"ושקצונו כטומאת הנדה" [שינפלד]

משהו שראיתי השבוע:

http://www.toravoda.org.il/letters.pdf

והתגובות:

http://www.toravoda.org.il/letters1.pdf

על אף שדברי פרופ' קירש דומים לדברי, הרי שלענ"ד הטענה שלו שתקנת עזרא באה בכדי לקיים את מה שהוא רואה כצו התורה - אינה עניינית. אדרבה, תקנת עזרא כשלעצמה מוכיחה שמדין תורה אין חובת טבילה לגבר למעט לצורך מקדש וקדשים. ואולם, רוח הדברים צ"ע.

מוכנסת כאן כתבה שהביאה רב_סיינפלד, לה מתייחסת הודעת איקה.

**************************************************************************************************************************

אלוהים הטיל מום נצחי בגופן של הנשים למען יבואו על עונשן



http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=404975&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0



מאת דניאל בן סימון



Niddah: Lorsque les Juifs conceptualisent la menstruation





Evyatar Marienberg. Les Belles Lettres, 368 pp., 29 Euro



ספרו של אביתר מריאנברג הוא חיבור מרתק על פשרו ומקורו של אותו דימום הפוקד נשים בתדירות חודשית מראשית ימי האדם. מתברר שהדימום הזה, יותר משהעיק על הנשים עצמן לא נתן לגברים מנוח. מאז עמדו על דעתם הם לא חדלו להתעניין במחזור החודשי של האשה. על מה הוא בא לרמוז? מהי בשורתו? מה תפקידו? מי צריך אותו בכלל? האם הוא עונש לאשה? או אולי דווקא לגבר?



המחבר, ישראלי ששקד במשך שנים על עבודת דוקטור בצרפת סביב נפתולי הנידה, העמיק בקרב היהודים אך בחן גם את דעתם של התיאולוגים הנוצרים על שורשיו של הדימום המסתורי של האשה. הספר הוא בעצם אסופה של הסברים תיאולוגיים על פשרו של אותו דימום.



היהודים היו ראשונים לפענח אותו וכצפוי הטילו את האשמה על האשה הנידה עצמה. אחרי שחוקרים ורבנים - כולם גברים כמובן - העמיקו בסוגיה, הם הגיעו למסקנה שהאירוע החודשי שמופיע אצל האשה הוא סנקציה אלוהית על התנהגותה של חוה. ומה היה פשעה של חוה? היא הואשמה בכך שרצחה את בן זוגה, אדם הראשון. אשמה חמורה זו הוטלה על כל הנשים ולכן הטיל אלוהים מום נצחי בגופן למען יבואו על עונשן.



הנוצרים לא הבינו מדוע היה צריך להעניש רק את הנשים היהודיות. ומה עם הגברים היהודים, שרצחו את אדם השני, הלא הוא ישו? האם לא מגיע להם להיענש על כך? ובכן מתברר שבמשך מאות שנים האמינו הנוצרים שגברים יהודים מדממים אף הם, בדיוק כמו הנשים. נוצרה אמנם בעיה קטנה של זירת הדימום, אך היא נפתרה מהר. חכמי הדת הנוצרים הסבירו שהיהודים מדממים ממקומות שונים בגוף - האף, הפה, פי הטבעת וממקומות נוספים. "היהודים נולדים מעוותים, הם סובלים מטחורים ואצלם גברים, כמו נשים, מקבלים וסת", תיאר ליאון פוליאקוב את היחס שרווח בחוגים נוצריים אל היהודים בספרו "ההיסטוריה של האנטישמיות: מישו עד יהודי החצר", שיצא לאור בצרפת לפני 40 שנה. "מכיוון שכך, גם הגברים הם נשים, כלומר תת-אנשים שקל לשנוא, לתעב, וללעוג להם... צאצאי שבט שמעון מדממים ארבעה ימים בשנה, צאצאי שבט זבולון יורקים דם במשך כל השנה וצאצאי שבט אשר הם בעלי יד ימין קצרה יותר מיד שמאל...".



עם הזמן נמלכו הנוצרים בדעתם והגיעו למסקנה היהודית העתיקה, שלפיה הדימום הוא נחלתן של נשים בלבד וכי הוא יוצא מגופן כעונש על רצח חוה את אדם הראשון. גם אחרי שנחה דעתם של הגברים, המשיכו לפרוח גרסאות סביב מקורה של "הקללה הזאת", כפי שהוגדרה בספרות ימי הביניים. הגרסה התלמודית היתה חד-משמעית, כפי שהופיעה במסכת שבת: "אדם הראשון דמו של עולם... וגרמה לו חוה מיתה. לפיכך מסרו מצוות נידה לאשה". עתה זה ברור. מאחר שאדם הראשון מת מאובדן דם, ייגזר על הנשים עונש של אובדן דם. גם במדרש תנחומא מופיע הסבר דומה: "...וגרמה לו מיתה ושפכה את דמו, וכתוב בתורה 'שופך דם האדם באדם דמו יישפך. תשפוך דמה ותשמור נידתה כדי שיכפר לה על דם האדם ששפכה..." איך הגיבו הנשים להאשמה בדבר אחריותן לרצח של אדם? האם ידעו שהדימום מפלג גופן התחתון מקורו בעונש על חטא מיתולוגי? האם השלימו עם הגזירה? המחבר טוען שקולן של הנשים בימי הביניים כמעט לא נשמע. רק במאות האחרונות חדרו הנשים לזירת הוויכוח שהיתה נחלתם של הגברים.



