"שורשי אותיות"

לכל החברים יחיו.

מטבעו של כל פורום, שהמעיין בו ערני לביקורת הנגדית שיש לו לומר על הדברים שהעלה הכותב.
לאחר שהביקורת הראשונית הזו כבר נעשתה במקרה דנן, אני מבקש טובה, שאם יש למאן דהו הערה תומכת [במישור הענייני], סיוע, או מדרש וכל ספר אחר העוסק באות, או כל דבר אחר השייך למגמה בה אני עוסק, אם יוכל להביאו לפורום לתועלת העניין.
כאן הוא המקום האידיאלי מבחינתי לבקשה כזו, באשר נתברך פורום זה באנשים ונושאים עשירים במיוחד, יישר כוחכם.

תודה רבה מראש

אות ח' - הגיגים ראשוניים

אשמח על כל הערה והארה שיקדמו ויביאו לדיוק, תודה.

אות ח'

המילה "חח", מופיעה כמה פעמים במקרא – "כל נדיב לב הביאו חח ונזם" (שמות ל"ה כ'), וכן משמש לאזיקים ומיני טבעות. מהות הטבעת והאזיקים עוד יותר כמחברים. כל מהות האזיקים חיבור הידיים, ראה "ויבאהו בחחים אל ארץ מצרים" (יחזקאל ד' ושם ט'). מכאן מובן מאליו לשון חבר וחיבור. האות ח' אינה מורה רק על חיבור פשוט, אלא גם על כל דבר החובק ועוטף כמו שנראה לקמן. העיקרון הכללי הוא אחדות, כל מאחד או מאוחד שאין בו פיצול יתואר על ידי האות ח', הדוגמא המובהקת היא המילה "אחד". בשונה ממילת ראשון שהיא יחסית אל האחרים, המילה אחד מורה על איחוד ללא שיש עוד אחרים, כמו שאנו אומרים בכל יום "שמע ישראל… ד' אחד", וכן הוא הוראת המילה "יחד" ודומיו. כן אח ואחווה, המורה על איחודם במשפחה.
ניחוח. נראה הוראה מוגברת של "נח" מלשון וינח ביום השביעי (בראשית). המנוחה וכן החניה מתארים היעצרות והיצמדות למקום, ביטוי של חיבור.
חל - שורש התחלה מורה על הנקודה בו הדבר התחבר אל המימוש. כאשר אנו אומרים בלשון המשנה "חל" יו"ט להיות בשבת ,היינו שהיו"ט התחבר אל השבת. כל התחלה משמעה נקודת חיבור, כלפי הזמן או כלפי המקום. כאשר אנו אומרים ראובן התחיל ללכת היינו – ההליכה של ראובן קיבלה חיבור לעולם המציאות. כדי להבין זאת בצורה יותר ברורה עלינו לבקש מילים חלופיות למשמעות המילה החל או התחיל. מה זו בעצם התחלה? ההתחלה היא מימוש, של אותו העניין או הנושא שאנו דנים עליו. אמור מעתה מהו מימוש? מימוש משמעו חיבור של מושג ב"כח" ליישומו ל"בפועל", והיינו החיבור של הכוח לידי ה"בפועל" היא היא ההתחלה. יחול היינו המתנה וציפייה שהדבר יהיה בגדר חל, עלינו או על הנושא הנידון.
חן, חניה, חנון ומתחנן – כל אלה מורים על השתייכות והתחברות. חניה משמעה שנעצרים ונשארים מחוברים למקום הזה, כן נחלה המורה על הקרקע בו אנו נאחזים – מתנחלים. חנון, הוא מי שאנו מוצאים חניה בלבו, כן חן המורה שיש לאדם חניה בעיני האחר.
שחח, מלשון משוחח. לבדוק אצל מוישי.
אחז – כל אחיזה היא חיבורו של המחזיק במוחזק, השם לרוב את הנאחז באיחוד עם רשותו של האוחז, כמו שאנו רואים בלשון אחוזה.
זח – זח מורה על תזוזתו של המחובר, כלשון הפסוק "ולא יזח החשן מעל האפוד".


