| נשלח ב-17/3/2004 10:35 |
 |
| |
הבב"ת,
רק עכשיו ראיתי את הודעתך הקודמת המופנית אליי ב"דעת איתנה"!
כלל לא עלה על דעתי לומר שמאמרי הבבלי והירושלמי הן לפי "התחשקות", אלא ככל הדעות הנראות סותרות שחז"ל מתרצים "כאן כך וכאן כך". העיקרון הוא שכל מאמר כוונתו להדגיש רעיון מסוים. כשהרעיונות נפגשים בשטח ללא עידון מדויק, הם נראים כסותרים ועלינו לעדנן עד כדי דיוק, כחלון ביד המסתת שעליו לעדנו עד כדי שלא יסתור את המסגרת בו הוא אמור להיכנס. לכן אין בעיתיות בכך שהירושלמי כיוון להדגיש את רעיון החיובי של הנאה מעולמו של הקב"ה והבבלי את רעיון הפרישות ועלינו לקיים את שניהם ליהנות ללא התמכרות עם כוח של פרישות. אך כשהם מתנגשים יש למודדם זה מול זה לדעת מה הרעיון הערכי יותר לגבי האדם המסוים שמפניו יידחה הרעיון השני.
מקוה שהובנתי.
אך אכן בלימוד חוזר על נושא חטא עץ הדעת [עקב פורום המפתחות] הסתפקתי אם לאדם הנחלש מהווה כל הנאה סיבה להתמכרות מאחר והוא נקשר לה [אפילו במתעסק בחלבים ועריות]. לפ"ז נצטרך לומר שהצדקת אי הפרישה הגמורה מכל הנאה, זה מתוך הנחה שהאדם ישתבש לגמרי ולא ניתנה תורה למלאה"ש. גם יצא לפי"ז שרעיון הירושלמי הנזכר למעלה, הוא "הלכתא למשיחא"!
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2004 01:15 |
|
| |
באבא,
את הספר 'שיחות על מסילת ישרים' אין לי. אך מהודעתו של אקדמאי באשכול על "ליבוביץ וסדר הדורות" הסתבר שלא ליבוביץ כתב אותו, אלא בן ציון נוריאל, מתוך הקלטות שיעורים.
הוא הוסיף הרבה דברים משלו וכפי הבנתו.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/4/2004 11:15 |
|
| |
מצאתי יישוב נאה לסתירה בין "לא דייך מה שאסרה לך התורה,אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים" לבין מאמרו של רבי עקיבא בפרקי אבות "נדרים סייג לפרישות".וחשבתי שראוי להביאו לפה
כאשר מדובר ביהודי המתנהג בדרך טובה וישרה עליו אמרו "לא דייך מה שאסרה לך התורה" ואף אסור לו לנדור כיון שהנדרים מונעים ממנו מלזכך את הדברים הגשמיים.
לעומת זאת מי שהתנהגותו אינה כראוי ויש חשש שהדברים הגשמיים ידרדרו אותו למעשים אסורים עליו אמרו "נדרים סייג לפרישות" ועליו לפרוש קצת מגשמיות העולם הזה.
מכאן עולה שהנדרים עצמם אינם תכלית אלא גדר הגנה למי שנמצאים בדרגה נחותה,
התכלית היא איפה להתעלות לדרגה גבוהה שבה אין צורך כלל בנדר עקב הדבקות בה' וממילא ההתעסקות בגשמיות העולם הזה תהיה לשם שמיים.
(לקחתי את זה מתוך עלון שיחת השבוע)
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2004 11:08 |
|
| |
שו"ת מהאתר של ישיבת עותניאל:כבוד הרב מזה שנים אני יושב ומתבונן בעולם הדת ושאלה אחת לא מרפה מקודקודי מה היחס בין הדת למציאות? הרי המציאות סותרת את הדת מיני ובי וכל תפקיד הדת כידוע היא להגביל את הנאת האדם מהעולם הזה אך אם זאת התורה גם רוצה שאדם יהנה מהעולם הזה מה צריך להיות היחס בין שני קריטריונים אלו?
