"שורשי אותיות"

אות ב'

אות ב'

האות ב' מורה על כינוס לתוך, מסגרת מצב, או הקשר מסוים. כל ב' מציין התכנסות בתוך רקע אחר גדול ממנו, כמו ראובן המצוי בבית, שהבית הוא רקע/מסגרת שבתוכו מצוי ראובן.
האות משמשת על דרך הרוב בשימוש בו ניכר מייד שהוראה הב' מורה על הכינוס כנ"ל, כמו בתוך, בפנים, בגשם וכיו"ב ובפרט המילה "בו" [שהוי"ו אינו אלא אות ניקוד]. כן "בא" המורה על היכנסותו של הדבר ברקע המסוים כלפיו אנו מדברים, דהיינו שכל "בא" פירושו בוא לכאן או לפה, אין בא על עצם ההליכה לקראת, וכאשר אנו אומרים למשל "הנה רחל באה עם הצאן", היינו שהיא בפעולה של ביאה לכאן.
המילים, אבל, בלא, בלי ובל, כל אלו מציינים שבתוך הכלל המסויים עליו אנו דנים, אין את הדבר הבא. ולמשל כשאנו אומרים יש בית בלא גג, היינו שהבית אינו כולל בתוכו גג, וכעי"ז אבל, שאם אנו אומרים קניתי בית אבל ללא גג, היינו שהנידון הראשוני = הבית, אינו כולל [ל'] בתוכו [ב'] גג. וכן כל כיו"ב. ולגבי בל כמו בפסוק "אף תכון תבל בל תמוט" (דברי הימים א'), משמעות העניין על פי הנ"ל, שד' מחזיק את כל העולם ובמסגרת זו [ב'] של "תכון תבל", לא ימוט ד' [ל'].

המילה "בן", מציין את היות הבן שייך לתוך מסגרת האב. האב הוא ראשוני [א'] אשר ההמשך (בן) הוא בתוכו [ב'].וכן "בת" כמו בן היא במסגרת של האב, אך אינה נחשבת כהמשך הממשיך את האב אלא המסתלק ממנו [ת'], מחמת יעודה להיות לאיש אחר ומשפחתו.

משמעות המילים "בראשית ברא", מובנת על ידי הראשונים כבריאה במסגרת מצב ראשוני שכבר התקיים [דהקשו שם המפרשים למה לא נכתב "ראשית ברא אלוק'"], ומכונה בפי הרמב"ן כ"חומר ההיולי" שבמסגרתה החלה בתוך מסגרת זו.
וכן "ברא" מורה על חידוש בתוך מצב קיים ואינו כ"יצר" וכדו' המשמשים גם לחידוש ועשיית דבר חדש לחלוטין, ודומה לברירה שהוא בירור דבר מתוך דבר שמצויים כבר לפנינו והברירה הוא בתוך הקיים לפנינו כבר ורק שאינו ברור, וברור וברא שניהם מורים על חידוש בתוך מסגרת קיימת ולא יצירה מחודשת לחלוטין, וע"ז מורה האות ב', שבתוך המסגרת נתחדש הדבר. גם בר משמש פעמים בלשון ברירה ככתוב (ירמיהו) "מה לתבן אצל הבר", שמשמעו מה לתבן אצל החיטה המבוררת.

בד -?
אבד -?
בוש - ?

ווטו מאז גיליתי המילון, אני מסתייע בו רבות, תודה.

על המילה בורא מובאים שם הדברים האלו-
"בורא"

בהתבוננות בתוך המציאות, הרי כל פועל יחידה מחוץ לפעלו. שהרי ישנם עוד פועלים חוץ ממנו.
הריני מצטט מאשכול "הבהרה":
"כשראובן עושה חביתה, למרות שהוא לא יצר את התרנגולת, הביצה, המחבת, האש וכו' ואף לא את כוח תזוזת גופו, בכל זאת נאמר שהוא יצר את החביתה מכיון שבחירתו [ראה לעיל עיקר ה"אני"]לצרף את הפרטים להיעשות חביתה מרשימה עד כדי לייחס את יצירתה אליו".
זה נוגע ליצירת אנוש, אך כאשר מדובר ב"אפס זולתו" לא נוכל לתארו כנפרד מפועלו.
שורש "בר" הוא התבהרות היוצאת מהקאוס של תוהו ובוהו. [מה ל"בר" את התבן, בירור, הבהרה וכו'.]
עכ"ל

לא הבנתי מה משמעות הב' בדיוק, האם כיוון שהבריאה היא תמיד בתוך מסגרת קיימת, כלומר שהוא מבהיר בתוך מסגרת [כפי שהבאת מהכתוב בירמיהו מה לתבן אל הבר] ולא שהוא מביא או מוליד דבר חדש הבא מחוץ לרקע המוכר?

.