חג – חג מורה על מעגל סביב דבר. המעגל אינו מעגל סתמי אלא סביב משהוא, המעגל מחובר לתוכן המסויים סביבו הוא חג.
חגר – מהות החגורה שהיא מחוברת ומחברת את הבגד אל הגוף, בדרך עטיפה.
חטא – החוטא חיבר נפשו אל הטפל במקום אל דברי אלוקים חיים. בעיון במשמעות קרבן החטאת, נוכל לראות שהיחס של הקרבו הוא ככזה בו האדם כביכול "חוזר" להיות בן ד', ומתנתק מ'חיבורו' אל מקום החטא.
חי – החיים אינם מציינים ידיעות או תופעות מסויימות אותם האדם יודע, אלא זהו האיחוד והחיבור של כל הידיעות והתחושות כאחד. [הי' מתאר את הציון הכללי ביותר של דברים, כפי שיתבאר במקומו].
חך חכה – חכה משמעו הישאר צמוד ומחובר למקומך, מלשון לחכות וכדומה. מלשון חך צ"ע אצל מוישי.
חיל – מלשון חיל נלחם ומלשון פחד – חילו מפניו כל הארץ.
חם- וכן יש לעי' על "חמה" מלשון כעס.
חס- שורש של חסיון ומחסה כמו "וסכה תהיה לצל יומם מחרב ולמחסה" (ישעיה ד' ו'). חוסה הוא מה שעוטף בהגנה או ברחמים, כאמור לעיל שכל עטיפה סביב משהוא מתוארת על ידי הוראה זו של ח' החיבור וכנ"ל.
חץ-מלשון חצייה, חצי מחצית וכדומה, משמעות שורש "חץ" - חיבור שנחצה [צ]. גם החץ חוצה את קרבנו.
חף-
חק- "כי חק לכהנים מאת פרעה" (ס' שמות), "בעשתו למטר חק ודרך לחזיז" (איוב כ"ח כ"ו). חק משמעו דרך או הנהגה אליו מחוברים ומקובעים בו, השווה "ותהי חק בישראל מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח הגלעדי".
חפה על השני-
חרות – משמעו של החרות, שהחיבור והכינוס המוגבל, מקבל שחרור המתאפיין בר' המורה על תנועה. בדומה לכך המילה חרון – חרון אף מתואר כזרם אויר המתפרץ מכינוסו (וחיבורו) בגוף.
חרב – מל' מדקרות חרב ומל' חורבן.
אחר - שמא "אחריו" משמעו המחובר לאותו אחד שאנו רואים, או מתייחסים אליו כעת. ניתן לראות את המילה "אחר" כ"אח" – מאוחה, אך לא בצמוד ממש אלא במרחק מה, בתזוזה מסויימת המתאפיינת על ידי הר' כפי שאנו רואים במילת "רר", ועוד יתבאר ע"י הביאור באות ר'.
החרה – "אחריו החרה החזיק ברוך בן זבי" [נחמיה ג' כ'], פעם יחידה בתנ"ך.
חש-חושה נא-
חת – בכל מקום בתנ"ך לשון שבר ובלשון משנית יותר גם פחד. כאמור הח' מבטא את האיחוד והחיבור, ואילו ת' מציינת תמיד את הנתק והסילוק, כפי שיתבאר, הוי אומר "חת" = חיבור ואיחוד [ח] המתנתק ומסתלק [ת]. השבר היינו שהדבר איבד מאיחודו וחיבורו כשלם או דבר מתוקן.
קח - בניגוד להוראת "העבר נא", קח מורה שהאדם לוקח את הדבר אליו, ומכאן הוא גם מורה על שיוך הדבר לאדם גם לא בקיחה פיזית כמו "כי יקח איש אשה" (דברים כ"ג), כן ראו חז"ל בלשון קיחה קניין (קידושין ב.). הק' מתאר את היציב אליו הדבר מתחבר – האדם או הרשות, והח' את החיבור אל אותה היציבות, הרשות או האדם וכיו"ב.

.


"לא באתי הפעם להפריך את שלענ"ד מופרך מאליו, אלא שכעת נודע לי כי הרעיון כבר נהגה בעבר."


בעל הרעיון המקורי היה סופר בשם אביגדור המאירי מראשית המאה העשרים - וראו בקישור שכאן:

http://images.maariv.co.il/channels/5/ART/531/582.html


תוקן לפי בקשת מואדיב מפאת חוסר זהירות לא אופייני בניסוח.


תוקן על ידי - מיימוני - 24/03/2004 12:23:44

עשיתי מעשה לינקזצר והשלמתי:

הסופר אביגדור המאירי היה דמות יוצאת דופן בנוף הספרותי של היישוב הישראלי. אדם סוער, פסימי, שנוי במחלוקת שלא זכה למידת ההכרה שהיה ראוי לה. לצד יצירתו הספרותית התגלגל לידי, מידיו ובהמלצתו של יורם קניוק, ספר
משל המאירי שנעלם ושמו ''העברי הקדמון'', משנת תש''ב (1942) בהוצאת יבנה. המאירי מציע בספר תיאור משלו להתפתחות העברית. הכלים המדעיים הקיימים, הוא אומר, אינם מסבירים איך נוצרה השפה. אנחנו קיבלנו לידינו את התנ''ך,
''ספר ששפתו מפותחת בתכלית'', אבל אלה שיצרו אותה היו האנשים הקדמונים, והשפה העברית, כמו כל שפה מודרנית, נולדה בעולם של ציד ומלחמה, התמודדות עם איתני הטבע.


מיהו העברי הקדמון? הוא ''איש השבטים החיים ביערות עד, או במדבריות - יצור מסכן זה, שחציו עדיין חיה-בהמה, אך כבר ספון בו ומדמדם בו נזר הבריאה המופלא בעל המוח השכלי''. כל חייו לא היו אלא ''שורה אחת בלתי פוסקת של דאגה ופחד''. המאירי מתאר איך החל אותו יצור להשתמש באמצעי הקול השונים, הגרון, השיניים, הלשון, החך, והוא קושר בדרכים שונות בין הפונטיקה והמשמעות. באשר היו לעברי הקדמון מעט הגאים, ''שימש לו ההגה או, הב, אב לשני אבות התשוקה הראשיים והיסודיים: לתשוקת האוכל ולתאוות המין
וההולדה והצמיחה גם יחד''. כך נולדו הפעלים: אהב, תאב, אבה, יאב. ''ההגה המכשיר אב סימל לו את המוליד, המצמיח, ולבסוף התפתח והיה לאביב''. וכך נולדו המילים: תעב, אויב וקריאות כאב וצער כמו אי, אוי, אבוי.

המאירי מרותק לתופעה המוכרת של מילים דומות במשמעות הפוכה, האנטיפראזיס, לה הוא קורא ''הפרדוקסון הראשון''. כאן מתגלה המאירי כשפינוזיסט: הניגודים ביקום ובטבע הם מדומים, והכרת האחדות בטבע היא כלשונו: ''הכרת האחדות העליונה והכוללת - אחדות האלוהים''. האדם הקדמון
שלא היו גבולות בעולמו קרא על כן בעברית באותם הגאים גם למה שלמעלה מקו הרמה ''גב, גובה, גבעה'', וגם למה שלמטה: גב, גב, שהרי עבורו ''אין גובה בלי עומק''. וכך בטבע: הצומח מתבטא במילים כמו יבול, יובל מים, יבלת (צמיחה
מיותרת), ומה שמפסיק לצמוח מתבטא במילים באותם הגאים: נבל, בלה, אבל.

מכאן, מסיק המאירי, התפתחה השפה לא ממושגים נבדלים אלא מאבות מושגים. למשל, במילה גור ''מתרכזים המושגים המאוחדים תכלית איחוד עד כדי ייחוד: סמל הפחד - האריה הצעיר, הגור, ויחד עימו הפחד עצמו: יגורתי'', והאדם הולך
לגור, לתפוס מחסה - מתוך פחד.

המאירי מצייר תמונות מחיי האדם הקדמון כדי להמחיש את רעיונותיו. ''נושא אישה'' הוא מי שמביא אותה במו ידיו אל בית אביו. ותמונה נוספת: ''ראש השבט המנוצח מוכרח לנגוע במצחו אל העפר לרגלי המנצח, והמנצח נשאר לנצח''. שוב
מספרות מילים דומות את סיפור הניצחון, ואילו הדגל העתיק של עמי הקדם היה דקל, העץ הגדול, והרי לכם משולש: דגל-דקל-גדול.

