"שורשי אותיות"

בדרך הישר, והרצוי לפניך.
מה עם המילה "בושש" קשורה לפרשת השבוע, אבל מופיעה ב"כי תשא"
"בוש" ויחילו עד בוש בעגלון מלך מואב.
בושה, יש בה לשון כינוס?
אני פוחד מאד מצורה של חיפוש כזאת.
אולי תתחיל עם האותיות למשפחותיהן.
אותיות הלשון, השיניים, החיך, הגרוניות,השפתיים..
מצא מכנה משותף לב'ו'מ'פ'.
כאן, תהיה לך בקעה להתגדר בה.
תוכל גם להסביר את חילופי האותיות שהן בנות אותו מוצא.

ברור ש' היא הבן כי היא אחרי הא'

גם שם הוי''ה מורכב רק מאותיות השימוש. (בצירוף הא' של אלוקים) כך מובא בספרי המבינים.
סודות האותיות הן הן סודות הבריאה.
"הסתכל באורייתא וברא עלמא"

לגבי מה שהזכירו למעלה באות ו'.

יש דעות (עפ"ל) המנסות ל"הוכיח" את מוצא העברית שהוא מן הארמית העתיקה.
ומשתמשים באותיות י' המתחלפות בו'
כמו ולד וולדות וכד'
אע"פ שמצינו התייחסות לכך בראשיתה של התורה
חוה אם כל חי
חוה=חיה
וכן הווסדה
הוולדה
יוודע
יווסר
וכמאמר הראשונים
"כל תיבה שתחילת יסודה י', כשהיא מתפעלת מתחלף הי' בו'

אלי2

יש לך הוכחות מהתורה או ממקורי היהדות שאין הלשון העברית מוצאה מארמית? ולמה 'עפר לפיהם'? האם זו עדיין הצורה היחידה ביהדות לסתום פיות עם עפר במקום עם הוכחות?

שבת שלום

מוישה
בא נצא מהנחה שאנו כן מקבלים את מה שמסופר בתורה, שבתקופת דור ההפלגה היתה שפה אחת שלטת.
מה לדעתך היתה השפה?

אני יודע שמלאכתי אינה שלימה, אבל איני מייאש את עצמי כשיש כיון ברור עם מספר מסוים של יוצאי דופן.

אי"צ, כפי שכתב יהוסף, ואני מסכים שקשה לקבוע על פי קבוצות צלילים או התבטאות, כי ההצעות הראויות כגון לבומ"פ מספרם ללא גבול, הדרך בה יש סיכוי לדעתי הוא בכיון זה בו אני מוצא את ההוראה הקבועה של האות, וכל המתבושש יראה זאת מייד למרות שיש בעיות מספר, כגון מילת בוש.

אך נחשוב רגע, האין בושה התכנסות?
המתבייש מכנס את דעתו, את מרצו ותנועות התתקדמות [ש], הוא מכנס בעצמו.

אז בוש מלשון לבוש המשמש לבושה, אינו קשור להגדרת האות ככינוס?

מואדיב

בדברים הנ"ל יש מעט יישוב לדבריך.

אבל איני מבין אתכם, אינכם חושבים שההוראה היותר קבועה של ב' היא התכנסות לתוך, ומסגרת וגבול כנ"ל?

איני מבין אתכם, אם מחמת קושיות אתם דוחים דברים בתחילת דרכם איך אתם מתקדמים בכלל בחיים?

בדרך הישר

סתם שאלת תם:
שמת לב שכל המילים שהשתמשת בהם אין בהם ב' : תוך התכנסות, פנים.

.


בדרך הישר:

ראשית, מן היושר הוא לקחת בחשבון כי יתכן שהמשמעויות שאתה מחפש באותיות, אולי אינן בנמצא, כפי שאולי הוכחותיך כי אדם וחוה דיברו עברית, אולי אינן כה מוחלטות.

במקרה, בפרשת השבוע מעיר אבן עזרא הערה ארוכה, שבפסקותיה הראשונות מפריכה כל נסיון להתפס למשמעות של אות מסויימת - ראה הטור הראשון בפירוש אבן עזרא לעשרת הדברות, לאחר שאזכר את ההבדלים בין הנוסח בפרשת יתרו לנוסח בפרשת ואתחנן.

