|
|
| נשלח ב-27/1/2004 20:54 |
 |
| |
שחרית
ההנחה ההגיונית הראשונית מחייבת להבין שאין כפרה ללא הנפש, וכשם שפשוט לנו שגם ביו"כ יש צורך בתשובה או רצון בסיסי לטוב כלפי ד', וזאת גם לדעת האומר [רבי] שעיצומו של יום מכפר.
לגבי הערותייך אני מביא דברייך ומגיב:
2. לגבי הסמיכה, הרי מובנה היסודי והראשוני הוא קרבה פיזית, אחר כך נוספו לה המשמעים הנוספים, שעניינם קרבה ריגושית או אמון (לסמוך על מישהו).
אך מה משמעות קרבה פיזית, מה העניין בכך? לא לסמל את קרבת נפש המקריב וכוונתו האישית?
3. המושג כפרה, אם איני טועה ויבואו הלשונאים ויוכיחוני, משמעו היסודי (במקרא) כיסוי, ולא העבודה שבלב.
יהוסף: צודקת, כפרה זה כיסוי, אך איך מכסים חטא, כל מעשה שבעולם אינו מסוגל לכך, רק הנפש, ומכאן שמבחינה אובייקטיבית היחס בכפרה האמורה הוא אל הנפש.
4. אכן נראה שהשם 'קרבן' ענינו התקרבות, אבל עדין לא שללנו את האפשרות להתקרבות דרך פעולה חיצונית ומיכאנית שאינה זוקקת בהכרח את העבודה שבלב.
יהוסף: כנ"ל הרי שאין משמעות למכניקה ללא הנתון היכול להעביר אדם ממצב למצב עמדתי כלפי ד' - הנפש.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2004 20:56 |
|
| |
יהוסף,
דבריך משכנעים ביותר, אבל לקוחים מעולמנו ומהוויתנו. האם כך ראה זאת האדם שחי בימים הקדומים ההם? לכך לא הבאת כל הוכחה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2004 21:07 |
|
| |
יש הוכחה שהאדם לפני אלפיים שנה ראה את היום כיום ולא כלילה?
התובנה שקרבן הוא אך ביטוי להתחטאות פנימית אינה בעייתית ומורכבת. כשם שאדם לא יחלום שלתת מתנה לחבר אחר פגיעה תוך כדי עקיצה שווה משהוא, ה"ה בעניין הקרבן. הלוא כולם האמינו תמיד שהמחשבות גלויות לפני ד', וא"כ מי יעלה על דעתו שיתכפר על יד מעשה ובפיו מגדף ומחרף?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2004 21:13 |
|
| |
מי אני שאדע באמת? אבל הסכת ושמע את דברי הנביא:
שמעו דבר ידוד קציני סדם האזינו תורת אלהינו עם עמרה:
למה לי רב זבחיכם יאמר ידוד שבעתי עלות אילים וחלב מריאים
ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי:
כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי:
לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי
חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה:
חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשא:
[ישעיהו א, 10 - 14]
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2004 21:17 |
|
| |
דווקא מכאן הראיה הפוכה....
וכי ייתכן שד' יסתור דברו בתורה ע"י נביא?
אלא -
כה אמר ד', אתם אינכם מתייחסים אל קרבן כפי שביקשתי בתורתי להיות לקרבהף ומעתה למה לי רוב זבחיכם וכו'...
זו גם התשובה לשאלתך על דברי הנביא בהודעות הקודמות.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2004 21:26 |
|
| |
יהוסף,
לא מצאתי הוכחה לדבריך לא מבחינת הכוונה ולא מבחינת התוצאה:
מלכתחילא, לגבי הכוונה של הבורא: איפה אתה רואה בתורה שהקב"ה מבקש את הקרבן כאקט של היטהרות ושל עבודת הלב?
בדיעבד, לגבי אופן הביצוע:הנביא מבטא כאן את חוסר התוחלת שבקרבנות כשלעצמם, וכך כנראה נהגו בהם.