יחד עם העברי הקדמון יוצא המאירי אל הטבע ומגלה קשרים פשוטים ומורכבים בין מילים הדומות בשורשיהן. התופעה הלבנה ביותר בטבע היא הירח, הלבנה, והאורות היחידים הכבים לעיניו בסוף הלילה הם הכוכבים. האיבר הלש את האוכל הוא הלשון והמלאכה הדורשת תבונה יותר מכולן היא מלאכת הבניין.
הצום הקשה ביוצר הוא הצמא, הקרח מסמל את המקום בו אינו צומח כלום בהחלט: קרחת, והעבודה הקשה ביותר בחיי האדם הקדמון היא דריכת הקשת.

להגאים שונים יש מעמד מיוחד בעיני המאירי. למשל, נון היה תחילה הגה יסוד לפסיביות ולא במקרה האות הפכה להיות נ' הנפעל. שורשים רבים שבהם מופיעה נ' ''הם במובנם הראשוני או פעלים שבעצם אינם פעולה, אלא השפעה שלא מרצון, כמו נאוה (להיות יפה), נעים, נגה'', וכך פעולות ''הנעשות מתוך הכרח
אובייקטיבי: נדר, נפל, נבא, נזל, זנח''. ההגה ר', לפי המאירי מתקופה מאוחרת קצת יותר, הוא ''הגה חיקוי לקולה של האש ומכאן 'אור', קול הרעם והברק, סמל החרדה, הרעד, המורא והרע בכלל''. לעומתו, ההגה ש' הוא אוושת האש וממנו
צמחו מילים חשובות רבות. ''המושג יש, נשאר לנו, אינו יכול לבוא אלא אחרי הכמיהה אליו, האש היא היש מאין הגדול בחייו. שר האש: איש, האשה שומרת על האש שלא תכבה. האש היא סמל החורבן: שאה, שואה, שאון, והנוגדת לה: שאנן, זעקת שבר: שוועה ומטרתה ישועה''.

המאירי דן ארוכות בשמו של אלוהים. שתי אלוהויות לו לאדם הפרימיטיבי,
אלוהות סמל הצמח, הפלורה, ואלוהות סמל לבעלי החיים, הפאונה. המילים
המייצגות את אלוהים מכילות את ההגאים א' ול'. העץ החסון והגדול: אלה, אלון,
בעל החיים החסון ביותר: האיל. ממנו באו הכוח והעוצמה: איל, איילות. הל, הוא
האור, ממנו באים הלל, ''לשבח את אלוהים באורות''. וכפי שמאורה היא ניגודו
של האור. וההפך הגמור של הל הוא ליל, שוב, מילה מנוגדת אך בהגייה דומה.

המאירי מתלונן בפתיחה על כמה בלשנים שלא היו מוכנים להעמיק ברעיונותיו.
לעומת זאת הוא מודה לאחרים שתמכו בו ובעיקר לידידו הוותיק מר שלום לבונסקי, ''הרע, הער ברעה ורועה רעיונות רעננים במרעה מער יער הערער ומריע למערה ברעות הרוח העברית'', והרי לך כל קסמו של ''העברי הקדמון'' במשפט מוסגר אחד, בלי שאביע עמדה בלתי מדעית על תקפותו המדעית.

תגובה 1: מרובעים

עוד שורשים מרובעים חדשים וישנים נתרמו בעקבות ''זמן לחזלש'' (''הזירה
הלשונית'', 15.8):

הגולש דרדסטלה מציע: לקסס, לגרוס באופן מוקפד עד מחמיר מספר גדול של עלי צמח הקנביס עם מספר מועט של עלי טבק, עד ליצירת תערובת אחידה, ריחנית וטרייה. כעת ניתן לשחטט בהנאה.

כמה כותבים מזכירים משמעות נוספת וותיקה ל''לדקטר'': לנסוע באופנוע, על פי אפרים קישון, שקרא לאופנוע שלו דוקטור קלטנברונר: ''דיקטרתי במהירות דו רפורטית''.

מתן מוסיף: ''לסנג'ר'', לטרטר בשליחויות שאינן מביאות לו תועלת, מן המילה האנגלית מסנג'ר, שפירושה שליח או רץ.

ואסף מבהיר: לסמפל משמעו לדגום צליל, ולא לערבבו, על שם הסמפלר הדוגם הצלילים.

תגובה 2: חצי הכוס המלאה

מלכי ענבר כותבת, בעקבות ''חצי הכוס המלאה'' (''הזירה הלשונית'', 15.8), כי על פי החלטות האקדמיה, צירוף שרכיבו הראשון מציין כמות (כמת), אפשר לומר היום בשתי הצורות: ''רוב האנשים הלכו'' וגם ''רוב האנשים הלך''. מכאן ש''חצי הכוס המלאה'' אינו טעות.

