יש לו מנה רוצה מאתיים, למה?

כדי לקיים דברי חז"ל!


אוי לשכן ואוי לשכנו

עשית עלי אוי לשכנו?

נו, תציע משהוא רציני.

אולי התכוונת שאכן זה תמוה, תמוה.

מתעניין

הכלל "יש לו מנה, רוצה מאתיים" נראה לי עיקרון בסיסי בחיי הנפש.

אחד המאפיינים של האדם הוא רצונותיו. האדם רוצה, כפי שהאדם נושם ומתפקד.

איני יודע להגדיר רצון זה מהו, אך אני סבור שהפונקציה הזו של הנפש מוכרת לכולנו, ואני רשאי להשתמש במונח זה באופן אינטואיטיבי.

רצונות אינם בחלל ריק. הם תמיד מכוונים למושא. והם יוצאים מתוך נתונים, מתוך מצב נתון של האדם.

אחד מסוגי הרצון הנפוצים הוא ה"עוד", ה"להוסיף", "להתקדם". האם זה רצון יסודי שרק לובש תכנים מסויימים בתחומים שונים, מאוכל ועד כסף, מתובנות ועד רכישת ידע?

אם כן, יתכן שפעילות בסיסית זו של הרצון מקורה בגנים שלנו, בעובדה שאנו - גם - בעלי חיים.
יתכן שאלו עידונים והעתקות של רצונות טבעיים כמו אגירת מזון לחורף, או האדרת המעמד האישי כדי להבטיח מינוי לראש העדר.

יהיה ההסבר מה שיהיה, עובדה היא שכל אדם רוצה להתקדם יותר ממה שיש לו. אם זה בתחום הכסף, אזי הוא רוצה יותר כסף ממה שיש לו. אך כן הוא בכל דבר ודבר.

האם אינך רואה זאת על עצמך?

יש אמנם הבדלים בין אדם לאדם בתוכן הרציות. יש אדם שבאמת רוצה לאסוף כסף, או דברים גשמיים. ויש אדם שמכוון את השאיפות האלו להתעצמות למישור שנוכל לקרוא לו, על דרך ההנגדה, "רוחני".

יש לו דף גמרא, רוצה שנים. יש לו הבנה בפילוסופיה, רוצה עוד. יש לו מידות טובות, רוצה לעדנן עוד יותר. יש לו התאפקות, רוצה ללמוד עוד יותר להתאפק, ובכך הוא מנטרל את הרצון להפוך את המאה למאתיים בתחום הכספי והגשמי.

הדבר בידינו, לבחור במה לרצות, איזה מנה לרצות להפוך למאתיים.

זכורני ששמעתי דרשן שהסב את הרעיון הזה על דרך המוסר. וכה אמר:

ה' טבע באדם את הכוח לרצות עוד, לא להסתפק במה שיש לו. הכוח הזה נועד לשימוש ברוחניות. מה עושה האדם? משתמש בו לדברים גשמיים...

וכבר אמרו רבותינו, שכל מה שנותנים לנפש לא תשבע.
משל למה הדבר דומה, לבת מלך שנישאה לכפרי, שמאומה מן החיים הכפריים לא ישביענה.
לפי שהיא מן העליונים.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אם מדובר בכסף אז הוא מביא תענוג. והאדם נברא להתענג, הגיע מעולם שכולו טוב ורוצה להתענג בלי סוף. ואם זה בעלות יש תחושת גאוה אנושית שמובילה לכבשוה, שהכל יהיה שלי.ואחרי שהשגתיו יש עוד לגאול את כל העולם מידי זרים לרשותי.עצמיות האדם.


אל תצל מפי דבר אמת

העניין מתקשר אצלי עם נושא בו אני עוסקת לאחרונה - השמיטה.
אחד ההיבטים, המשמעותיים והמעניינים, של שנת השמיטה, לענ"ד, הוא ההבנה שרכוש, הון ואדמה, הם עניין זמני בידינו, בני ובנות האדם. בעלות על בני אדם, על רכוש, על אדמה, היא תמיד זמנית ואולי אפילו שרירותית - ניתנה לנו (לא תמיד מסיבות ידועות ומובנות לנו) מאת הא-להים.