שם השואל:
אנונימי
תאריך:
יום שני 19 אפריל 2004
שלום רב
תרשה לי כבר בתחילת התשובה לחלוק על הנחת היסוד שלה. כתבת כדבר ברור ש"כל תפקיד הדת כידוע היא להגביל את הנאת האדם מן העולם הזה". על פי מה הגעת להנחת יסוד זאת?
לעניות דעתי תפקיד התורה היא לקרב את האדם לאלוקיו. והקרבה הזאת בדרך כלל נעשית דרך העולם הזה, דרך מעשי האדם בעולם הזה, וגם דרך ההנאה מהעולם הזה. יותר מכך לעניות דעתי מי שמקיים את התורה אמור להנות מהעולם הזה יותר, ממי שלא מקיים אותה.
על מנת להוכיח את דברי, אתחיל מהלכה הנוגעת לחודש ניסן הבא עלינו לטובה.
במסכת ברכות דף מג עמוד ב' אומרת הגמרא שמי שיוצא בחודש ניסן, ורואה אילנות מלבלבים מברך:
"ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם"
וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך אורח חיים סימן רכ"ו.
מה משמעותה של ברכה זו? מסביר אותה הרב יחיאל עפשטיין בספרו, ערוך השולחן, (סימן רכ"ו):
"כלומר שנותן שבח והודאה לה' יתברך, שברא בשביל האדם אפילו דברים שאין בהם הכרחיות לחיי האדם, כמו פרות האילנות…. ברכה זו היא ברכה של הודאה כללית על חסדו וטובו יתברך".
יכול היה הקב"ה לעשות עולם בו את כל המזון היינו מקבלים בצורה של כדורי ויטמינים, ואבקות למניהם,
אולם הקב"ה רצה שנהנה מהעולם הזה, ולכן הוא ברא בא אילנות טובים בטעמים שונים, כדי שאפילו את הדבר הבסיסי ביותר "אוכל" נעשה מתוך הנאה ושמחה. לכן כל יהודי יוצא בחודש ניסן, רואה את האילנות המתחדשים, שמה על כך שהקב"ה אוהב אותנו ולכן ברא בעולם הזה דברים שמהנים אותנו, ומברך לקב"ה. מי אם כן נהנה יותר מהעולם הזה, האדם שאינו שומר תורה, ולכל היותר יוצא לטייל ומתפעל מהיופי של האילן, או האדם שומר התורה שיוצא לטבע, מתפעל מהיופי של האילן, ומבין שאת האילנות על שלל פרחיהם, ופרותיהם, יצר הקב"ה בעולם במיוחד בשבילו, כי הקב"ה רוצה שהאדם יהנה מאכילתם?
בדומה להסבר הזה מסביר הרב שלמה קרליבך, את התפקיד של כל ברכות הנהנין – ברכות שמברכים לפני הנאות שונות, כגון לפני אכילה, או לפני שמריחים ריח טוב. תפקיד של ברכות אלו לפי הרב שלמה, היא להגביר את ההנאה, כי לא דומה ההנאה של מי שסתם אוכל תפוח, למי שמבין שאת התפוח הזה ברא הקב"ה במיוחד בשבילו, כי הוא רוצה שהאדם יהנה ממנו.
ולאחר שפתחנו בהוכחות מהלכה הקשורה לימים אלו, ננסה לפרוס בצורה מסודרת את יחס התורה להנאות החיים. נתחיל בתורה וממנה נמשיך עד דברים שנכתבו על ידי רבנים מהתקופה בה אנו חיים.
תקצר היריעה מלפרוס את כל המקורות לכן ננסה לצמצם.
בתורה נאמרו הרבה מאוד הבטחות וברכות שבהם מובטח לאדם הנאה מהעולם הזה.
האדם הראשון בתחילה מונח בגן עדן שבה יש "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל". רק חטאו של האדם שאכל גם מעץ היחיד שהקב"ה אסר עליו לאכול, מנע ממנו להמשיך ולהנות.
לאבות הקב"ה מבטיח ברכה והצלחה במעשה ידיהם, וכן לעם ישראל היוצא ממצרים מבטיח ה' "ארץ זבת חלב ודבש".