תודה למלכי, ובעיני כמו בעיניה עמדת האקדמיה עקרונית מוצדקת. הקביעה שיש ללכת לפי המרכיב הראשון (''רוב האנשים הלך'') מיושנת, ואני אף מעדיף כאן את ''רוב האנשים הלכו'' כי ''אנשים'' בדרך כלל חשוב מ''רוב''. אלא שהעמדה
הזו תקפה כאשר אין מקום לכפל משמעות. למשל: ''מחצית האינדונזים הם מוסלמים'' ו''מחצית האינדונזים היא מוסלמית'' מספרים אותו סיפור. לעומת זאת, ''מחצית האינדונזים המוסלמים הם שיעים'' פירושו: רבע מהאינדונזים הם שיעים, בעוד ''מחצית האינדונזים המוסלמית היא שיעית'' פירושו: מחצית מהאינדונזים הם שיעים. כאן צריך להחליט בין החלופות, על פי משמעות המשפט. כפי
שהראיתי, זה גם המצב ב''חצי הכוס המלאה''.

תגובה 3: גאון הירדן

בהתייחסות למילה ''גאון'' (''הזירה הלשונית'', 15.8) כתבתי כי גאון הירדן הוא המקום הגבוה שבו גואים מי הירדן. זהו הפירוש המילוני המקובל, כולל במילונים אטימולוגיים. המילון האנציקלופדי של המקרא כותב כך ומוסיף כי זהו מקום של צמחייה עבותה.

העיתונאי המזרחן פנחס ענברי כותב בתגובה ל''גאון הירדן'' כי משמעות ''גאון'' אינה ''גאות'' אלא דווקא ג'וון, ירוק עד. ''ג'וון פירושו ירק הנוטה לשחור בצבעו הירוק.... ומן הגמלים והסוסים: (אלה) שצבעם כהה. גאון הירדן איננו מלשון גאה, הרבה גאות אין שם, גם לא בתקופת העתיקות, בייחוד בעולם הקלאסי שהכיר את הנילוס ואת הפרת והחידקל, אלא המקום הירוק כהה, שכן על רקע הנוף הצהוב הצחיח, היה לאורך הגדות ניגוד של צמחייה ירוקה כהה''.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

יתכן שהרעיונות דומים. ובוודאי שיש להם מקורות עתיקים יותר, וכבר ציינתי כמדומה למחלוקת המדקדקים הראשונים, אם שורשים בני שתי אותיות או שלוש, וכמדומה שאפשר שהרעיון היסודי של דרך הישר ביסוד מחלוקת זו (או שאפשר "להבריג" זאת).

וכן מצאנו בשיטתו של הרש"ר הירש וכמדומה לי שגם המלבי"ם אינו רחוק מזה.

אך האם ההבדל בין המאירי לדרך הישר אינו בין אנליטי לסינתטי, שזה יוצא מן הטבע וזה יוצא מן השפה ושימושיה?

תוקן בגלל תיקון אחר...

תוקן על ידי - מיימוני - 24/03/2004 12:25:03

.


ודינם שווה, שבלי 'אבל' וללא 'חבל' , אין בין עמון וגבל, לבין הכרמלי נבל, בין יובל לבין תובל, בין שובל לבין העובדה כי אובל, בין החבל לבין ההבל, בין האבל לבין הזבל, בין הסבל לבין התבל...

אין בינם אלא התאוריה חסרת היסוד בלבד.

מיימוני תודה. הדברים דומים ואינם דומים למגמתי, בהזדמנות.

מואדיב, מעניין כמה ניסית לחקור שהנך כה החלטי, מלבד זאת ביקורתך בשפת ביקורת מיותרת, היות ואת הזילות שלך לעניין כבר הבנתי.

בכל זאת, תודה על חלק מההערות.

אינני בטוח שהמאירי הולך הרחק כל כך כמו שמנסה לעשות דרך הישר. המאירי מתייחס בעיקר להגאים ולהברות ופחות לכל אות בפני עצמה. בבסיס ההצעה של המאירי עומדת ההשערה שהשפה התפתחה עקב צרכי ביטוי ראשוניים ובסיסיים. לכן דרכו של המאירי (לפחות כתיאורייה כללית) יש בה היגיון רב. זאת לעומת דרך הישר המעניק חשיבות לאותיות ופחות להגא. המאירי היה שואל האם "וו" בכלל הייתה קיימת לפני המצאת הכתב? סביר שלא!