הבנה כזו, כמו שמלמדת השמיטה, יכולה להיות סוג של פתרון לתחושת האי-סיפוק הכמעט תמידית, שלנו, בני ובנות אדם.

תודה לכולם

מיימוני אם אני ממצה את דבריך הרי שאמרת, שטבע האדם לא להיות מסופק, זה חיובי?

ומה עם מאמר חכמים איזהו עשיר השמח בחלקו? זה נוגד? זה משתלב? א"כ איך בדיוק?

לדעתי שורש התופעה של "מנה רוצה מאתיים" חלוק מתופעה של "יש לו מידות טובות רוצה לעדנן יותר" כפי שנכתב כאן.
משום שהכמיהה לחדש ,נעוצה באי הסתפקותה של הרוח במצבה הנוכחי ולשם כך היא שואפת לההפך לממשית על ידי הסיפוק הנהנתני הרגעי.
אי היכולת של הרוח לספק את עצמה מתוך עצמה ע"י עצם ההתכנסת לתוכה והיות מודעת לעצמה , גורר אחריו תחושה של ריקנות משום שהאדם חש נטול הויה , ועל כן הוא שואף לתקוע את הויתו בחויה חיצונית לו שתעניק לו, לפחות לזמן קצר,ממשות אונטולוגית קיומית. היפעלותה של הרוח היא הממשות האונטולוגית של האדם , (או כדברי הרמבם "במה שאדם חושב - שם הוא נמצא") , היפעלותה של הרוח - היא הרוח עצמה (ואכמ"ל בעיקר גדול זה מבית מדרשם של דיקרט והגל) ועל כן מימוש הציפיה לחיצוני יוכל לתפוס את הרוח רק לרגע קט כל עוד הדבר חדש לה ומעורר את הסקרנות הטבעית , אבל היות ואין באמת חדש תחת השמש וכל הדברים יגעים ,עד מהרה יחפש הנהנתן מוקד אחר למימוש הויתו הרוחנית אונטולוגית.
אני סבור שכל אחד שם לב במהלך חייו לתופעה המענינת שלעיתים רבות התקווה והכמיהה להשיג איזה דבר חדש שעדיין אין לו מענגת ומספקת את הרוח הרבה יותר ממימוש מטרת הכמיהה.
יש לאדם הרבה שאיפות שעדיף שישארו בגדר שאיפות וחלומות ולא יבואו לידי מימוש , משום שלאחר שהם באים על מימושם האדם מוצא את עצמו מיותם וריקני חסר אמביציה ותקווה ובסופו של דבר מרגיש הוא שחייו הפכו לחסרי משמעות.
דוגמה נפוצה לדבר היא , ילד קטן שרואה צעצוע בחלון ראווה וכל מחשבותיו וציפיותיו ממוקדות באותו צעצוע הילד יכול להתהלך שבועות בתחושה של ציפייה ןתקווה לאיזשהו עונג נהדר שהוא מקווה שיתגשם. ומה קורה לאחר שהילד קיבל את הצעצוע הנכסף ? בימים הראשונים כול כולו מרותק ומרוכז סביב הצעצוע החדש שקיבל ,אבל לאט לאט פגה התלהבותו עד שלאחר שבוע הילד כבר לא מסתכל על הצעצוע החדש שלו שתפס את כל עולמו , הוא כבר מצפה לצעצוע אחר שראה בחלון הראווה...

השאלה על תופעה מענינת זו - הינה לדעתי שורש ועיקר להבנת מאפינים רבים מהתנהגותו של האדם לא רק ברמה הפשטנית של נהנתנות לא מרוסנת אלא נוגעת להבנת פסיכולוגית המעמקים שלו ולעובדה שאדם תמיד זקוק למשמעות בחייו. החתירה למשמעות הופכת את חיי הרוח של האדם לבעלי משמעות ועל כן לממשיים משום שהרוח עסוקה בניסיון לממש את היעד שהציבה לעצמה , וממילא פעילותה ויציאתה מן הכוח אל הפועל - הם הם קיומה הממשי אונטולוגי כפי שאמרתי לעיל.

