מסכתא דכלה - פ"ק בבא קמא

טוב , אז אכתוב את הדברים באופן נקודתי שנוגע לענינים שהועלו .

אבהות היא קשר טבעי , לבן/תולדה יש תכונות זהות לאביו , כך שהם דומים בטבעם .

בעלות לעומת זאת , היא קשר שמקורו בדעת , החפץ משויך לפלוני , רק משום שאנו (או ההסכמה החברתית או בית הדין. ) יודעים שהוא שלו ,
(ראיה לדבר היא שואל , שכל זכויות השימוש בחפץ , שלו הן , אבל אין הוא הבעלים.) ולא משום סיבה ענינית שנוגעת לבעלים עצמו . (לכן שינוי בעלות אפשרי על בסיס הסכמה של הבעלים להעבירו לרשות אדם אחר . [תמורת תשלום או כמתנה וכד' . כפי רצונו.)

לעניננו קובעת המשנה , שלמרות שההקשר הנסיבתי של הנזק מקורו ב"אב" מסוים , דהיינו לכל נזק יש מקור טבעי (פחות או יותר.) האחריות להשלמת הנזק היא על דוקא על הבעלים (מענין לראות שבנזקי שור למשל יש מקרים בהם השור "משלם" , כמו שור הנסקל , או שור תם , שמשלם רק מגופו. ) דומני שהטעם לדבר הוא היות האדם בר דעת , מה שהופך אותו למצוי "מעל הטבע" (לפחות בזעיר אנפין) , ולכן כאחראי לתיקון של מה שנמצא תחת רשותו . (דהיינו ממונו.)
ערב טוב .

אני עובר לעניין השני, העיקרון הכללי של נזקי ממון, האחריות של האדם על ממונו. איני דן עדיין בגדרי השמירה באופן מפורט יותר, מי שיוכל להרחיב בעניין אדרבא.
אגב, לשם הסדר כדאי שמי שעדיין רוצה להתייחס לנושא הראשון, שיציין בראש הודעתו שהוא מתייחס לענין א' וכיו"ב.

שייכות הממון תכונותיו ומעשיו לבעל הממון ואחריותו"

מהות הבעלות שלטון ומהיות ושלטונו הוא על מה שהדבר כולל בתוכו בטבעו, כמו על פעולות השור לחרישה וכו', הרי שפעולותיה של הבהמה הם באחריות שלטונו. דהיינו, מהיות ופעולת השור שייכת לבעלותו, [והרי אין ספק שאילו אדם אחר היה משלח את בהמתו לאיזה צורך, היה זה גם בעיניו סתירה לבעלותו], הרי שתכונות הממון ופעולותיהם שייכים לו. לכן, האדם אחראי על מעשה בעלותו, ומעשי ממונו שייכים לאחריות בעלותו, גם כאשר אינו יכול למנוע הנזק, כגון מחמת ריחוק מקום באונס, או פיקוח נפש, אינו נפטר בזה, והיינו משום שמעשי השור הם מעשי בעלותו, ואין החיוב רק משום שלא שמר.

