|
|
| נשלח ב-12/3/2009 14:33 |
|
| |
מי החליט מה ההגדרה ה"נכונה" של המילה "ברכה"? הרי את בעצמך מסכימה איתי בסוף דבריך, שהכל מגיע מלמעלה. אז אני רק אומר זאת בפירוש, וזה הכל.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2009 15:15 |
|
| |
מאיר
קדוש בעברית פרושו- מובדל, ולכן קידושין הן הבדלתה של האשה , כש- שקדשה- פרושה זונה המובדלת מאחרות. וקדש- מובדל מאחרים,
אדם המקדש- - מבדיל את הבהמה או את הבית,וכ' ---במקרה שלנו ליהודי יש הכח להבדיל בהמה בית או אדם , להבדיל אותו מחולין למצב של שיכות לה',
וכשם שאדם המקדש את האשה, מיחד אותה לעצמו ומבדיל אותה מאחרים, כך הוא מיחד את הבהמה לה' ומבדיל את הבהמה מאחרות ואחרים.
כל הכח זה מוקנה לו על ידי התורה.
גוי לא מקדש, לא בהמה ולא אשה, רק ליהודי יש את הכח הזה. ומהכח הזה הוא גם מברך.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-20/3/2012 09:41 |
|
| |
עוד על פרישות נכתב בויקיפדיה כאן:
http://he.wikipedia.org/wiki/יחסי_אישות_(יהדות)
בספרות ההדרכה החרדית, הדברים מוצגים כגישה אחת. האידיאל הוא למעט בתענוג, אך בפועל אין לאדם לצמצם בהנאה, אלא אם כן הוא הגיע לדרגת חסידות (מקביל לדרגת הפרישות), ואישתו לא נפגעת מכך. הגדיר זאת החזון איש באיגרת ג': "באשתו הטהורה הכל מצווה, רק על דרך החסידות מי שראוי לכך ממעט בתענוג"[38]. בדומה לכך כתב הסטייפלר באיגרתו: "הן אמת שהפרישות מתאוות העולם הזה הוא עניין גדול... אבל זה אינו אלא כשמקיים מה שמחוייב על פי התורה"[38].
לעומת זאת, בחלק מהספרות הדתית לאומית, הנושא מוצג כשני גישות ביהדות. גישה אחת שרואה מיעוט הנאה כאידיאל - גישתו של השולחן ערוך שלדבריו יש לעשות זאת "כמי שכפאו שד", כלומר, לקצר כדי למעט הנאתו. וגישה שניה, שעל פיה יש לנהוג, גישה של שימוש בהנאה באופן טבעי בלא צורך למעט בה, בגלל שההנאה מאחדת בין בני הזוג[41].
|
|
|
|
| נשלח ב-20/3/2012 21:16 |
|
| |
חגית
(ברוכה הבאה לפורום, או ברוכה השבה)
יש ענין רב בקטע שבחרת לצטט. תודה.
חלק מן הענין אינו בנושא עצמו, הפרישות מול הפקת הנאה, אלא בפרשנות. אצלנו, החרדים, מעדיפים להציג את הגישה הראויה כבת שתי דרגות ולמעט במחלוקת, ואילו אצל אחינו הדתיים לאומיים "מותר" להציג את הנושא כמחלוקת היסטורית בין שתי גישות כבר בימי האמוראים והתנאים, כפי שכנראה הדבר באמת.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");>
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2012 10:34 |
|
| |
דווקא נראה לי, שהאמת יותר עם הגישה החרדית. א. כי הגישה החרדית נאמרה על ידי גדולה תורה כדוגמת הסטייפלר והחזון איש, ולא על ידי רבנים או מדריכי חתנים פשוטים - שאינם יכולים להכריע בסוגייה עדינה זו. ב. הגישה הרווחת בכל דבר תורני - היא לנסות להסביר שאין מחלוקת, ולא לברוח מבחינת הדברים לעומק ולא למצוא פיתרון. ג. מחלוקת אינה פותרת את כל הבעיה, כי חלק מהסתירות נמצאות בדברי אותו חכם. למשל מובא בערך הנ"ל סתירה בדברי השולחן ערוך עצמו: ה שולחן ערוך מביא להלכה (באורח חיים סימן רמ) שיש לקצר בתשמיש ולמעט הנאתו, ומצד שני פוסק (באבן העזר סימן כה) שבדברי תשמיש יכול לדבר איתה "כדי להרבות תאוותו". ד. יש כאן נגיעה בדבר. לגישה הדתית - ישנו ריווח שיוצא על ידי פרשנות זו. על ידי שהם מציגים זאת כמחלוקת, והם כמובן בוחרים את הצד המתירני.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2012 11:04 |
|
| |
רק להם יש נגיעה?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2012 11:49 |
|
| |
לא
אבל מי שנגיעתו היא למענו - חייב
מי שנגיעתו היא תסביך - פטור, כשוטה
וביתר רצינות-א. גם אם היו גישות שונות, וזה הגיוני מאוד, אין מניעה שהעאמת היא סינתזה
ב. למעשה, מה אכפת לנו מה חשבו חז"ל בדבר שאינו הלכה "קשה". כשם שמוסכם על הרבה כאן שבעובדות יכול וטעו, כך יתכן שטעו בניחוש "רצון ה'" (ורק בהלכה שיקול דעתם - מחייב)
תוקן על ידי תלמידטועה ב- 22/03/2012 11:53:40
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2012 11:53 |
|
| |
שומרים נגיעה.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2014 09:33 |
|
| |
זכו שכינה ביניהם המנגינה המקובלת היא שהשראת השכינה היא בפרישות, סוגה בשושונים שהיה חביב על הרב סולובייצ'יק.
מדוע לא נאמר שהיא שורה דווקא בלהט ובשיאים, הלא הן מקיימים את הבית ואת העולם?
|
|
|
|
|