פני החרדיות

מבחן,

בקשר לספרים מצונזרים,אין לי מה לומר,
פשוט אינני יודע..

אך לגבי לימוד תנ"ך וחומש בישיבה,
כד הוינא טליא,שאלתי את אחד מרבני ישיבתי
מדוע אין לימוד מאורגן?

והלה השיב לי:"אדרבה! הישיבה מלמדת אותך איך ללמוד,אבל הלימוד עצמו מוטל עליך..שב ולמד!"

אגב,בישיבה קטנה, נבחנו כל שנה על כל חמישה חומשים.

אמרת ראש ישיבה זה מבטאית את הזלזול האיום, וכי לימוד חומש דבר זוטא הוא? איך לימדו בדיוק איך ללמוד חומש? הן אפילו רש"י מתאונן שפירושו אינו על דרך הפשט, וכן כל לומד חומש "בעיון" יגלה על נקל. אני אישית שמעתי מכמה נקיי דעת שלימוד חומש קשה לא פחות מענייני סוגיות. ואולי זה מאמר הגמ' שהויות דאביי ורבא קטנים על העניינים העמוקים של מעשה בראשית ומרכבה... שאם לא במשנה ובגמ' הרי הם בהכרח בחומש.

אגוטען ,
תאורטית אתה צודק , אבל מעשית אני מניח ששאלות קשות "על יסודות השיטה" מעולם לא שאלת ...

עם זאת לטעמי , לימוד לאמיתה של תורה , מחייב פתיחות שבחברות ליברליות , שמתימרות לפתיחות יתירה , לא יעזו לחשוב עליה בכלל .

"לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד"

מבחן,

אינני מוצא את הזלזול שאתה מדבר עליו,
אולי כשמחפשים זלזול,רואים אותו בכל מקום.

בזמנו,כשקבלתי את התשובה,לא חיפשתי זלזול
חיפשתי תשובה,קבלתי אותה,ישמתי אותה,ובזכותה אני יודע חומש ותנ"ך.

נכון,לימוד חומש איננו קל,אבל מי מחפש חיים קלים?
לימדו אותנו ללמוד גם שקשה..

אישציפור,

שאלתי שאלות גם על עצם השיטה,הקשיבו לי,ענו מה שענו,חלק מהתשובות קיבלתי וחלק לא.
והעולם לא התהפך..

אשמח אם תפרט לאיזה סוג של לברליות אתה שואף?

אגוטען ,
אני ??? שואף לליברליות ??? מאיפה הבאת את זה ?

כל שאמרתי שלימוד לאמיתה של תורה מחייב פתיחות ועכשיו אני מוסיף גם בגרות גבוהה מאד לטעמי .
שמסוגלת להבין למשל , שנושא אחד יכול לאחוז בתוכו הפכים , ולא כהבלחה רגעית . שבי"ד [או לפעמים גם סתם אדם.] יכול וצריך להעניש אדם אחר , ולראות בענישה הזו מעשה טוב שעושים עם האדם הנענש . (ששמע לדברי חכמים לדוגמא וכיו"ב. ) ועוד ועוד . (אפשר לערוך אשכול שלם , סביב נושאים בהם הפסיקה של התורה , נותנת לנו תשובות לבעיות , שרק אדם מאד פתוח [כלומר שאינו נגוע בפוליטקלי קורקט מסוג זה [חרדי/דתי] או אחר [חילוני מערבי.] יוכל להתייחס אל הדברים לאשורם . )
וטענתי עוד שפתיחות כזו לא נמצאת בשום חוג שמתימר להיות ליברלי . (וזה בדוק ומנוסה גם בפורום הזה ....)
יום נעים.

כבר נאמרה פעם בפורום האבחנה הנאה הנוגעת בהבדל בין פשט לדרש:
"פשט" הוא כל מה שאני אומרת, ו"דרש" הוא מה שאחרים טוענים.

אי"צ,
כנראה שמבחינתך, זה נכון גם לגבי ליברליות ופתיחות מחשבתית...

איש"צ,

הבה ערוך אשכול שלם כדבריך! בדוק ונסה ונציץ אנחנו בו!

אגוטען, אנו כנראה מדברים על ב' לימודים שונים.

מה אתה לומד למשל מהפסוק "לא תכלה פאת שדך לקצור... לעני ולגר תעזוב אותם"

נחשוב לרגע שאיזה ראשון סיגנן כך את המצווה.

דוגמא נוספת?
למה התורה מתבטאת בלשון גדי בחלב אמו ולא בשר בחלב וכו'?

שאלה נוספת?
איך דברי חז"ל על הפסוק "והיה הבן הבכור... יקום על שם אחיו המת", מתיישבים עם הפסוק עצמו?