ועי' באחרונים שדנו אם חיוב מזיק בנזקי ממון, הוא משום חיוב השמירה שנתחייב הבעלים, או מצד היות הממון בבעלותו וכעין ידא אריכתא דחייב עלה. והנה זה נראה פשוט שמי שהיה אנוס בדרך רחוקה או מי שהלך מבהמתו מחמת פיקו"נ, ולא יכל לשמור על בהמתו וגם היה מחויב להניח את בהמתו ולהציל נפש מדין לא תעמוד על דם רעך, ומ"מ ודאי אינו נפטר מחמת כך. אמנם יש לומר, שעזיבת השמירה מותנית בחיוב תשלום, והיינו שגדר החיוב הוא לשמור, ואם אינו שומר, הרי שמדין אחריות השמירה, עליו לשלם את נזקי הבהמה, וכמו בכל שומר חנם ושכר, שאף אם היה לו פיקו"נ הרי הוא מחויב לשלם על הממון שנגזל או נאבד ממנו. דהנה בשומר חנם, שהיה צריך להציל נפש, ורץ לצורך ההצלה ונשמט הפיקדון ממנו, הרי שטענת הבעלים על השומר, נתתי לך חפץ על מנת שיהיה משומר כל הזמן, וכיוון שהיה זמן שבפועל לא היה שמור, הרי שלא עמדת בחיובך כלפיי שנתחייבת בקבלת החפץ, והיינו שחיוב השומר אינו רק על פעולת השמירה, אלא גם התחייבות שהחפץ יהיה כל הזמן "חפץ שמור", וכיוון שלא עמד בהתחייבות זו עליו לשלם לו. כן במזיק י"ל, שנתחייב בשמירה כשומר, והיינו שחיובו שיהיה החפץ שמור, וכיוון שלא עמד בחיוב זה הרי עליו לשלם את הנזק שנגרם מחמת כך.
אמנם יש לחלק בין מזיק לשומר, שבשומר אין חיוב השומר רק לשמור, אלא חיובו הוא החזרת החפץ, ורק שיש תנאי שאם יהיה שמירה כהוגן ייפטר, והיינו דכשהמפקיד נותן פיקדון לשומר, הוא מחייב את השומר בהשבת הדבר שקיבל לידו, וככל חיוב דממוני גבך, אלא שהמפקיד חפץ בשמירת הדבר, ולכן מתחייב לו השומר שמירה ונפטר מאונס כפי שהוסכם ביניהם, אך עיקר החיוב של השבת הפקדון לידי המפקיד הוא חיוב של ממוני גבך, משא"כ במזיק שאין כאן קבלת ממון שעליו להשיב, ואין לו כל אחריות על ממון הניזק שלא יינזק על ידי הבהמה, וגם מעשי הבהמה אינם מחייבים אותו, אלא חיובו הוא רק השמירה על הבהמה שלא תזיק, א"כ צריך הוא ליפטר באונס ופיקו"נ. וא"כ מוכח שחיוב נזקי ממון, אינו מצד חיוב שמירה, [שמצד עצמו הוא דבר חידוש שלא מצאנו חיוב הנולד מחיוב קודם], אלא מצד שמעשי הבהמה הם באחריות בעלותו והנזק מתייחס אליו לתשלומים.

מאחר והתבאר שחיוב הבעלים על נזקי ממונו, משום שהנזק מתייחס לבעלים, א"כ צ"ע מהו גדר החילוק בין דברים אשר דרך הבהמה לעשותם למה שאין דרכה בכך, דהיינו קרן, וכן מה הנפקא מינה בין כותלו שנפל כאשר התרו בו לבין לא התרו בו, הא לכא' אם ממונו כידא אריכתא שלו, למה לא יהא חייב גם על מה שלא ידע שיזיק ככותל שנפל פתאום.
על כן נראה דאין לומר דחיוב האדם על ממונו המזיק דהוי כיד מסוימת שלו, ומחייבינן ליה משום דהזיק הבעלים בידא אריכתא זו, אלא שמה שהמזיק הוא ממונו של הבעלים עושה את הבעלים אחראי על נזקי הממון שלו. והיינו שהתיחסות המעשים של הבהמה אינה אל הבעלים עצמו כאילו היזיק, אלא רק מתייחסים אל אחריות הבעלים, וכשם שאפוטרופוס אחראי על היתומים כך הבעלים אחראי על נזקי בהמתו, וזה באמת כי הבהמה היא ממונו, וממונו של אדם הוא באחריותו. ולכך בדבר הרגיל והעשוי לבוא ממונו הוא אחראי כיוון שזה דבר טבעי אשר נהיה ממילא באחריותו, וגדר האחריות הוא על דבר הנחשב כמזיק מכבר, וזה זוקק את אחריות הנזק לבעלים, אבל בדבר שאינו רגיל, אינו אחראי ע"ז דאין האחריות לגבי דברים שאין אדם מעלה על דעתו לשומרו תמיד מפני נזק זה שאינו עשוי לבוא.
וגדר החיוב אינו חיוב שמירה, כמי שנתחייב לשמור על שדה חברו, אלא עצם החזקת מזיק מחייבת את אחריות הבעלים על הנזקים היוצאים מרשותו, שאחריותו עליהם, והיינו המעשים השכיחים. ולגבי המעשים השכיחים יהא חייב אף כשהוא עצמו היה אנוס מלשומרם, שמשעה שהמזיק ברשותו הוא אחראי על הזיקיו, אא"כ עשתה הבהמה דבר שאינו נחשב כחלק ממהותה הקבועה [ברשות הבעלים] כמזיק.