תופעות כמו שיעמום , תזזיתיות , הריצה היומיומית והבלתי פוסקת במהלך החיים , הכל כך מאפינת את הבורגנות המודרנית ,הינם אך מעט מן התופעת הנובעות משורש זה .
שורשיה של הפילוסופיה האקסיסטנציאליסטית והפוסט מודרניזם בכללו , מונעים מבעיית אי סיפוקה של הרוח במצבה הנתון ,והניסיון שלה לתגבר על בעיה זו.
ויש להאריך בכך עוד הרבה.

האסופי

אתה בעצם טוען שאם האדם יהא מסופק, יבוא לידי 'ימים שאין בהם חפץ', כוונתך שזהו גם הגורם שאינו רוצה להיות מרוצה מהמצב כפי שהוא?

מתעניין

אכן כן, הקביעה "איזהו עשיר, השמח בחלקו", באה כהמלצה שנועדה לנטרל את רדיפת הממון ושאר ההשגים הגשמיים שלא לצורך, ולאזן את הנטיה הטבעית להשיג את המאתיים.


האסופי



ניתוח מזהיר.

זה רעיון מזהיר להצביע על השורשים הקיומיים של התופעה בניתוח של הפילוסופים האקזיסטנציאליים של המאה הקודמת.

בוודאי לא נעלם ממך שלסוגיא שלנו ולדבריך יש מקור נוסף - בדברי חכמינו - בדברי הרמב"ן הידועים על הפסוק "למען ספות הרווה את הצמאה". הוא מתאר תהליך פסיכולוגי, שבהחלט אפשר לראות בו דגם קיומי.

ואלו הם דבריו, מתוך התקליטור התורני של די.בי.אס:

רמב"ן על דברים פרק כט פסוק יח
ופירוש למען ספות הרוה את הצמאה, להוסיף השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תקרא רוה, כענין ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו (ירמיה לא יג), והיתה נפשם כגן רוה (שם פסוק יא), והמתאוה תקרא צמאה, צמאה לך נפשי (תהלים סג ב) והטעם, כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה כי המתאוה לזמת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזמתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות, וכענין שהזכירו חכמים (סוכה נב:) משביעו רעב מרעיבו שבע ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו וכאשר השביע נפשו בו ולפי שהזכיר "שרש פורה" אמר בלשון הזה, כי יוסיף השרש הוא כפתו אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה ותשובנה כולם צמאות:

כמובן, הרמב"ן לא תלה זאת בניתוח האקזיסטנציה האנושית, אך הדברים יכולים לעלות בקנה אחד.


ואוסיף לדון בדבריך:

דייקת נכון שיש לחלק בין אי שביעות הרצון מן הנתון לבין השאיפה קדימה, ליותר, וצידדת שזה גילוי של מהותו של האדם המחפש אחרי תחושה ודאות אונטולוגית.
אמנם, זאת אם אנו מניחים או מבינים את הצורך הקיומי הזה כדבר ראשוני. זה הולם את הגישה הפילוסופית המודרנית, (אולי נוסח הרב סולוביצ'יק), אך האם זה ההסבר היחיד?

מעניין יהיה אם תוכל להצביע על מקבילה לרעיון זה בתחום הקבלה (אני סבור שניתן לגלות מוטיב אקזיסטנציאלי בדרך ה' לרמח"ל...).

אם אשאר בתחום הפנומנולוגי, אני סבור שיש לחלק בין שתי תופעות. תופעת חוסר שביעות הרצון והתחושה של הניוון שהיא מוליכה אליה מכאן, והשאיפה קדימה, ליותר, מכאן. אלו עשויים להיות שני פנים של אותה תופעה עצמה, למרות שיש לחלק ביניהם לפחות לוגית. ואולי, אם כן, זו רק שאלה של סמנטיקה?



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו