סחר ביינם של גויים על גלגולה של הלכה

http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=20747&Word=&gilayon=1830&mador=
חיותה דויטש

נכנס יין, יצא סוד
יינם, סחר ביינם של גויים על גלגולה של הלכה בעולם המעשה. חיים סולוביצ'יק, הוצאת עם עובד\עלמא, תשס"ג

באירופה של ימי הביניים נחשבה שתיית מים דבר בזוי וגם מסוכן, בגלל בעיות היגיינה. יין ושכר היו בטוחים יותר, כי האלכוהול חיטא את הנוזל. צימאון מרווים ביין או בשכר. מדובר בנורמה שרווחה לא רק בקרב גויים, אלא גם בקרב היהודים, ויש לה עדות בכתובים במסמכים הסטוריים ובספרי פסיקה. הכמויות ששתו הנן בלתי נתפסות לאדם בן זמננו. משפחה ממוצעת צרכה כ 1400 ליטר יין בשנה, קהילה יהודית בת עשרים משפחות צרכה בין 25,000 ל 30,000 ליטר יין בשנה. אין מדובר בשכרות, אלא במשקה בסיסי, שליוה כל ארוחה וכל אירוע, מעין צירוף של הקפה והקולה של ימינו. בניגוד למציאות הכלכלית-חקלאית בתקופת חז"ל, היה היין בצפון אירופה מוצר יקר ערך בגלל תנאי טיפול לא מספקים, ובעיקר בגלל תנאי אקלים קרים מדי עבור הגפן. הטיפול בו והשמירה עליו חייבו מיומנות ומקצועיות רבה. כל אלה ייקרו את מחירו. עולה מכאן, כי גזירת חז"ל בדבר איסור הנאה מיינם של גויים, קיבלה משמעות חדשה לגמרי בעולמם של יהודי אשכנז בימי הביניים. מידת ההקרבה שתבעה השמירה עליו בצפון אירופה היתה גדולה לאין ערוך מזו שהיהודים נתבעו לה בתקופת חז"ל. גם מידת התערובת בין יהודים וגויים היתה גדולה בהרבה, וקשה היה לנהל את משק ייצור היין והמסחר בו בלי שיד נכרי תהיה באמצע. איך התמודדה הפסיקה עם העניין הזה? ואיך השתקף הדבר במציאות?
כמו יתר ספריו של פרופ' סולוביצ'יק, נולד גם הספר הזה בצומת שבו פוגשת ההלכה את המציאות. שתי שאלות מציג הכותב בפתח ספרו: האם תורמת הכרת המציאות לעמקה להבנת התפתחויות ההלכה, וכלום בכוחו של חקר ההלכה לזרוע אור על תהליכים בהסטוריה כללית?
הצורך והאיסור
העובדות שמציג הכותב בפנינו הן חד משמעיות: א. יין הוא מצרך מבוקש באשכנז של ימי הביניים. ב. נובע מכך שמסחר ביין הוא חיוני, והיין עצמו משמש מטבע עובר לסוחר בהעדרו של מטבע זמין. ג. למרות שהיו פתוחים בפניה כמה 'ערוצי מילוט' הלכתיים, שבעזרתם ניתן היה למצוא פתח היתר, ואשר בקהילות יהודיות בספרד ובאיטליה אכן נהגו לפיהן, איסור יין נסך – ואיסור "סתם יינם" הוא איסור שיהדות אשכנז הקפידה עליו מאד. ד. ניתוח של מקורות הלכתיים ודרשניים מן התקופה מעיד שלא היה מסחר ישיר ביין נוכרים, אין כלל וכלל נזיפות והתראות של מורי ההלכה בנושא זה. ה. כדי לשרוד כלכלית, לא היתה ברירה אלא לסחור ביין, ומקורות היסטוריים לא יהודיים טוענים בתוקף שיהודים, אכן, סחרו כל אותה תקופה ביין, יין עצמם, ויין גויים.
איך מתיישבות כל העובדות הסותרות הללו יחד?
הנה הפתרון: היהודים, כך טוען הכותב, לא סחרו ביין, אלא היו ספקי האשראי שלו, ושל הגפנים שמהם ייצרו אותו. המתבונן 'מבחוץ' לא ראה את ההבדל, ולכן הוא מתאר את מה שראה כ"מסחר", אבל היהודים היו מודעים היטב להבדל ההלכתי. אינה דומה קניית יין גויים ומכירתו, לקבלת החזר הלוואות באמצעות יין, בחברה בה היין הוא אמצעי תשלום, דבר שנמצא לו היתר בפסיקה האשכנזית בת הזמן ההוא. הוכחה לכך מצויה בשו"תים אחדים שמהם עולה כי פעילות כלכלית זו היתה רווחת וזכתה לאישור שבשתיקה, גם אם דעת חכמים לא היתה נוחה הימנו לגמרי. מאידך, מסתבר שיהודי אשכנז, גם כאשר יצרו לעצמם מסלול עוקף איסור המסחר, נמנעו באופן מוחלט, כמעט, מלעסוק באופן ישיר בקניה ומכירה שלו למרות הזמינות והפיתוי. דבר זה עולה בברור מהעדרה של התייחסות ביקורתית או נוזפת בכתבי חכמי הדורות ההם . פרופ' סולוביצ'יק מסביר שמסחר של ממש ביין הנוכרים היה עניין של טאבו איסור שיסודו בדחיה ובגועל אי רציונליים, ולאו דווקא בהיענות לסעיף הלכתי כזה או אחר. טאבו זה נוצר בחברה גויית ששנאת היהודים שלה הלכה והפכה גם היא לבלתי רציונלית. (אולי מסביר הדבר את מנהגם המקל של יהודי ספרד, שחיו באוירה שונה לחלוטין) על המגרש מונחים, אם כך, פסיקה הלכתית מורכבת, צורך כלכלי מובהק, רגשות סלידה, ומציאות שיצרה לה מסלולים עוקפים שהצליחו לחבר ולפשר בין כל המרכיבים.
מסוחרים למלוים בריבית
יש אהבה רבה והתלהבות לא מעטה באופן שבו מתאר פרופ' סולוביצ'יק את עולמם הרעיוני הדתי והאינטלקטואלי של בעלי התוספות, הר"י ורבנו תם, ובאופן בו הוא מלווה ומתבונן בסוחר יהודי בן זמנם בצרפת של המאה השלש עשרה. כתיבתו קולחת ועסיסית כל כך שהקורא טועה לחשוב שהוא נמצא בעיצומה של קריאת ספר בלשי. צעד צעד מוליך אותו המחבר אל העולמות שהוא מתאר דרך החידות שצצות ועולות ודרך פתרונן. שלב שני של פתרונותיו מקדם אותנו עוד צעד חשוב אחד להבנה כללית של מה שארע בתולדות כלכלת היהודים באשכנז הימי ביניימית, ואיך עברו ממציאות של סוחרים למציאות של מלווים בריבית. בשלב הראשון, המציאות בה שתיית יין היא דבר בסיסי, והכפיפות להלכה שאסרה הנאה מיין נוכרי והקפידה גם על מגעו, הולידה מצב שבו רכשו יהודים כרמים לצורך עצמם, ולמדו את הטיפול המתוחכם בהם. בשלב השני, בהעדר יכולת הלכתית המלווה בסלידה עמוקה מסחר ביין של גויים, השתלבו היהודים בפן הכספי בלבד של המסחר, והפכו למלוי כספים הנותנים גיבוי ואשראי לסוחרי היין עצמם. זה המפתח לשלב השלישי, המוכר לכולנו, שבו הופכים יהודים מסוחרים למלווים בריבית. העיסוק ההכרחי בעולם השיווק והייצור של היין היה מנוף חשוב שדחף את היהודים מתפקיד של בעלי קרקע וסוחרים, לתפקיד של עוסקים באשראי, מלווים, ומלווים בריבית. כך בעצם עונה הספר על שתי השאלות שהציב בפני הקורא בתחילתו: הוא הראה איך התעמקות במשא ומתן ההלכתי, (שאת עיקרו לא פרטתי כאן), בין רש"י, בעלי התוספות, וחכמי צרפת ואשכנז אחרים, תורמת להבנת תהליכים היסטוריים, כשם שהבנת התהליכים הכלכליים וההיסטוריים תורמת להבנת שיקולי הפסיקה ותולדותיה.
***
הרב פרופסור חיים סולוביצ'יק, בנו של הג"ר י.ד. הלוי סולוביצ'יק, לימד בחוג להסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, ושימש כמגיד שעור בישיבת רבנו יצחק אלחנן – היא "ישיבה אוניברסיטה". התמחותו בהיסטוריה חברתית של ימי הביניים, בצירוף עם גדולתו הלמדנית המוכחת, כנצר לשושלת בריסק, הפכה אותו לאחד מגדולי המומחים בעולם היום להיסטוריה יהודית של ימי הביניים. כיום הוא מלמד בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי היהדות על שם רבל, שעל יד ישיבה אוניברסיטה בניו יורק. ספריו הקודמים הם. "הלכה, כלכלה ודימוי עצמי: המשכונאות בימי הביניים", ו"השו"ת כמקור היסטורי".