ובאופן אחר י"ל, דבאמת על אף שהממון הוא בבעלותו, מעשי הממון אינם שייכים לעניין בעלות, שכן המעשה אינו מין חומר דנימא שהוא של הבעלים, שכן הוא דבר מתחדש ובלתי נתפס, ולמשל פשיטא שלא שייך למימר על עיטוש הבהמה שהוא ממון בעלים, וכן לגבי ההליכה וכל דבר שאינו שייך לחומר הבהמה, אלא שכל מעשה שהוא קבוע בבהמה ורגיל בה, נחשב מכלל המעשים שהם ברשות הבעלות, דלמשל ההליכה והחרישה וכיו"ב שהם טבע הבהמה, הרי שהם שייכים לרשות הבעלות שעל הבהמה, והיינו לבעלים, ומחמת כך הוא גם אחראי עליהם, משא"כ לגבי מעשים המתחדשים על ידי הבהמה ואינם טבועים בה כמי שכלולים בטבע הבהמה, אינם מתייחסים לבעלותו, ואינו אחראי עליהם בגלל שהוא בעל הממון, וזה מתייחס אל הבהמה.

יהוסף ,
יש לך דוגמאות , למעשים של הבהמה שאינם ברשות
הבעלים ???
אתה מתכוין לקרן של שור תם , או לחצי נזק צרורות וכד'?
כי אם כן , אנו רואים שאפילו במקרים אלו התורה כן משייכת את הנזק במובן מסוים לבעלים , ולא רק לבהמה עצמה .

אי"צ

יש דוגמאות. משונה אינו משונה לגמרי, כלומר שור נוגח אינו פלא חריג כל כך. אבל אם הבהמה תחפור בור תחת הכותל ותצא משם, פטור על כך כמבואר בגמ', אני כמעט בטוח, אעיין.

אי"צ שוב תודה על ההערה, את העיקר שחכתי.

יש צד גדול לדון מה שתם אינו משלם מגופו שהוא משום שאין כלל תביעה על הבעלות אלא על הבהמה. וכראיה לכך מהגמ' שאם הזיק שור הפקר אומרת הגמ' שיכול לתפוס מישהוא אחר את הבהמה בטענה שלא ברשותו הזיקה, מכאן שיש לו זכות על הבהמה כל זמן שלא תפס, וגם אילו הייתה מזיקה באותו המצב היא כיום, ברשותו או לא ברשותו, היה לו כח אחיזה מכוח הנזק בבהמה עצמה ללא כל קשר לבעלות.

עניין זה יורחב בהכרח כשנגיע אל שור תם. מחמת מורכבות העניין והסתעפותו אני משאיר אותו ללימוד הדף עצמו, אך ברור שיש בו הרבה הבנות השייכות להבנות היסוד השייכים לכאן.

תודה

אפשר לעבור לנושא הבא?

הנושא הבא ידון בגדרי התשלום.

אדם מזיק לחברו משקפיים שלבשם כשנה והם במצב טוב, הוא קנה אותם ב1000 ש"ח, כיום אם יציעם למכירה ספק אם יקבל עליהם 50 ש"ח, היתכן וישלם המזיק חמישים שקלים ונקי יהיה לביתו?

אדם טרח והלך למכולת לקנות בקבוק שתיה בשווי שלושה שקלים, הגיע אל חדרו ועמיתו שתה את כולו, ועל אתר שילם לו ג' שקלים, זה הוגן? או שמא ילך המזיק לקנות את המשקה?

כל השאלות הללו אמורים להיפתר תוך הסתעפות מהבירור הראשוני אודות תשלומים.

נושא מרתק?

[השאלה אם יש עוד מה למצות בנושא הקודם - עניין ב']

השאלה הראשונה בעניין תשלומין

השאלה הראשונה בדרכי התשלום היא לכא' זו -

האם כשמזיק אדם חפץ, התשלום מוגדר כחיוב לשלם לו את ערך החפץ, שהרי החפץ אינו ואין דוגמתו אחר זהה ממש, ורק ערך זהה ניתן לשילומין?
או שמא -
חיוב התשלום מוגדר, להשלים את המצב הקודם שהיה עד כמה שניתן, והיינו השלמת החפץ או חפץ הזהה לו לעניין צרכי הבעלים?

זו שאלה גדולה, מצד תוכן הנידון וגם משום ההשלכות המרובות והמגוונות הנובעות משאלה זו.

מה דעתכם?