בפרשת בחוקותי אומר הקב"ה לעם ישראל שאם ישמרו את מצוותיו, יהיה להם גשם בעיתו, יבול ופרות רבים, והם ישבו לבטח בארצם. נכון שהטוב הזה מותנה בקיום מצוות ה', אך אם התורה מתנגדת לכך שהאדם יהנה מהעולם, והיא חושבת שזה דבר מיותר, מדוע היא מבטיחה שפע של אוכל וברכה, למי שמקיים את דבר ה'.
מקורות רבים נוספים יש בתנ"ך על כך שהקב"ה רוצה שנזכה לשפע ושמחה, ונהנה מהעולם, אך נעצור כאן ונביא מאמר חז"ל אחד הדן בנושא
תלמוד ירושלמי סוף מסכת קידושין :עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת עינו ולא אכל
בגמרא בהמשך מסופר על רבי לעזר שהקפיד לאסוף כסף כדי שיוכל לאכול פעם אחת בשנה מכל פרי שיש.
מהיכן אם כן, באה התחושה שתפקיד הדת הוא להגביל את הנאת האדם מהעולם?
תחושה זו באה ממדרשים שונים ומצוות שונות, שבעין פשוטה נראה שתפקידם להגביל את ההנאה שלנו.
ומכאן הצורך לברר מה היחס בין כל המקרות שהבאתי לפניך, לבין מקורות אחרים הקוראים לצמצם את ההנאה מהעולם הזה, דוגמא למשל דברי המשנה במסכת אבות פרק ו' משנה ד:
כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל....
בספרי הקדמונים ישנם שתי גישות מרכזיות בניסיון למצוא את הדרך הנכונה לשילוב בין המקורות השונים, אציג את שניהם, ואתה עשה כהבנתך
מפאת לא להאריך יותר מידי, אביא את שני הדעות הקיצוניות: רבי אברהם בן הרמב"ם מחד, ורבי יהודה הלוי מאידך, ובאמצע נמצאים עוד רבים וטובים.
רבי אברהם בן הרמב"ם (בספרו המספיק לעובדי ה', במידת הפרישות) מדגיש בעיקר את הצורך בפרישות, "הפרישות היא איפה מהמידות התרומיות המוליכות אליו יתעלה". ככל שהאדם יותר פרוש ועסוק פחות בהנאות העולם הזה, יש לו יותר זמן לעבוד את קונו. התענוגות הגדולים ביותר של האדם, שווים לתענוגות הגדולים ביותר של בעלי החיים, לכן רבי אברהם משבח מאוד את אלה שמתרחקים מתענוגות בני האדם, הולכים למדבר ממעטים באכילה ושתייה, ולובשים בגדים פשוטים ביותר. הוא נותן הדרכה מעשית כיצד להגיע להסתפקות במועט, ואומר שלא לקפוץ בבת אחת מחיי הנאה לחיי פרישות מוחלטת, אלא כל שבוע לצמצם באכילה, עד שבסוף יעבור ממאכלים טעמים למאכלים הכרחיים, ויסתפק רק במה שהגוף לא יכול להתקיים בלעדיו.
הוא משבח את הצומות אך מדגיש שיעשה זאת רק בצורה שלא תפגע בבריאותו. מדגיש את הצורך לצמצם את הקשר עם בני אדם, ולהסתפק רק בקשר עם אלו שהוא מחויב לטפל בהם, הוריו אשתו וילדיו. בצער הוא מציין שאת דרכו של אליהו שהעביר את אדרת השער הישנה שלו לתלמידו אלישע, אמצו נזירי האיסלאם ואילו אצלנו הדבר נשכח.
מתוך דבריו משמע שבעצם ראוי היה שלא להתחתן, אלא שכיוון שאם אנשים לא יתחתנו, עם ישראל יעלם, צריך להתחתן, ולכן גם משה רבנו ושאר הנביאים התחתנו, כדי שהמוני העם לא יחקו אותו, וגם לא יתחתנו, וממילא עם ישראל יעלם.
לאחר דברים חריפים ונוקבים בשבח הפרישות, דן רבי אברהם בכל אותם מקורות המראים שאין צורך לפרוש מהנאות העולם, ולהפך התורה מבטיחה כשכר על קיום התורה, הנאות בעולם הזה.