ועוד ציטוט המראה שנהגו בקרבנות כאקט ריק וחסר פנימיות: "שנאתי מאסתי חגיכם ולא אריח בעצרותיכם כי אם תעלו לי עולות ומנחותיכם לא ארצה ושלם מריאכם לא אביט" [עמוס ט]
האל כלל אינו חפץ בקרבנות, אין להם שום פונקציה ככאלה, והעם מצדו כנראה הקריב ללא שום כוונה פנימית. מה רוצה האל?
"שנאו רע ואהבו טוב" וגו'
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2004 23:03 |
|
| |
קודם כל זה ממש לא הנושא של האשכול ...
(אפשר ליצור אשכול אחר בענין הכונה בקרבנות .)
לעצם הענין קרבנות התקיימו בתקופה של גילוי פנים , כך שהשפעת הקרבן היתה די גלויה וברורה גם לאדם פשוט , כך שכשאנשים ניצלו אותה לרעה , באו הנביאים והוכיחו . יתירא מזו אם הנביא לא היה סבור שהניצול הזה מהוה אטימות רוחנית (שבני אדם ממוצעים אמורים להבינו), לא היה מוכיחם ...
ועכשיו בחזרה לנושא המקורי של השרשור....
ערב טוב.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2004 23:05 |
|
| |
שחרית -
אני מתפלא שחינכת את ילדייך לומר סליחה ללא להתכוון לכך...
מה הראיה?
כי הרי אמרת לבקש סליחה, ולא אמרת להתכוון...
זהו המשל.
הנמשל -
אלוקים אומר, בוא תרצה אותי ותגרום לי נחת רוח - ריח ניחוח, וכי צריך להיאמר שללא התרצות לב הגלויה לפניו, אין כאן ולא כלום??
אתמהה...
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2004 23:08 |
|
| |
מה כתוב בתורה על הדרישה הא-להית לקיום הקרבנות?
האם כתוב - תתכוונו?
האם כתוב - תתוודו [במובן המקובל היום]?
האם כתוב - תעשו תשובה?
כל העיסוק בתורה הוא בדיני הקרבנות, בפרטיהם, בפרטי פרטיהם המדוייקים עד הפרט האחרון. אבל כל מה שאתה אומר שהוא עיקר - ליתא.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2004 23:11 |
|
| |
כתוב כפרה, ואין מושג של "ריצוי" ללא לב. ושוב אני משיב אותך לקרוא את ההודעה הקודמת. וכי זה צריך להיות כתוב?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2004 23:16 |
|
| |
שוב כפרה? והלוא הסכמנו שמובנה הראשוני הוא כיסוי ולא ריצוי.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2004 16:08 |
|
| |
זאת ועוד,
אתה מניח שאין צורך להוכיח כוונת הלב בקרבנות כי הדבר מתבקש מעצם מהותו, אבל הרי מי שאמר והיה העולם אמר: "ואהבת את ה' א-להיך".
האם כאן זה לא היה מובן מאליו שהיה צריך הסבר? מה החילוק בין המקרים?
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2004 01:49 |
|
| |
טוב אמשיך קצת בנושא המקורי של האשכול .
בנוגע ליחס הקרבן למקום ולזמן .
1. מחשבת חוץ לזמנו מפגלת .
לעומת מחשבת חוץ למקומו שרק פוסלת .
כלומר יציאה ממסגרת הזמן . (במחשבה , וזה ענין שמצריך הבנה לעצמו , ומעט עסקנו בו .)
עוקרת את הקרבן מעצם קיומו , מה שעוקר גם את האוכלו מקיומו הוא .
לעומת יציאה ממסגרת המקום , שאמנם מוציאה את הקרבן מתפקודו ומהותו כקרבן לה' , אבל לא כורתת אותו מעצם קיומו .
ודומני שיש בזה רמז די ברור , להבנת הקשר בין המציאות הגשמית (שהקרבן מייצג/מהוה) לבין מציאות ה' , שמיוצגת ע"י הזמן באופן ישיר וכמעט מוחלט . (והמשכיל יבין , ובדברי וטו באשכול אחר היה רמז לדברים.) וע"י המקום יותר בעקיפין .