ההלכה היהודית מחייבת גם את הגברים "להעניש" את הנשים, והיא אוסרת עליהם לקיים יחסי מין בימי נידתה של האשה, כלומר כשהיא מנודה ומורחקת. מקורות האיסור חובקים עולם ובכולם שררה הסכמה כללית שלפיה כל גבר שיחרוג ממנו סופו שיבוא על עונשו. העונשים - מיד האל והחוק - חמורים למדי ונעים ממיתה עד מחלות חשוכות מרפא. כפי שכתוב במקורות: "הבא על נידה, אפילו אשתו, יתענה ארבעים ימים וילקה בכל יום ולא יאכל בשר ולא ישתה ולא יאכל לחם חם".



נוצרים כיהודים התייחסו בחומרה לקיום יחסי מין בתקופת המחזור של האשה. מתברר שהתקופה היוונית-רומית העתיקה היתה מתירנית יותר, ולא הטילה עונשים על מי שבחרו לקיים יחסי מין בימי מחזור. נראה שהעונש הכבד ביותר, חוץ ממיתה כמובן, המתין לאותם חסרי ישע שנולדו מאקט מיני שהתרחש בימים האסורים. דינם של תינוקות אלה היה להיוולד מעוותים ואף להפוך למפלצות, כפי שהזהירו מקורות בהלכה היהודית. "מי גרם לוולד שייצא מצורע", נכתב באחד מהם, "אמו שלא שמרה את נידתה!" באחר נכתב ש"כל מי שהלך אצל אשתו נידה, סוף שמעמדת בנים מצורעים". באחר נכתב בצורה ציורית יותר ש"המעיין גורם לה ביצות המלכלכים כל הדורך בה. וכך מעיין הנידה זורם ללכלך הבן בצרעת". ובמקום אחר נכתב ש"אם אמרה לך אשתך שהיא נידה, אל תחטיא את גופך ותיגע בה. ואל תאמר בפני המלאך הממונה על צורת הוולד 'שוגג הייתי ולא ידעתי'".



המחבר מספר שלא היתה דרך יעילה מזו להרתיע גברים מלהתגנב למיטת נשותיהם בימי המחזור. ההפחדה נשענה על הפחד הטבוע באדם מפני הדם והאסוציאציות המאיימות שהוא מעורר. בעניין הזה גם מתגלה הבדל בין צורת החיים, שלא לומר הנאות החיים, של היהודים לעומת אלה של הנוצרים. בעוד שהנוצרים ויתרו על סיפוקיהם בימי המחזור בלבד, נסחפו היהודים כדרכם והוסיפו על ימי המחזור שבעה ימים נוספים שבמהלכם אמורה האשה להתנקות משיירי המחזור ולטבול במקווה. רק אז תהיה שוב מותרת לבעלה. אם אינה טובלת, היא ממשיכה להיות נידה.



יהודים ונוצרים נבדלו גם במידת החומרה שייחסו לנידה. הנוצרים הגיעו למסקנה שקיום יחסי מין בימי מחזור הוא אמצעי המניעה היעיל ביותר, משום שבאותם ימים האשה לא יכולה להרות. גם היום מקלים ראש הכנסייה הקתולית והכנסייה הפרוטסטנטית ואינם מחשיבים קיום יחסים בימים אסורים כחטא. בעיניהם מדובר באמצעי מניעה טבעי ולכן אינו אסור. אצל היהודים אין הקלות כאלה. ולמען יידעו בני ישראל שאיפוקם יבוא על שכרו, הסבירו רבנים ופוסקי הלכה שריחוק של כמה ימים רק מעצים את התשוקה המינית והופך את המפגש המחודש למסעיר יותר. לדבריהם, הנגישות התמידית של בני הזוג זה לזה מתישה את היצר, פוגעת בתענוג וגורמת עייפות ואדישות. במלים אחרות, אם הנידה לא היתה קיימת, צריך היה להמציא אותה.



צריך לומר שהחיבור הידעני והמעמיק הזה התחיל בצורה כמעט היתולית. מריאנברג התלונן באוזני ידידה על המועקה הכרוכה בצורך להתגלח כל יום. "אתן פטורות מהמעמסה הביולוגית הזאת", התלונן. היא הביטה בו כלא מאמינה. "אתה מדבר על מעמסה ביולוגית? איך גבר מעז להתלונן?" לדברי המחבר, התשובה שקיבל הובילה להתעיינות, ומשם למחקר על יחסם של היהודים לווסת.



