ווטו ידידי,
המושג 'תנועת המזרחי' נגדה יצאו גדולי הדור אינו קיים כיום אלא בטרמינולוגיה המשגיחית-חרדית, כמעין דמות שלילית שיש לחנך נגדה, בבחינת 'כזה ראה וטמא'.
כך למשל, שמעתי פעם מקרוב משפחה הלומד בישיבה גדולה ליטאית, כי ידוע שבישיבות ההסדר ובישיבות הגבוהות המזרוחניקיות, 'גמרא הוא המקצוע השנוא ביותר', כאשר בה בעת בישיבות אלו רובו ככולו של היום מוקדש ללימוד גמרא והתלמידים מגיעים אליהם מבחירתם שלהם ולעיתים אף בניגוד לסביבה ולבית הגידול שלהם בוחרים להקדיש מזמנם ללימוד תורה מעמיק.
גם הניסיון לאפיין מגזר מסויים בפשרנות, לא הוגן.
האם נכונות של צעירים רבים להתנדב ליחידות קרביות היא פשרנות? (בעוד שבמגזר אחר צעירים כלל לא מתלבטים בשאלה אם לשרת בצה"ל או לא, וכלל לא מוטרדים מכך שאחרים נהרגים למענם והם לא, תהיה מידת למדנותם אשר תהיה).
האם לגור בהתנחלות מבודדת מתוך עיקרון דתי זו פשרנות? (ואף כמי שאין דעתו נוחה מכך, אין ביכולתי לטשטש את האידאליזם וההקרבה של אנשים כאלו).
האם פרופ' מכובד באוניברסיטה למחשבת ישראל האוחז בעמדות מימדניקיות הוא 'בינוני' שמעדיף את העוה"ז על העוה"ב?
האם התפרנסות על הצדקה, הסתמכות על שמירתם של אלו שדמם לא סמיק טפי, פלגנות וזלזול בכבוד ת"ח שאינם 'משלנו' וכיו"ב אינן סוג של פשרנות או שמא חפיפניקיות וזלזול אף אם בכסות אידאולוגית?
האם ההבדל בין פשרנות לאי פשרנות הוא היכולת לרמות את עצמנו ולהפוך את הפשרנות לאידאולוגיה? אם כן, איני בטוח שאיני מעדיף את הלא צבוע.
השאלה האם דרכה של תורה להתנחל/לשרת שירות קרבי/להיות חוקר באוניברסיטה או שמא להיות 'חרדי', ואולם, אם נקודת המוצא היא שהדרכים הראשונות הן פשרנות והדרך השנייה לא, הרי שהדיון הזה עקר וחסר תוחלת.
אגב, באותה מידה שמבחן מוציא מה'מזרחי' האימתני את החרדלניקים, אף אני אוציא מהציבור החרדי את ציבור האברכים ה'רציניים'. כך, אשאר עם אברכים בטלנים ו/או שכבת אנשי העסקים היקרים החרדיים המממנת את עולם התורה. אני לא כל כך בטוח שהחלוקה לבינוניים ול'מעל לבינוניים' תמשיך להתקיים בניתוח שלי.
 |
|
|