ווטו ,
היות ובדברי היו דברים עם נימה ביקורתית , אני לא מרגיש במצב מתאים לזה כרגע .
אבל אשק(כ)ול זאת .

אני מביא דברי אקדמאי באשכול החילופי לפני המזרחי, שם הוא עושה השוואה בין המזרחי המכונה בהודעתו חרדי פלוס, לחרדים -

בין חרדים ל'חרדים פלוס'

הרהורים חד-צדדיים, תרומה מיוחדת לאשכול מיוחד...


ה'חרדי פלוס' חובש כיפה סרוגה, תלמיד חכם, בעל מסורת ישיבתית פלוס איכות הגותית, כולל כל הניואנסים והביטויים ביידיש.
התובנה האקדמית או המודרנית-מערבית שלו היא ערך מוסף, המשביח את כל מה שקדם לו.

אם תבדוק טוב תמצא את ה'חרדים פלוס'. תזהה אותם באמצעות הנעימות המיוחדת, היהדות הבלתי מזויפת, המשולבת בחשיבה ערכית תהומית, במודעות עצמית יהודית עמוקה, גם אם לא תמיד מגובשת.

החבר'ה האלה חונכו על הגשמה עצמית, לקחת אחריות על החיים, לתכנן עתיד. דרך השירות בצה"ל כאשר חבריהם הטובים נפלו בקרב, הם למדו את החיים דרך המוות. ממש כפי שאבותינו חישלו את קיומם היהודי דרך הסבל הכרוך בו, דרך השמדות ופרעות.

השיח ההלכתי של אלה פורה בצורה בלתי רגילה, כיון שהוא בא מתוך החיים, לא מתוך הריאליה הסגורה של 'בני תורה'. השיח ההלכתי של ה'חרדים פלוס' הוא שיח של אורחים מנומסים בסלונו של בעל הבית. הם מתארחים קבוע בעולמה של הלכה ובעולמו היהודי של הקדוש ברוך הוא בכלל. הם הולכים בשבילי ההלכה בצעדים זהירים אך בוטחים.

לעומתם, החרדים הרגילים מרגישים בני בית בעולם ההלכה, הם גדלו כילדיה של התורה, ונשארו כך. אסור לשאול, צריך לעשות כי כתוב וגם הגדוילים אמרו. לפעמים יש לכך גם תוצאה הפוכה: קורה שהילדים מרשים לעצמם 'להשתולל', לעתים גם בדברים הגובלים בחריגות הלכתיות של ממש המסמרות שערותם של מיזרוחניקים. ילדות זו קיימת גם בתחום הלימוד: תודעת החלישות, 'ירידת הדורות', התקטנות והתענוותנות (לרוב מעושה) אופפת את הגישה החרדית לגמרא, למדרש, ולהלכה בכלל. כל זה משפיע על השיח ההלכתי שאינו מצליח להמריא, אינו פורה ומפרה. לא נוצרים ויכוחים, אין אתגר, ואין תגובות ופולמוס פרשני סביב טקסטים ורעיונות.

מנגד, ה'חרדי פלוס' מקיים עם ההלכה שיח רב-שנים, או אז הוא בטוח בעצמו ומרגיש אצלה כבן בית, אבל תוך יתרון בולט: בן-בית בוגר !

סביבת העבודה, ההתרחשות הדתית וההלכתית של ה'חרדי פלוס' הן עם ישראל וארץ ישראל. נקודת השיפוט שלו בכל דילמה אתית, הלכתית ומסורתית, היא המשמעות הכלל-ישראלית שיש לכך. שאיפתו היא ליצור הלכה 'ישראלית' לא רק הלכה קהילתית.

זכורני היטב את פורים תשנ"ו, דומני שהוא מבטא את ההבדלים: הפיגוע שהיה בתל אביב שעתיים לפני קריאת המגילה העכיר את האוירה הלאומית ואת שמחת הפורים, יש שכינוהו 'פורים השחור'. אצל ה'חרדים פלוס' היה זה פורים הלכתי נטו, בלי להשתגע, כי עם ישראל בעצב טראומטי. אצל החרדים הרגילים גם פורים זה היה כרגיל, הקרנבל בחוצות גאולה ובתוככי הישיבות היה כמעט כבכל שנה. היחיד שליבו היה יחד עם עם ישראל, רקד והדחיק את רגש העצב עד לאחר החג. ישנה אפילו מסורת הירואית בנושא זה, המסופרת בוואריאציות שונות על גדולי ישראל, שהיה מתם מוטל לפניהם בימי החג, הם התעלו על עצמם ולא בכו עד לצאת החג. ספק בידי אם הישיבות אימצו את גבורת הנפש הזו מתוך מסורת קדושה, או שמה היה כאן קושי לוותר על הכיף והפורקן החרדי השנתי.