אלי2,

עד כמה שידוע לי, אין מנסים להוכיח שמוצא העברית מן הארמית. שתי שפות אלה נחשבות שפות אחיות ה"יושבות" בצוותא על הענף של השפות השמיות הצפוניות.

מה כן?
בלשני המאה התשע-עשרה, ניסו על פי השוואה ביניהן לשחזר שפה שהייתה ה"אמא" של שתיהן. הם כינו שפה משוערת זו בשם - פרוטושמית.

עד כמה שידוע לי, המחקר כיום לא מתלהב מספקולציות כאלה, שהן אולי נורא מרגשות, אבל קשה קשה להוכיחן באופן מדעי.

מואדיב

אני מתפלא איזה קשר מצאת באבן עזרא. הוא אומר שלא תמיד משתמשים באותה מילה, ופירושו לדעתי, שלא תמיד חשוב לציין את ההיבט המתאפיין דוקא על ידי מילה זו.

למשל, אם אומר הלכתי מביתי לבית חברי, או מביתי באתי לבית חברי, ברור שיש כאן מובן אחר, בראשון הדגש יותר על הנתק מהבית, ובשני הדגש על ההגעה לבית החבר, אבל בגדול זה לא משנה.

מה לזה עם שורשי מילים ואותיות?

עכשיו אולי הזמן להתחיל מההתחלה.

אות א'

האות א' שהיא האות הראשונה מהאלפא ביתא מורה על הקשר ראשוני או נקודת מוצא, שביחס לשם או משם אנו דנים.

במילה אב ניתן לראות באופן די ברור את המשמעות הנ"ל. המילה אב מתארת את הראשון שממנו בא המשך. המילה אב תמיד משמעה ביחס לבן, כלומר האב הוא הראשית של הבן, וכן אדון המתאר את הראשוני יותר יחסית לעבד הנתון תחתיו למרותו. וכן המילה "אח", משמעו שיש להם חיבור בנקודת מוצא / ראשוני.

המילה אד למשל שמקורו בכתוב הוא "ואד יעלה מן הארץ" (בראשית), מתאר התפשטות של נביעת לחות ומים מהרקע הכללי = הארץ. האות א' מתאר את הקרקע הראשוני יחסית לכל המתפתח בו וממנו, והד' מתאר את ההתפשטות כפי שיבואר באות ד'.

במילה אני אתה וכיו"ב, בא האות א' כמתאר את המהות הראשונית של האדם בו כביכול נאספים רשמיו של האדם. הא' מתאר את הנקודה הכללית והראשונית שאנו מייחסים לאדם אשר בו נאסף ידיעתו, ומחושבים הידיעות אשר יש לאדם.

המילה "אל" [בשונה מל', כמו הלך אל חברו לעומת הלך לחברו] מדגיש את תנועתו של נקודת המוצא שלנו לכיוון מסוים. כשאנו אומרים ראובן ושמעון הלכו לחבר, ההדגש במשפט הוא על ההגעה לחבר, ואילו כאשר אנו אומרים ראובן ושמעון הלכו אל החבר, הדגש הוא על ראובן ושמעון כנמצאים במצב תנועה לכיוונו של החבר. דהיינו שאנו חוזרים ומדגישים את נקודת המוצא שזה ראובן ושמעון שהם מכוונים לקראת החבר.
הנה למשל כמה ביטויים ששייך לומר בהם "ל…" אך לא שייך לומר בהם "אל" –
"ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל"
"ותרץ הנער ותגד לבית אמה"
"ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי"
"ועתה הלך הלכת כי נכסף נכספתה לבית אביך"
"ותקבר מתחת לבית אל"
בכל מקומות אלו אין תהליך של נשוא המכוון ונא, בה אנו יכולים להצביע על הנושא המדובר כמכוון לקראת מטרתו, לכן לא שייך לנקוט בלשון "אל". מכאן שתיבת "אל" שמה את כל הנושא בנקודת מוצא אחת המצויה במצב של התכוונות לכיוון מסויים.