תשובתו היא שכל אותם הבטחות לא נועדו אלא לפשוטי העם, שבלי הבטחות אלו לא היו מקימים כלל את התורה, ולכן עדיף שיקיימו את התורה כדי לקבל שכר גשמי, מאשר שלא יקיימו אותה כלל, אבל הדרך הנכונה לעובדי ה' באמת היא להיות פרוש ככל האפשר מהעולם הזה.
סיפורים על צדיקים שבתחילת חייהם היו עניים מרודים, ובסוף חייהם זכו לעושר גדול, הוא מבאר, שלא בא עושר זה כשכר לצדיקים, אלא כדי לאפשר להם לדאוג לתלמידים שלהם, ולהם שהיו פרושים כל ימיהם מהנאות העולם, יכל הקב"ה להעניק עושר גדול בלי לחשוש שיעסיק את ליבם ומחשבתם. הם שהתרגלו להיות פרושים כל ימי חייהם, גם כאשר נותן להם הקב"ה עושר, הם נשארים בליבם פרושים ממנו והוא אינו מפריע להם בעבודת ה'.
רבי יהודה הלוי דן בספרו "הכוזרי" בשני מקומות בשאלה זו. (במאמר שני בפסקא נ', ובתחילת מאמר שלישי.ט). הוא מציג גישה אחרת מגישתו של רבי אברהם בן הרמב"ם, על אף שמסכים שרדיפה אחרי מותרות והנאות העולם הזה ודאי שמגונה.
רבי אברהם שיבח במיוחד את הצומות, לעומתו אומר רבי יהודה הלוי "התורה האלוהית לא העבדתנו בסיגופים" … "כללו של דבר, שלושה הם יסודות עבודת האלוה על פי תורתנו, היראה ואהבה והשמחה…. אכן בכניעתך בימי התענית לא תקרב אל האלוה יותר מאשר בשמחתך בשבתות וימים טובים".
תפקיד האדם לפי רבי יהודה הלוי הוא, להיות מושל על כל כוחותיו, הרוחניים והגשמיים, ולדאוג לתת לכל אחד מהם את מה שהוא צריך, ולכן כפי שיש לדאוג לתת לנפש את כל מחסורה כך יש לתת לכל כוחות הגוף את כל מחסורם. וצריך האדם לחיות בשמחה ובשלוות נפש. התורה הבטיחה לנו שכר טוב בעולם הזה, כי אצל עובד ה' עושר והנאות הגוף אינם מסיטים אותו מעבודת ה' אלא להפך הוא מרגיש כמי שזכה להתארח בארמונו של המלך, והוא כרגע יושב על שולחן המלך, ונהנה ממטעמי המלך, תחושה זו יכולה להביאו עד כדי זמר וריקוד שעוזרים לו להידבק בה'.
למרות שלמראית עיין נראה כאילו, יותר קל לעבוד את ה' בדרכו של רבי יהודה הלוי, יש לשים לב לכך שבאמת הדרישה שלו קשה יותר, כי כאשר אנו פוסלים את הנאות הגוף ומנסים לצמצם אותם ככל היותר, ההחלטה מה נכון לעשות ומה לא קלה יותר, לעומת זאת כאשר, אנו אומרים שיש מצווה לדאוג גם לגוף וגם לנפש, ושהשמחה והצער, משמשים לעבודת ה', קשה הרבה יותר למצוא את השילוב הנכון בניהם, ולכן באה התורה ונתנה לנו את ההדרכה כיצד לשלב בין הכוחות האלו, לכן התורה מכוונת אותנו כמה ימים לעבוד, וכמה לנוח, כמה ימים לחגוג, וכיצד לחגוג, וכו'. רק על ידי הדרכת הקב"ה נוכל למצוא את הדרך הנכונה של שילוב כל הכוחות לעבודת ה'.
