים הראשונים, לא הראשון. והוא יכול לשמש דוגמא לדרכו של החפץ חיים: משפט קטנטן ואגבי מגמ' בבא בתרא הופך להיות פרק (!!) שלם בספר ח"ח. ועוד: המאמר על פי פשוטו נותן פתח לקולא אדירה, אבל הח"ח מביא 4 שיטות בראשונים וכו' וכו' ובסוף מצמצם את ההיתר עד לאפס.

אידך גיסא

אקדמאי,

לגוף העניין, לגבי דרכה של ההלכה, אינני בטוח שאתה צודק, אבל גם אינני בטוח שאתה טועה, ולהלן אבאר את לבטיי. אבל אפילו תימא כדבריך, אם רוצה הח"ח לבצע כאן פורמליזציה של ענייני מוסר וירא"ש - שלפחות יעשה את זה כמו שצריך!

קח, למשל, את דיני התפילה. לכאורה, כל דיני התפילה אינם אלא פורמליזציה של הערך "עבודה שבלב". אלא מאי? דיני התפילה אינם תובעים ממך התנהגות שלמעלה ממלאכי השרת (הח"ח דורש, כאמור, התנהגות שלמעלה גם מן הכביכול בכבודו ובעצמו...), אלא דרישות אנושיות סבירות; ואפילו ערך הכוונה, שהוא הלוז של עקרון ה"עבודה שבלב" לא הפך לתביעה גורפת, וכולנו יודעים מה נשאר ממנו הלכה למעשה, לכל הפחות ברמת היציאה ידי חובה.

ועוד: אם בא הח"ח לתת פרומליזציה של ערך איסור לשה"ר, שייכבד יבאר לנו איך אפשר לנהל עיתונות יהודית, מחקר היסטורי יהודי, עיתונות יהודית ופוליטיקה יהודית בהתאם להוראות אלה. כפי שכתבתי, הח"ח אינו אומר מילה על אלה, וכל עולמו סובב סביב שמערל שפגש חבר במקווה וסיפר רכילות על בערל, או על שמערל שרצה לשדך את בתו לבן של בערל, או שרצה לעשות עסק עם בערל. דחילכ, ככה מפתחים את ההלכה??!!

אידך גיסא