המילה "אלא" למשל, מבטאת מעבר מהנחת נקודת מוצא אחת למצב בו הנחת נקודת המוצא משתנית. למשל, אנו אומרים בהגדה של פסח: "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם", כלומר – אנו יוצאים מנקודת מוצא בו אנו מניחים שנתכלה משום שבכל דור ודור עומדים לכלותינו, על זה אנו אומרים "אלא" = שההנחה הראשונית שלנו [הא' הראשונה] אינה נכונה רק אחרת היא ההנחה הראשונית הנכונה, והיא שהקב"ה מצילנו מידם. [ההבדל הקבוע בין "אלא" ל"אך" ו"אבל", שבאחרונים איננו מורים על החלפה של הנחה בהנחה אחרת, אנו רק מגבילים את אותה ההנחה הראשונית, מה שאין כן בתיבת "אלא", אנו מחליפים את ההנחה הראשונית באחרת. למשל, כשאנו אומרים אבוא היום אבל מאוחר, כוונתנו שביאתנו כיום מוגבלת ולא תהיה מיידית, אך אם אנו אומרים לא אבוא היום אלא מחר, אין כאן הגבלה בביאתנו, אלא החלפת ביאתנו מהיום למחר].

המילה "אך", מורה על הגבלה ביחס לנקודת המוצא האמור קודם לכן. כגון "וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", דהיינו מאחר ואנו עומדים בהנחה שאין לעשות מלאכה, את הנחה ראשונית זו מגבילים על ידי ה"אך", הא' מורה על נקודת המוצא האמורה שהיא אי עשיית מלאכה, והך' מורה על הגבלתו, שאין הדבר אמור על אוכל נפש.

ואם כבר, אז מה הקשר למילה "אלף" [מלמד הבקר בצורת אלף], "בית" [כאן מובן, שמדברים על מה שבתוך הבית], וו [מסמר עקום תחוב בקיר לתלות עליו. זהו מה שמקשר?].

הלבן

בי"ת ווי"ו, אני יודע, אלף עדיין לא. בית כמו שאמרת שמהות הבית להסגיר ולכנס במסגרתו, ווו, כל מהותו הוא "מחבר", ככתוב ווי העמודים וכו' שמחבר בין הקיר לדבר הנתלה עליו.

זו הזדמנות לשאול אותך וכל היודע, מניין שמות האותיות? יש בגמ' על זה, שריש לקיש נתן סימנים, גומל דלים וכו', אבל השאלה אם שמות האותיות יש להם מקור ברור וקודם יותר?

מבלי לחקור במקורות תורניים, הרי עצם העובדה שחלק מהשמות שוים בכל השפות של המשפחה הזאת, ועצם העובדה שהשמות הן בלה"ק, מורה שמקורן קדום, ומורה שהמקור הוא לה"ק ולא ארמית או ערבית או שאר שפות המשפחה.
ובקשר לאלף, הרי הוא מלשון לימוד, והוא התחלת הכל. אלא שציור האלף קשור יותר למלמד הבקר, ולא ללימוד בכלל.

בדרך האמת,

הפילוסופים היוונים התפלמסו בשאלה האם קיים קשר טבעי ומושרש בין צורת המילה לבין משמעה. במילים אחרות: האם הלשון האנושית מקורה בטבע (או בהקשר יהודי – בדבר הא-ל) או בהסכמה בין בני האדם. הסכמה שטיבה שרירותי.

סוקרטס מעמת בדיאלוג 'קרטילוס' את הדעה שהשמות מתאימים התאמה הדוקה לטבע הדברים שהם מייצגים עם הדעה שהשמות מציינים את העצמים שעליהם הם מורים רק מכוח ההסכמה החברתית. הדיאלוג אינו מצוי לפניי, כך שאיני זוכרת מי ניצח....

אני מבינה שאתה עומד בעמדה הראשונה, בכך אתה סותר למעשה את הבלשנות המודרנית, שזה לא נורא כשלעצמו.. אבל עם הכל, אני חשה שיש סכנה גדולה של הנחת המבוקש בעיון מן הסוג הזה.
אם אתה מבקש לקיים מין פילולוגיה יוצרת, הרי שהדבר מקסים, ובמיטבו – אינו שונה בהרבה מן המדרש, אבל אם אתה טוען שיש לאותיות משמעות אינהרנטית, הרי שאני סקפטית. ומחכה לראות איך יתפתח דבר, שהרי עליך הראייה...


תוקן על ידי - ווטו1 - 15/02/2004 14:36:01