עוד יש לזכור שרבי יהודה הלוי מכוון אותנו להפוך את הנאות העולם הזה לכלי לעבודת ה', וזו משימה לא קלה בכלל. הוא אינו קורא לאדם לאכול פת חרבה, אדרבה שיאכל אוכל טעים וטוב, וישמח בו, ומתוך כך יודה לקב"ה על הטוב הגדול שנותן לנו, וכן בהנאה מיחסי אישות בין בעל לאשתו, הנעשים במינון ובזמן הנכון, אין לראות משהו הכרחי כדי שהעולם ימשיך להתקיים, אלא מתנה טובה שנתן לנו הקב"ה, כדי לחזק את הקשר בין איש לאישתו, וממילא בעקבות הנאה זו להודות לה' על חסדו. וכן בכל הנאה שיש בעולם.
ובאשר לאותם סיפורים ומקורות המראים שאדרבה סיגוף מוחלט, צום והתבודדות הם הדרך הנכונה לעבוד את ה', אומר רבי יהודה הלוי שהם נכונים לבודדים, שעל ידי מעשים אלו מגיעים לנבואה, ורק באותם זמנים שמעשים אלו מביאים לנבואה, אך מי שמעשים אלו מובילים אותו לעצב, כי כך טבעו של האדם, שסיגוף וריחוק מחברה מעציבים אותו, אין טעם ותועלת שיעשה מעשים אלו.
החסיד לפי הכוזרי הוא מי שמושל בכל כוחותיו, נותן להם את כל מה שצרכים, וממילא כל גופו ונפשו מסורים בידיו, חזקים ובריאים, וביכולתו להיעזר בהם כרצונו לעבודת ה'
קטגוריה:אמונה ומחשבה הרב המשיב: הרב חברון שילה "
האתר
http://www.otniel.org/index_800.htm
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/5/2004 15:11 |
|
| |
ועוד:
כותב הרמח"ל בפרק יד בחלקי הפרישות:
"והפרישות בדינים הוא להחמיר בהן תמיד לחוש אפילו לדברי יחיד במחלוקת אם טעמו נראה אפילו שאין הלכה כמותו"
לעומת זאת כתוב בירושלמי:
"והדא מתני' קודם עד שלא התירוה באת לונטיות. רבי ירמיה ורבי זעירא רב יהודה בשם שמואל רבי התיר לונטיות. תני אין משתטפין לא בחמין ולא בצונן. א"ר יודא בר פזי ודא מתניתין קודם עד שלא התירו חכמים חכמי טבריא. דתני הרוחץ בחמי טבריא הוא מזלף על עצמו. אבל אחרים לא יזלפו לו. ר"ש בן מנסיא אומר אף הוא לא יזלף על עצמו. מפני שהוא מרבה את ההבל. ומכבד את הקרקע. ר' אחא בר יצחק עאל מיסחי עם בא בר ממל. בטרים בר יטסס חמא חד בר נש מזליף על גרמיה. א"ל כזה אסור בשבת מפני שהוא מרבה את ההבל ומכבד את הקרקע. ר' אבהו חורנין מזלפין ונפל עליו והוא אמר והא רבי לוונטי עאל מיסחי עם ר' יונה חמא חד בר נש מזליף על גרמיה. א"ל לית אנן צריכין חששין ליחידייא "
http://www.yedidnefesh.com/yerushalmi/hebrew/moed/shabbat/24.htm
ובבבלי:
"משתבחין ליה רבנן לרבי זירא [את] בר רב זביד אחוה דר"ש בר רב זביד דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא אמר להם לכשיבא לידכם הביאוהו לידי זמנא חדא איקלע לגביה אפיקו ליה ריפתא פתח ואמר מוציא אמר זה הוא שאומרים עליו דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא בשלמא אי אמר המוציא
אשמעינן טעמא ואשמעינן דהלכתא כרבנן אלא דאמר מוציא מאי קמ"ל ואיהו דעבד לאפוקי נפשיה מפלוגתא"
לפי רבי זירא (שדבק בתורת א"י) השיטה של להחמיר לפי כל הדעות איננה מתאימה לאדם גדול!