2. ק"ק שחיטתן בצפון ונאכלים בין הקלעים בלבד ,
ואילו קדשים קלים נשחטים בכל מקום בעזרה ונאכלים לפנים מן החומה .
להורות על רמות שונות של קדושה . (ק"ק מייצגים קדושה מוחלטת יותר , לעומת קדשים קלים שקדושתם מיוחסת לעולם.)
מעבר לזה יש גם חטאות פנימיות , שמצריכים עיון בפ"ע .
3. העומר ושתי הלחם , שניהם מובאים רק מתבואה שבארץ ישראל .והם מגדירים את המעבר מפסח שענינו יציאת מצרים אל שבועות שענינו מתן תורה ומלכות ישראל . וזאת דרך ספירת הזמן (ספירת העומר) , גיבוש בין הזמן והמקום (את המקום מייצגים הקרבנות מן הצומח) הוא המוביל מעוני מצרים (של פסח) אל השלימות של מתן תורה .
אפשר להעמיק ולהאריך בזה עוד הרבה .
אלא שאני לא בטוח שמישהו מקשיב לי ,
השמיעו קול . (אם אתם שם...)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2004 08:34 |
|
| |
איש ציפור יישר כוח
נקודה 2 שם אתה מבחין בין קק"ל לק"קד, ברורה.
בקשר לעומר ושני הלחם, יש בעייתיות. שבועות אינו חג מתן תורה על פי המבואר בתורה, זה אולי חג טבעי, וייתכן אף שיש רמז על כך, כמבואר בירושלמי שלא נאמר בו שעיר ראש חודש, אך מהות חג השבועות הוא חג קציר. אופן החגיגה מתבטא בשיוך היבול לד'. השעורה הבשילה ראשונה מובאת עם תחילת הקציר, המתחיל מאמצע ניסן, והחיטה המאוחרת יותר מובאת בסופו כשיוך והודיה לד'. לא נראה כי יש קשר ליציאת מצריים או למתן תורה, הראשון שמיסד את העניין הוא החינוך, וכנ"ל התורה עצמה העידה על מהות עיקרית של חג קציר. מה שהבאת העומר היא בפסח, אינו לפי קשר מהותי, מה שהוא נדחה ליום ט"ז ולא בט"ו, זה אכן קשור לפסח, שמחמת היות יום ט"ו יו"ט, אזי והבאתם "ממחרת השבת".
לגבי ההבדל בין חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ייתכן כך -
מה שמאפיין יותר את האכילה כאכילה לפני ד', היא האכילה הקרובה להקרבה, והיינו בזמן הסמוך. המקום אינו כה מהותי, כיוון שכל מקום מתייחס לד' גם מבחינת קרבן, כפי שהיה בזמן הבמות, אלא שמ"מ המקדש הוא המאפיין וההמחשה היותר חזקה, אבל האכילה חוץ לזמן היא חילול, שכן משמעות הזמן היא האפשרות שהאכילה תהיה "אכילה מהמזבח", ואם אין עמידה בזמן, אזי אין יתד יחס שייחס את האכילה למזבח ותהא אכילה ממזבח ד', אלא היחס המתקבל אודות האכילה היא של אכילת בשר גרידא, והיא מפקיעה ומחללת את מהות הקרבן כמה ששייך למזבח ד'.
יש מי שמקשיב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2004 23:16 |
|
| |
שחרית היקרה
ראשית איני חושב כי כפרה ככיסוי יכולה לבוא ללא התפייסות. כפרה היא אך רמה חלשה יותר של מחילה וסליחה.
שנית, אין רק כפרה יש גם סליחה, ראי בסוף פרשת ויקרא "ונסלח לו".
שלישית, עיקר הטיעון שהנקודת מוצא הראשונית מתוך ההגיון מורה כך, וא"כ הדבר הוא עניין שכדי לשכנע בו נצרכות הקדמות רבות [כל אחד אמור להציג כמובן את שלו...], על דרך הלימוד... ואת זה וודאי שלא נעשה כאן באשכול זה.
|
|
|
|
|