מפי המשגיחים שמענו אז שתי טענות עיקריות: א. אם אצל החילונים יש עיקרון של 'ההצגה חייבת להימשך, לא ניתן פרס לטרור', אצלנו על אחת כמה וכמה. ב. מי שאצלו פורים זו הוללות גשמית, אכן ראוי לו שלא ישמח, אבל אצלנו הכל קדושה וחיזוק ל'ליהודים היתה אורה – זו תורה'.

ובכל זאת, לצערנו, ההצגות והצחוקים על במות הישיבות באותה שנה, לא היו בדיוק 'אורה זו תורה'.




ואם כל זה לא הספיק בכדי שתסקלוני, אוסיף כאן קטע שפורסם בעבר:

בשבוע שעבר השתתפתי בשמחת בר-מצוה, כוונתי לאירוע הזה בו לוחצים ידיים, יושבים, אוכלים, מדברים, מונעים מן החתן לדרוש, קמים ויוצאים. מן 'שולם זוכר' קצת יותר ארוך, עם ספר-מתנה, שרבים הסיכויים שהבחור לא יפתח אותו בשנים הקרובות.

המלצרים באירוע, היו שני סרוגי כיפה מישיבה ציונית, שחונכו על כך שבשביל כסף צריכים לעבוד. למן הרגע הראשון בו הצצתי בהם, ראיתי שפניהם הפיקו רצינות מסוימת. עקבתי אחריהם עד למטבח והקשבתי לשיחתם זה עם זה, והנה קלטה אוזני שחיי המעשה אינם מבטלים אותם מתורתם, תוך כדי עבודה הם בוחנים זה את זה בתנ"ך, וברגע של מנוחה, שמעתי אותם מנסים להבין מה בין רב סעדיה גאון לבין 'חובות הלבבות' בנושא מדת הביטחון השלמה.

חזרתי לשולחני. יחד עמי הסבו קבוצת בחורי 'ישיבה גדולה', מתלמידיו של בעל השמחה, הם שוחחו על דא והא, על חדשות מהעולם החרדי הרחב, ועל ישנות מעולמם הצר, למשל: כיצד הצליח תלמיד פלוני להערים על המשגיח ואיחר לתפילה מבלי שנתפס. עננה של שממון רבצה על שולחנם וכיסתה אותי כלימה, שולחן 'מאן מלכי רבנן', הסועדים בנחת מן המוכן, וצעירים 'מזרוחניקים' עומדים על גביהם לשרתם. הסיטואציה היתה בעיניהם טבעית וברורה ללא ספיקות, מי כאן השפחה ומי הגבירה. כך נאה וכך יאה: יבואו פשוטי-עם וינסכו יין לגרונם של תלמידי חכמים.

חשבתי: מעניין מתי בפעם האחרונה רחצו בחורי הישיבה הללו צלחת, או לפחות פינו כליהם מן השולחן. נזכרתי בארוחות השבת בישיבה ה'ציונית' בה ביקרתי לאחרונה. ברגע שהסתיימה ברכת המזון, לתדהמתי, קמו הכל והחלו בזריזות לפנות את כלי האוכל ומפות הניילון, תוך דקה המתינו כל הכלים לשטיפה בתוך מיכלים גדולים שניצבו בפאתי אולם האוכל.

מי ישטוף את הכלים? התורנים כמובן, אלה שגם הגישו את האוכל. שום זקנה ושום רומני לא נראו בשטח. יכולים התורנים להיות מבחירי הישיבה, 'מתמידים', 'אלטערערס', 'חשובים', 'צדיקים', אין מי שנמלט מן החובה לשרת את הציבור.

נזכרתי גם במשגיח שלי מהישיבה, מי שהיה מן המחנכים המפורסמים שבדור. כל כך רציתי שהוא יהיה נוכח ברגע שכזה, ויראה מה בין 'משרתים' לבין 'אדונים'. ואם אפשר, שזה יקרה בסמיכות לסיום שיחתו השבועית אודות חשיבותה של מדת 'האחריות', של עשייה למען הכלל, וכנגד ה'קטנות' שהשתלטה על חיי בחורי הישיבות...
אנו הצעירים, אוזנינו לא קלטה ולא הבינה על מה הוא מדבר, ולפיכך לא חל בנו שום שינוי. מעניין כיצד הגיעו דברי המשגיח לאוזני הבחורים ה'ציויינים' הללו...