תוקן על ידי - הבאבא_תור - 27/05/2004 15:40:19
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/9/2004 21:12 |
|
| |
ועוד:
"אי זהו חסיד שוטה ראה תינוק מבעבע בנהר אמר לכשאחלוץ תפילי אצילנו עם כשהוא חולץ תפיליו הוציא זה את נפשו. ראה תאינה בכורה אמר במי שאפגע בו תחילה אתננה לו". (ירושלמי מסכת סוטה פ"ג ה"ד)
|
|
|
|
| נשלח ב-7/9/2004 23:38 |
|
| |
בבא תור
אני סבור שזו באמת סתירה. אלא שיש כאן שתי תפיסות שונות, לפחות, של התורה, המצוות ותפקידו ועלייתו של האדם.
הרמח"ל סבור שהעליה של האדם מושגת מתוך הרחבת טווח המצוות שהוא מקיים. כלומר, במישור העשיה.
יש אחרים שיסברו כי העליה היא קודם כל ואחרי הכל לא בתוספת מעשים להחמיר, אלא בעבודה פנימית. למשל, על המניעים.
בנוסף לכך יש מחלוקת נוספת, שבאה לידי ביטוי במקור שהבאת מן הירושלמי, האם ראוי לו לאדם להחמיר. והתשובה, לפי המקורות שהבאת, היא שלילית.
אבל יתכן שיש לחלק בין דורות לדורות. למרות שאיני אוחז מדרכו של הרמח"ל שהוצגה בציטוט שלך, אני משער שהרמח"ל היה אומר שאם מדובר בדעות בנות זמנו, או זמננו, רשאי וחייב אדם להכריע, כמו בירושלמי. הדעות שיש לחשוש לשכמותן הן דעות במחלוקות רחוקות ועתיקות מדי, בהנחה שמחלוקות כאלו, כגון מימי השולחן ערוך, הן כבר בלתי ניתנות להכרעה עבורנו. ולכן מעיקר הדין נוהגים כפסק השולחן ערוך. והראוי הוא להוסיף ולהחמיר. ובזה, לדעת הרמח"ל, אמורים להודות גם האמוראים שהזכרת. הם נחלקו על הגישה להחמיר רק בשעה שהיה מקום להניח שהדברים הם בני הכרעה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-7/9/2004 23:53 |
|
| |
כעת ראיתי את האשכול הזה (אמנם לא את כולו, ואם הדברים נדונו אבקש סליחת החברים/ות), ואולי יש ליישב את הדעות ביחד, וליצור תמונה שלמה יותר.
פרישות היא לא מצב אובייקטיבי. לפעמים אדם טוב לו בפרוסת לחם לכל ארוחה, והוא נהנה מעיון שכלי בנושאים שונים. האם זה נקרא פרוש? האם מישהו שחושב שלא ראוי לנהוג כך?
אם כן, ניתן לשאול האם יש עניין לסבול? על כך הייתי עונה שלא. אולם האם יש עניין לשאוף למצב שבו הנאותיי יהיו עיוניות ולא גופניות, בהחלט ייתכן שכן.
יותר מכך, יש הבדל בין מי שנהנה מפרי טוב, או מאוכל טוב, אולם זה לא עניינו בחיים, אלא עושה כן אחת לכמה זמן. לבין מי שזסה מרכז התעניינותו. כפי שידוע מהקוצקר, שמי שבורח מהכבוד בזה גופא הוא מכיר בו (אסור להסתכל לאחור, לראות אם הוא רודף אחרינו). המעלה העליונה היא לומר (כר' יוסף) 'והאיכא אנא'.
על כן נלענ"ד שהצורה הנכונה היא לא לעשות עניין מהנושא. אין לרדוף אחרי הנאות, אולם לא צריך לתת להן מקום בכך שאנו טורחים לחשוב איך להינזר מהן.
מה רע לאכול טוב, מדי פעם?
אם כן, 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים', אולם כל גישה לחוד היא רק חלק מהאמת (כסוגיית גיטין ו, זבוב מצא ולא הקפיד נימא מצא והקפיד, או ההיפך??).