המלה 'בידור'

בר

בד

בהיר

באוש



אודה לכבודו אם יסביר את מוטיב ההתכנסות שבהן, ביחוד במלים כגון 'בידור' או 'בר' , שמשמעותן הפוכה בהחלט.

מואדיב
א) לא הבנתי את הנקודה.
ב) בידור היא בלה"ק?

.

אכן, טעיתי, בידור מקורו ארמי.

(בידור = פיזור. המקור האטימולוגי, כנראה: פיזר = ביזר = בידר. מעתקים) .

הלבן. ובדרך-הישר

גם אני מביע פליאה כמו מואדיב היכן מצאת בתורה שלשון קודש היא "מקורית". זו דעה מאוחרת יותר התקפה בדיוק כמו האמונה שבסיני השתמשו באותיות אשוריות ובדיוק כמו האמונה שמשה רבינו חבש שטריימל ודיבר יידיש.
היום לאחר שאתה כבר יודע בדיוק, וללא ספק, מה דיברה האנושות לפני חמשת-ארבעת אלפים שנה כבר אי-אפשר להתייחס לשפת העברית כפי שהתייחסו אליו בימי הביניים כשהמחקר לא היה מפותח.
היום למשל ברור כי לפני העברית היו שפות אחרות שדיברו בהם. היום גם ברור שהערבית והארמית לא התפתחו אחרי העברית כי אם יחד עימה. והיו שפות קדומות קרובות לעברית שכנראה דיברה בהם עוד לפני העברית (האוגריתית למשל) וזה הרי עניין שקל יחסית לבודקו: אם אתה מגלה שבאזור מסויים דיברו ארמית לפני שבכלל נולד עם ישראל. הרי שברור שאין שפה זו קשורה לעברית)

כל הראיות של דרך הישר משמות חפצים מקומות ואישים אינן ראייה משום שבהחלט ייתכן שהכוונה ש"בשפה העברית" זה נקרא כך דהיינו כתרגום משפה אחרת. כמו הדוגמא שציינת , דרך הישר, מיעקב אבינו. אם כי ממקרה זה רואים שהוא, יעקב דיבר עברית או שפה הקרובה לה אבל ממקרה זה אתה גם רואה שבאותו הזמן כבר דיברו גם ארמית.

כמו שהנך מבין שיש טעם לחקור את השפה הערבית כמחקר משווה עם העברית כך יש טעם לחקור על שאר אחיותיה (אגב: גם ערבית היא שפה אחות לעברית ולא תולדה) כך יש טעם לחקור את השפות ממנה נגזרה העברית.
לכן מחקר על "שורשי לשון או אותיות" בהתעלם מהמכלול השלם של השפות ועיון בהתפתחות השפה הוא מלכתחילה לא רציני וילדותי. בכלל התפיסה של השפה כמשהו שירד מוכן מהשמיים הוא קצת מופרך ובלתי מתקבל על הדעת. שפה זה הרי משהו חי תוסס ומשתנה. לכן גם לעיתים חסר חוקיות והגיון. ניקח דוגמא אחת דווקא הקשור לדיון כאן :


העברית של המקרא שונה מאוד מהעברית שאנו מכירים בימינו ולכן כללים השתנו לגמרי. למשל דווקא בקשר ל"ו" אחד הדברים שהשתנו זה ו' ההיפוך.
ו' זו הבאה בתחילת הפעלים הופכת את הפועל מעתיד לעבר. "וילך משה" – פירושו – משה הלך, "ויאמר ה'" פירושו – ה' אמר. ו ההיפוך היא סימן מובהק ללשון הקדומה שהיום נעלמה. למה היא הגיעה, למה היא נעלמה היום? יש לכך סיבה מהותית?


תוקן על ידי - מוישהגרויס - 13/02/2004 12:45:04

ווטו
הבעייה שלי אינה קידוש היתר. הבעיה שלי היא הבורות ועם בורות לא מתחילים אפילו לחקור.
למשל אדם בור שלא הוציא את אפו מחוץ לביתו ובטוח שביתו הוא היחיד בעולם. האיש נטול טלפון וכלל לא יודע מה זה. הוא מגלה פתאום שקע לבן בקיר ומתחיל לבחון אותו ומפתח תיאוריות למה האדריכל שם שקע בקיר אבל התיאוריות שלו לעולם לא יגיעו לאמת ויחיל לפתח כל מיני הבלים.
כך גם בהקשר הזה. לעולם לא תוכל להתחיל להגיע לאמת אם כל מה שיש לך בידך זה בורות ותפיסה אגוצנטרית.