הספר הוא תולדה של מחקר אקדמי והדבר משתקף בין דפיו: לכ משפט מובאה ולכל מובאה מקור. בסך הכל מאות רבות של מקורות יהודיים ונוצריים שהתעמקו בתופעה האוניוורסלית הזאת. הספר גם שופך אור על תקופות קדומות בחיי היהודים ומלמד לא מעט על מעמדן הנחות של נשים בקהילות שלהן. מובן שעצם הקביעה שהווסת היא עונש משמים ועצם קשירתה ברצח אדם בידי חוה, יש בהן כדי ללמד על היחס לנשים בתקופות ההן.



המחבר התקשה להשיב על כמה שאלות, למשל, כמה יהודים מקפידים היום על מצוות נידה, ובראש ובראשונה, מה היחס של יהודים דתיים היום לאיסורים האלה, והאם חל שינוי בתפיסתה של היהדות המודרנית כלפיהם?









**************************************************************************************************************************

איקה:



בוגי,



מה אתה אומר על החיבור הגאוני והמרתק שהובא אלינו?



אין ספק שרמתו של הכתב לעניני רכילות חרדיים ממעריב, קטנה בהרבה מזו של כותב המאמר בהארץ,



אולי סיינפלד הכניס בטעות את הבדיחה של הראשון באפריל שבועיים מוקדם!

כמה הערות:

1. לא הייתי אומר שדיני הנידה הן בהכרח עונש על האשה, הואיל ובסופו של דבר גם הגבר "סובל" באותה מידה מכך מפני שהאיסור על ביאת נידה תקף גם לגביו.

ואף על פי שמותר לו אמנם לקיים יחסי מין עם אשה אחרת במידה והוא נשוי ליותר מאשה אחת, עדיין אין בכך תועלת רבה כשהוא חפץ לקיים יחסים דווקא עם אשה מסויימת.

יתר על כן, מכל המקורות ההיסטוריים אנו רואים שפוליגמיה הייתה מאוד נדירה בעם ישראל, ורוב הגברים נישאו בדרך כלל לאשה אחת בלבד. כך שלמעשה הגבר "נענש" באותה מידה כמו האשה.

2. לא הייתי אומר שדיני נידה "הומצאו" על ידי עם ישראל, משום שכל העמים הקדומים (או על כל פנים רובם) שמרו דיני נידה.

3. דווקא היחס של התורה כלפי האשה הנידה הוא הרבה פחות "משפיל" מאשר בעמים אחרים. לדוגמה, היו עמים (כמדומני הפרסים) בהם האשה הנידה נחשבת למקוללת ממש, היא מביאה קללה ויש לבודד אותה ולהתרחק ממנה, אפילו המבט של אשה נידה יכול לגרום לאסונות. כל היסודות הללו לא קיימים כלל בתורה.

יתירה מזו, גם גבר נהיה טמא כאשר הוא רואה קרי, או מוציא שכבת זרע, כך שלא מדובר בהכרח על גזירה "שובניסטית" המפלה לרעה את האשה.

למרבה הצער במשך הדורות חדרו חלק מהמנהגים הללו של שאר העמים גם לעם ישראל, אולם בדרך כלל הייתה מגמה מצד חכמי ישראל לדחות אותם. למשל, המנהג שהנידה תשב בבית מבודד , שרבי עקיבא ביטל.

גישה זו של התורה היא חלק מהמגמה הכללית של התורה לעשות "דה-מיסטיפקציה" להרבה מנהגים שרווחו בעולם העתיק, ובעיקר לדיני הטומאה והטהרה. למשל, הטומאה על פי התורה לא מביאה קללה או אסון, אלא היא בעצם רק מושג הלכתי טכני שאומר שאסור לאדם הטמא לאכול קודש או להכנס לבית המקדש (וראה מו"נ חלק ג' לטעם האיסור על פי הרמב"ם), וזאת בניגוד גמור לגישה הפגנית מיתולוגית בה הטומאה היא עניין רוחני ממשי שגורם לקללה על האדם.

אדריאן ריץ' טענה בספרה 'ילוד אישה', שחוקי הנידה הומצאו על ידי נשים, במטרה שכך יוכלו לוודא שעוזבים אותן לנפשן לפחות חלק מן הזמן

[אולי אותן נשים שבטיות עתיקות לא התמצאו בפרטים של דוח הייט ]

בחברות שבטיות רבות נשים היו מתגוררות בתקופת הווסת במגורים נפרדים אשר להן, תחשבו על כל מסיבות הפיג'מות הנחמדות שהיו עושות בלי הגברים שלהן.

אולי צר להבין ולכן לא מקשרים -

ההוראה הישירה של עניין הנידה מורה כי כל ביצית אמורה הייתה ליצור ילד ופוטנציאל החיים - נשפך דמו משלא פותח, ובזמן העבר שההנקה מנעה הריון באופן יותר בטוח הרי שזה כל ג' שנים בערך - סביר.

לענ"ד זהו "המסר" האובייקטיבי.

אגב היכן מבואר ביהדות שהנידות היא קללה?