 
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/9/2004 10:44 |
|
| |
רציתי לציין שמעיון בפרשני הירושלמי על אתר נראה שהם לא פרשו כמו שניסיתי להוכיח
קרבן העדה:"אמר. שלא להנות ממנה כיון דאלו ביה"מ קיים היתה אסורה, אף עכשיו שאין בה"מ קיים לא יהנה ממנה. וזהו חסידות של שטות כיון שאמר ליתנה להפוגע בו ראשון
אפשר שיעבור על ד"ת אולי ימצאנו אדם שאסור להנהותו. ועוד אם אינו עושה אלא לשם שמים היה לו לגנזן אלא ודאי עושה כן לרמות בני אדם שיאמרו שהוא חסיד"
וגם הפני משה פירש באופן דומה על הביכורים.
אבל יש לי ראיה ש"תאנים בכורות" זה דימוי לפירות עסיסיים וטעימים, ולא דווקא עניני ביכורים:
"א הִרְאַנִי, יְהוָה, וְהִנֵּה שְׁנֵי דּוּדָאֵי תְאֵנִים, מוּעָדִים לִפְנֵי הֵיכַל יְהוָה: אַחֲרֵי הַגְלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶת-יְכָנְיָהוּ בֶן-יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה וְאֶת-שָׂרֵי יְהוּדָה וְאֶת-הֶחָרָשׁ וְאֶת-הַמַּסְגֵּר, מִירוּשָׁלִַם, וַיְבִאֵם, בָּבֶל. ב הַדּוּד אֶחָד, תְּאֵנִים טֹבוֹת מְאֹד, כִּתְאֵנֵי, הַבַּכֻּרוֹת; וְהַדּוּד אֶחָד, תְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא-תֵאָכַלְנָה, מֵרֹעַ א הִרְאַנִי, יְהוָה, וְהִנֵּה שְׁנֵי דּוּדָאֵי תְאֵנִים, מוּעָדִים לִפְנֵי הֵיכַל יְהוָה: אַחֲרֵי הַגְלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶת-יְכָנְיָהוּ בֶן-יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה וְאֶת-שָׂרֵי יְהוּדָה וְאֶת-הֶחָרָשׁ וְאֶת-הַמַּסְגֵּר, מִירוּשָׁלִַם, וַיְבִאֵם, בָּבֶל. ב הַדּוּד אֶחָד, תְּאֵנִים טֹבוֹת מְאֹד, כִּתְאֵנֵי, הַבַּכֻּרוֹת; וְהַדּוּד אֶחָד, תְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא-תֵאָכַלְנָה, מֵרֹעַ. {פ}
ג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ, וָאֹמַר, תְּאֵנִים; הַתְּאֵנִים הַטֹּבוֹת, טֹבוֹת מְאֹד, וְהָרָעוֹת רָעוֹת מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא-תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ" (ירמיהו פרק כד פס' א-ג)
מיימוני
"אני סבור שזו באמת סתירה. אלא שיש כאן שתי תפיסות שונות, לפחות, של התורה, המצוות ותפקידו ועלייתו של האדם"
לא הבנתי. אתה סובר שיש סתירה או שאין סתירה ? (המשפט לא ברור לי)
לי נראה שהגישה של הרמח"ל לא עולה בקנה אחד עם גישת התלמוד.
הגישה שלו מענינת, שהרי כידוע "אסור לחלוק על התלמוד", לא ?! (שמא הוא סבר שהזוהר והקבלה הם "ברי סמכא" לחלוק על התלמוד...)
בקשר לחילוק שהצעת,
אתה באמת סבור שהרמח"ל כיון לחילוק הזה ? או שאתה סבור ש "שערי תירוץ לא ננעלו" ? 
מיכי
בקיצור, האם לדעתך ראוי להנות מגלידה טעימה (דוגמא קצת טעונה...) ?
אני לא מתכוון בצורה אובססיבית (כפייתית) אלא לפעמים בעיתים מזדמנות ?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/9/2004 10:57 |
|
| |
באב"ת,
בהחלט כן. ובלבד שתהיה טעימה (ושלא יעשו מזה עניין). לא הבנתי מה טעון בדוגמא זו (פרט לגביע שטעון בגלידה, והנושא שלפי מש"כ לעיל טעון גניזה)? עיקר טענתי היתה שאין מאומה שהוא 'טעון' בנושא זה.