ווטו
הבעייה שלי אינה קידוש היתר. הבעיה שלי היא הבורות ועם בורות לא מתחילים אפילו לחקור.
למשל אדם בור שלא הוציא את אפו מחוץ לביתו ובטוח שביתו הוא היחיד בעולם. האיש נטול טלפון וכלל לא יודע מה זה. הוא מגלה פתאום שקע לבן בקיר ומתחיל לבחון אותו ומפתח תיאוריות למה האדריכל שם שקע בקיר אבל התיאוריות שלו לעולם לא יגיעו לאמת ויחיל לפתח כל מיני הבלים.
כך גם בהקשר הזה. לעולם לא תוכל להתחיל להגיע לאמת אם כל מה שיש לך בידך זה בורות ותפיסה אגוצנטרית.

מוישה
לא מצאתי בדבריך שום רמז להוכחה מדעית, שלא דיברו בלה"ק בתקופה שלפני האבות.

משהגרויס אני מתפלא על לשונך קטנוני וילדותי, אך לא אנהג אתך בילדותיות.

אשאל שאלה אחת, ואם הבנת הבנת. כדי לדעת שסוכר זה מתוק עליך לבדוק את כל סוגי הסוכר? למה לא, כי יש דברים שאנו מכירים אותם מתוך עצמם. אם היית אומר שבדקת וראית שאי אפשר לבדוק הדברים מצד עצמם ניחא, אבל ככה לזרוק לחלל קביעה, ועוד בתוספת בגרותית?

מואדיב

לא טענתי שכל המילים התיישבו, אבל הוראה קבועה של ב' כמכנסת ניכרת בעליל, וגם מוישה יכיר בזאת.

לגבי בר, כבר התבאר, שבשימוש של ברא וברור, משמעותו התעסקות בתוך מכלול, ובהקשר זה ההתעסקות היא התעסקות מבהירה. בהירות וגם "באר את התורה", משמעותם להכניס דברים לגדרים ברורים. ההבדל בין המעורפל ושאינו כזה מתאפיין במאפיין מרכזי בו הבהיר והמבואר מקבל גבולות [מסגרות] ואילו הבלתי מבואר, היינו שאין לו מסגרת וגבול בו הוא מכונס.

מוישה עכשיו ברצינות, לדעת שוי"ו מורה על חיבור, צריך לחקור ערבית או ארמית, באמת כך נראה לך? אז מה הכלל לדעתך, מתי צריך להשוות ומתי לא?

.


בדרך_הישר:

למלה 'בר' , בעברית, שלוש הוראות עיקריות:

טהור, זך - כמו בר-לבב.

תבואה

חוץ.


בארמית ובערבית הוראתה דומה למשמעות השלישית, חוץ, ומכאן הביטוי הארמי מלגו ומלבר, מספנים ומבחוץ.

איך משמעות חוץ, או טוהר, מתקשרות לכינוס? לדרשנים פתרונים. כל מלה שאתה תטען כי היא מתקשרת לכינוס, אוכל אני לטעון כי היא מתקשרת דוקא לפיזור.


למשל:

ברא: הוציא מן הכח אל הפועל, יצר אל העולם החיצוני דבר חדש.

באר (ש"ע) מוציאה מים ממקום כינוסם במעבה האדמה אל העולם החוצה.

באר (פועל) הוציא את המשמעות הפנימית ופיזרה בעולם, כך שהדבר יהיה מובן לכולי עלמא.



ובדרך זו, אוכל לבאר לאיזה כיוון שאחפוץ, רק בקש.

הלבן.
אין ברצוני לדון מידי בנושא החורג מאשכול זה. רק להעיר על הכיוון.

רק הערה אחת: לא ברור מה קדם לעברית. אבל ברור ונמצאו עדויות ברורות לתפוצת שפות שונות עוד לפני תקופת האבות ובתחילתן. בינהן אכדית (הקרובה לעברית ושומרית הרחוקה ממנה.) ישנה משפחה שלימה של שפות שהיא השנייה בגודלה בעולם -משפחת השפות הסינו טיבטיות שהיא משפחה עתיקה המכילה שות מלפני תקופת האבות. לא ניתן למצוא כל קשר בין שפות אלו לשפת העברית.

כמובן שאם מישהו יגיד ששניים שלושה איש דיברו בעברית לפני ששת אלפים שנה איש לא יוכל להוכיח שאין לך אחות. אבל באותה מידה אני יכול לספר לך שלפני ששת אלפים שנה דיברו שני אנשים גם יידיש בלהג פולני.

אבל לא ניתן לומר שהעברית היא אם כל הלשונות כאשר
1. יש שפות שדוברו עוד לפניה. וישנן שפות דומות לה (אכדית למשל) הקרובה לעברית אך תפוצתה קדמה לתפוצת העברית.
2. כאשר רוב השפות המדוברות בעולם אין כל קשר בינהן והעברית ומשום מה עוד לא ראיתי ספר המוכיח שהעברית היא אם הלשונות על סמך השוואות עם השפה הבורמזית והפוליניזית.