חתרנות בתנ"ך

בעקבות הויכוחים על הסכם ז'נבה (מישהו עוד זוכר?) התחלתי לחשוב על נושא החתרנות. לעניין זה:
* מורד = אדם שמנסה להפיל את השליטים הקיימים כדי לשלוט במקומם.
* חתרן = אדם שפועל במקביל לשליטים הקיימים, בתחומים שנחשבים לסמכותם הבלעדית, ובכך מערער את מעמדם (במילים אחרות 'לוקח את החוק לידיים').

מצאתי ארבע דוגמאות חלקיות לחתרנות, כולן חיוביות:
1. שמשון (שופטים יד-טז): נלחם באופן עצמאי נגד הפלשתים, למרות שאנשי יהודה, שהיה השבט החשוב באותו איזור, התנגד לפעולותיו, ואף הסגיר אותו לפלשתים.
2. שבט דן (שופטים יח): כבש באופן עצמאי את העיר ליש.
3. יונתן (שמ"א יג-יד): יצא באופן עצמאי, עם נושא כליו, להילחם בפלשתים, ואפילו לא הודיע לשאול אביו.
4. דוד (שמ"א כג-כה): הקים לעצמו צבא פרטי של 400-600 איש, נלחם בפלשתים וסיפק הגנה לרועי-צאן במדבר יהודה.

בכל אחת מהדוגמאות, יש פרט שמקהה את העוקץ של החתרנות:
1. שמשון היה שופט (סוף פרק טו, סוף פרק טז). לא ברור בדיוק מה היו הסמכויות שלו, ומה היה היחס בינו לבין הסמכויות האחרות באיזור, אולם היתה לו סמכות כלשהי, הוא לא היה סתם אדם פשוט שחותר תחת השלטון.
2. בימי שבט דן "אין מלך בישראל" - לא היתה סמכות ריכוזית, ולכן הם היו חייבים "לקחת את החוק לידיים".
3. יונתן היה בן המלך, יורש העצר, ומפקד של שליש מהצבא. אמנם הוא לא הודיע לשאול, ופעל על דעת עצמו, ואף גרם לבלבול רב בצבא - אך גם הוא לא היה "סתם" אדם פשוט.
4. דוד פעל רק לאחר שנמשח למלך. אמנם, שאול עדיין היה מלך בפועל, ודוד לא התכוון למרוד בו באופן ישיר ולהרוג אותו, אך מכיוון שדוד גם-כן נמשח למלך, היתה לו זכות לפעול במקביל.

עם זאת, מכל הדוגמאות הנ"ל ביחד עולה, שהתנ"ך לא מקדש את הסמכות, ולא פוסל לגמרי את החתרנות. לדעתי זה משתלב עם הגישה הכללית של התורה לצמצם את העבדות ולהגביל אותה, בין אם זו עבדות של אדם לאדם פרטי, או עבדות של עם למלכו.