אגב, לפי דבריי למעלה גם אין בהכרח סתירה בין המקורות, ודוק.
ולגבי תאנים, לשון חכמים לחוד ולשון מקרא לחוד (אמנם לא תמיד. ראה ריש קידושין).
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-8/9/2004 11:21 |
|
| |
דיברתי על הגישות לעניין הפרישות, לא לגבי ההחמרה, וזה מה שהסברתי בהודעה הראשונה שלי.
באשר להחמרה, הרי יש כמה וכמה מקורות יותר מפורשים וישירים מאשר מעשה, שכידוע אין למדים ממעשה.
כקולי ב"ה וכקולי ב"ש רשע...
כחומרי... וחומרי... חסיד שוטה (כך זכור לי?).
ועוד.
ובאשר לסתירה מהרמח"ל לגמרא נראה קשה לתפוס זאת בצורה כה חזיתית. אלו דברים מטא הלכתיים, ולא הלכות ממש, והשאלה לאיזו אישיות ותקופה מדברים, והרי נראה שיש מחלוקות בזה בתלמוד עצמו. ובעניינים שאינם הלכה, מה ראוי לבעל נפש לעשות, ברור שאין פסיקת הלכה (והרי לנו פרדוכס מתודולוגי חדש, עי' בזה באשכול הסמוך).
וכידוע, שהבריסקער רב (שבניגוד לאבותיו, היה נוטה משהו להחמרות), כששתה מים חוץ לסוכה, שאלוהו ממש"כ בשו"ע שבעל נפש יחמיר לא לשתות חוץ לסוכה. וענה להם, שהוא אינו מהמחמירים. מה שהוא חומרא מעיקרא הוא אינו במדריגה לעשות זאת. מה שהוא נוהג לעשות זה רק לצאת ידי חובת כל השיטות ההלכתיות הקיימות, וזאת כדי לוודא שהוא יצא יד"ח.
ועי' במעשיות החסידיות שבסוף הגדת בריסק במעשה על הרידב"ז שהתארח אצל הנצי"ב והבית הלוי בליל הסדר, ותרווה נחת.
ועוד שם על עשר ה'קולות' של הבית הלוי.
בעניין ההחמרה, נלענ"ד שאם יש לאדם מסקנה הלכתית משלו, עליו לנהוג כפי הבנתו. אם אין לו מסקנה, עליו ללכת על פי כללי הספיקות. אמנם נראה שכשאין מסקנה ניתן גם להחמיר כשלא צריך להחמיר, ואולי אפילו ראוי לעשות כן.לא מיבעי להחולקים על שי' הנתיה"מ שאיסור דרבנן בשוגג אינו עבירה כלל, אלא אפי' לנתיה"מ עצמו יש עניין מבחינה חינוכית עצמית, לעשות את המיטב כדי לצאת יד"ח.
וכפי שאומר ראש הישיבה דפה (הרב בלומנצווייג), הרי לבחור קרמיקה אנשים מקדישים אנרגיה, כסף, וזמן ימים שלמים. אם כן מדוע ייגרע חלקו של פרפקציוניזם בקיום ההלכה?
וכל זה נראה לי פשוט, וכל החולק עליי כחולק על השכינה ('ואלו ואלו דא"ח'), בין לחומרא ובין לקולא. בתיאבון עם הגלידה!
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/9/2004 11:52 |
|
| |
מדוע פרפקציוניזם בקרמיקה נעשה בשמחה ובטוב לבב ואלו פרפקציוניזם בהלכה נעשה בנעררוען?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/9/2004 16:45 |
|
| |
זה כבר שאלה של חשיבות מחד, ועניין מאידך.
לדוגמא, אצלי יש נערווען בעיקר מהקרמיקה.
מהקרמיקה (שעדיין לא יצא לי, אך זהו משל) כי אני מתעב עיסוק בדברים כאלו, והוא מתיש אותי. ובהלכה, איןל י נערווען, אולי בגלל שאני לא מספיק מייחס לכך חשיבו.
השקלול של שני אלו נותן את רמת הנערווען (=נירוונה
).
מיכי
|
|
|
|
|