.


מרישומי בתי הדין המסחריים של ארבע המחוזות (ביניהם שמפיין), עולה כי בתקופתו של רש"י סחרו יהודים גם ביינם, וקנו ומכרו משאינם יהודים יין דבר יום ביומו. ברישומי בתי הדין שם נמצאות עדויות על תביעות ודיונים בבתי המשפט בין סוחרים יהודים לשאינם יהודים.


אגב, עולה משם מנהג ובו מסחר היה יכול להתנהל ביין גם בלי להזיזו ממקומו. מחסן ענק ובו חביות וכדים, ועל כל חבית או כלי קיבול, סימן בגיר המסמן את בעליו. יכול בעליו למכרו, ואחראי המחסן יחליף את הסימון בגיר. כמעט "בנק" של יין.

האם מתאור זה נוכל להבין טוב יותר את הסברו של רש"י ל'סיטומתא' ?

על היתר הסתם יינם של הרמ"א, על התפשטות שתיית הסתם יינם בערי הגבול הפולניות, על שתיית סתם יינם באיטליה, ראה דניאל שפרבר, מנהגי ישראל ב, עמודים מט-נט, המציין לספרו של פרופ' י. כ"ץ, מסורת ומשבר: החברה היהודית במוצאי ימי הביניים, ירושלים תשיח, על שתיית סתם יינם באי רודוס ראה מנהגי ישראל ח"ד עמ' רעז.