יהוסף ,
דומני שזה נוגע לנושא הנידון כמה וכמה דפים הלאה .
בענין מיטב הארץ . (דף ז אם אני לא טועה .)
ומחלוקת ר' ישמעאל ור"ע בנידון .

איך הגעת לזה כבר עכשיו ?
שבוע טוב.

אי"צ

אמת!

שני סיבות הובילו לכך, א' הסוגיות מפוזרות מאוד, ב' הנידונים על פי רוב הם פועל יוצא משאלה זו האמורה להיות כבר מובחנת בהקדמה.

אבאר הנקודה השניה, למשל בסוגיית מיטב הארץ, אינך יכול לדעת אם חובת התשום הראשונית נקבעת ביחס אל החפץ, או שמא נקבעת ביחס לדמים. את זה ניתן יותר לראות בדברי רבה אודות הגוזל חבית בת ד' והוקרה או הוזלה, וכן בסוגיית ב"מ על המזיק חבית ביום השוק.

ואיך לא, הסוגיא בדף י' הדנה אודות "פחת נבילה" ועוד יותר מכך, נידון שם גם עניין "טורח נבילה", היכול להועיל במישרין לשאלה אודות הבקבוק משקה לעיל.

יהוסף היקר

אני סבור שעד עתה ריכזנו כמה מהשאלות החשובות ביותר בסדר נזיקין.
אפשר להמשיך להביא שאלות כדי שישמשו חומר לעיון.

אך אני מציע לדחות את הדיון בהן כל אחת למקומה.

***

ובינתיים אני מוסיף עוד שאלה, שכמדומה לא נזכרה:

האם עונשים מן הדין? האם יש עונש ממון מן הדין?

ועוד שאלה:

מה צריך להיות דינו של מזיק? האם הסברה מבחוץ היא שעליו לשלם את ההזק - וגם בחישוב זה יש לעיין, כפי שהבאת לעיל?
או שמא מגיע לו עונש אחר, חמור יותר או פחות, כעין מלקות? ושמא ילקה בכפלים, מי שהזיק בכוונה, גם ישלם את הממון וגם ייענש במלקות? (אני יודע שאין אדם נענש פעמיים, אך שאלתי על הסברה ועל המקורות).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מקבל הצעתך.

אכן עניין עונשין ממון מן הדין הוא עניין רחב הנידון בריש המסכת בעיקר בעקבות דברי המכילתא המובאים בתוס'.

עיקר עניין אין עונשין מן הדין אינו נוגע למסכת, שכן עיקר עניינו בנפשות ולא הוזכר בממון, ולדעת הגר"א גם אינו מוזכר במכילתא.

קצת הערות/שאלות בנידון :
1. אני חושב שהנחת היסוד שלנו צריכה להיות שלא ברשיעי עסקינן , אם מישהו מזיק מתוך רשעות , ודאי שראוי לבית הדין להענישו , "למען יראו ויראו" , כמה ואיך , זה שאלה יותר מעשית ולכן , נראה שאין מקומה כאן .
2. מהו נזק ?
האם הנזק הוא פגיעה בסובייקט הניזוק , דרך
פגיעה בחפץ השייך לו ?
או שמא זו פגיעה בחפץ מסוים , שבסה"כ שייך
לבעלים מסוים ?
ואסביר הנפקא מינה :
נניח שאדם הזיק בטעות לחפץ בעל ערך
סנטימנטלי גבוה . (נאמר שבר טבעת נישואין
של מישהי , או הרטיב ספר שאדם קיבל מאבי
סבתו ז"ל , וכיו"ב.)
איך נאמוד את הנזק ???
לפי ערכו הריאלי , או שמא תהיה לו "תוספת
ערך" לפי משמעותו הרגשית ?
3. מה משמעות התשלום ?
האם חסרון יכול בכלל להמנות ? (אני מתייחס
כאן בעיקר , למקרים בהם הנזק מהוה פגיעה
קשה [כלכלית , סנטימנטלית או אחרת.]
בניזוק .)
מה תשלום ממוני פותר , במצב של קונפליקט
ממוני בין בני אדם ?
האם כל קונפליקט , ממון יכול לפתור ?

ניסיתי להרחיב את נקודת המבט בנוגע
לעסקי ממונות כמה שיותר ...
כי אני חושב שהם באמת כוללים הרבה
הרבה יותר ממה שמקובל ליחס להם .
(ואולי אאריך בזה בהמשך.)
ערב טוב.