עכ"פ מחמת סקרנות מעניין אותי מאוד כיצד תתמודד עם כל האותיות וכן אולי תסביר מדוע רק אותיות מסוימות יש בהן גם אותיות סופיות.

הניסיון שלך ראוי למרות חוסר התוחלת שבו. אך מאחר והוא מתארך ברצוני להציג בפניך כבר עתה שאלה אחת (שאלה זו עשוייה להווות אילוסרציה לסיבה בשלה אני מסוייג.)

אנא ממך:

האם יש מילה כלשהי שלא ניתן לשייך אותה לאות חית?

ניסיתי לחשוב על עשרות מילים מטוסטוס ועד שיכור ובכולם מצאתי איזה קשר למונח חיבור. הגם שאין בהם אף חית כלשהו.

(שיכור מתחבר ליין, טוסטוס הוא כולו חיבור של חלקים וכולי וכולי)


בבקשה הצע מילה שאין בה חית ואשר לא ניתן בשום אופן לשייך אותה למשמעות של חיבור.

המילים -

בצל וכו' ושאר מיני ירקות.

שן ושאר איברים.

קם, [רץ] וכו'.

בכל דבר יש אלפי הביטים, החיפוש צריך להתמקד בהיבט שהוא עיקרי או מהעיקריים, עתה תראה שלא תוכל עוד לשייך כל משמעות ומילה לאות חי"ת.

בדרך הישר

מדוע לא?

א. כל גלדי הבצל מתחברים אהדדי.

ב. השן מתחברת לגוף.

ג. האדם מתחבר לפעולה הריצה.

האם זה חיבור, אפילו במקום מרכזי, או לא?

אני מוכן גם למיין זאת לסוגים:

א. זו התחברות שאופיינית לכל דבר שניתן להצביע שהוא מורכב מחלקים.

ב. זו התחברות של דבר שמטבעו הוא שייך למסגרת גדולה יותר.

ג. זו התחברות שניתן לייחס לכל פעולה אנושית, ואולי לא רק אנושית.

כפיתי את החיבור על המילים? אני סבור שכן, אבל האם אין תופעות דומות ב*כל* השיטה שלך?



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מה שגלדי הבצל מחוברים, אינו מגדיר את הבצל. מה שהאדם צתחבר לריצתו אינו צריך לפעולת הריצה, ושוב אין אלו הביטים עיקריים משא"כ בחבר שללא היבט החיבור אין כאן את המהות.

דרך הישר: הרשה לי לצטט אותך:

חטא – החוטא חיבר נפשו אל הטפל במקום אל דברי אלוקים חיים. בעיון במשמעות קרבן החטאת

חי – החיים אינם מציינים ידיעות או תופעות מסויימות אותם האדם יודע, אלא זהו האיחוד והחיבור של כל הידיעות והתחושות כאחד. [הי' מתאר את הציון הכללי ביותר של דברים, כפי שיתבאר במקומו].
חיל – מלשון חיל נלחם ומלשון פחד – חילו מפניו כל הארץ.
חץ-מלשון חצייה, חצי מחצית וכדומה, משמעות שורש "חץ" - חיבור שנחצה [צ]. גם החץ חוצה את קרבנו.
חק- "כי חק לכהנים מאת פרעה" (ס' שמות), "בעשתו למטר חק ודרך לחזיז" (איוב כ"ח כ"ו). חק משמעו דרך או הנהגה אליו מחוברים ומקובעים בו, השווה "ותהי חק בישראל מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח הגלעדי".
חרות – משמעו של החרות, שהחיבור והכינוס המוגבל, מקבל שחרור המתאפיין בר' המורה על תנועה. בדומה לכך המילה חרון – חרון אף מתואר כזרם אויר המתפרץ מכינוסו (וחיבורו) בגוף.
אחד.




האם בצל דהיינו פרי שבמהותו מחובר מרכיבים שונים, כל כך רח(?)וק מהיותו במהותו "חיבור"?
שן היינו סוג איבר המחובר לח(?)ניכיים. הלא כן?
זה הכל משח(?)ק מילים. ומשחק במונח(?)ים ועל כל זה יאמר:

נו, נו.