אקדמאי- קצת הגזמת עם הענין של דבור בלימוד בעבודה כמיצג.זה לא קים כמעט וזה טבעי ומובן ולא צריך להציג דוגמאות קיצוניות כמיצגות את הכלל.
וכל הענין של סגירות נובע באמת מפחד.אבל האם באמת אין ממה לפחד? שרוב האנשים לא מסוגלים להתמודד עם פתיחות מחשבתית בלי ליפול? לצערנו גם בחלק מהישיבות הטובות המצב רע אבל זה בגלל שהמצב הוא שגם מי שמוכשר לכך לא מכוון לזה.ולכן גם הכישרוניים והרמ"ים והראשי ישיבות שצומחים לא מגיעים לפתיחות בסופו של דבר.וזה בגלל הרבה מטומטמים שנמצאים שם ולא אנשים שמבינים באמת אבל חוששים מההשפעות.
תחרות היא בכל חברה בדבר בו מתמודדים ואצל החרדים ההתמודדות היא בלימוד.במזרחי באקדמיה.

אבל איפה תראו עיסוק אינטנסיבי כזה בחכמה? ללא שום תמורה? רצון לידע? אנשים היום מעונינים בהצלחה והנאות. איפה בטלן זו קללה ולמדן זו חשיבות?
במזרחי?לא. גם אצל החרדים פלוס זה צדיק ולא למדן. שאיפה לחכמה בציבור שרדה רק אצל החרדים.
והחסד ואמפתיה לחלש?

ישרן,
אם היית מכיר מקרוב תלמידים טובים בישיבות ציוניות היית מודה לאקדמאי. גם אם תאמר שאין הם מיצגים את רוב הציבור, האם המתמיד של שמונה שעות מייצג את כל הציבור הליטאי?

נכון שיש טובים אבל גם אצל הבחורי ישיבה הטובים יש דבור בלימוד המון ולהראות זאת כמיצג כלל ובתור עליונות זו טעות.
ועוד נקודה מענינת-
החרדים שמו בראש מעיניהם תואר כבוד של למדן ויש צדיקים אבל בהמון מקומות זה לא כבוד גדול.מצד אחד זה מצליח לחבר לתורה המון בחורים שאם זה היה כרוך בהתעלות מוסרית -זה לא היה מקומם.הישיבות הפכו ממוסד לבני עליה למוסד לימודי לתלמוד.חברו את התורה לכלל הצבור.
אצל ה"חרדים לאומיים"(פלוס זה פשוט לא נכון כי זו בריה בפני עצמה למתבונן) השאיפה היא עובד ה' וההתמסרות לתורה בתור מאפין של עובד.דבר שמצמצם את החיבור להמונים.אני מכיר בחורים מישיבות לאומיות שצינו לא פעם שהשאיפה היא להיות צדיק ושהרב שלהם אמר לבחורים ששקעו רק בלימוד ש"אנחנו לא מחפשים מפולפלים,אלא צדיקים".
ועוד הבדל - הלאומיים לכאורה מתרגמים את התורה לאידאל מעשי יותר.מתמקדים בהשלכות-חיזוק עמ"י,הוראה,חינוך.ולכן גם הרצ"י קוק אמר שאצלם לא יהיו אברכים מבוגרים.
ואצל החרדי נתפס הלימוד כאידאל בפני עצמו.ההשכלה התורנית.לא מצפים לכאורה להשפיע עם התורה יותר מאשר על עצמם."בנית העולמות" מספיקה להם . מה דעתכם?

ישרן, דבריך לא מדוייקים אם כי בהחלט יש בהם מן האמת.

א. אין ספק שהחברה החרדית ראוייה להערצה על המקום המרכזי שתופס בה תלמוד התורה, בכל שדרות הציבור, באופן יותר משמעותי מהברה הסרוגה בכללותה.

ב. גם ציבור הסרוג התורני מעריכים למדנות. ואולם, יש יותר הערכה אולי ללמדנות בתחומי הלכה, בקיאות, מחשבת ישראל, תנ"ך ופחות ללמדנות ליטאית קלאסית (ואולם זו עדיין לא הערכה ל'צדיקות' דווקא).

גם מאפיין זה אינו מוחלט, וישנה לפחות ישיבה ד"ל מובילה אחת שמודגש בה ביתר שאת עניין הלמדנות הליטאית-בריסקאית, לעיתים אולי על חשבון מאפייינים אחרים בעבודת ה' (כך לפחות היא 'מואשמת').

ג. הערכת הלמדנותה הליטאית אינה מאפיין 'חרדי'. דומני שגם בציבור החסידי מעריכים יותר את ה'צדיק' מאשר את הלמדן. בישיבות גור למשל, שמעתי שביטלו כליל את לימודי העיון. גם בעולם התורה הספרדי מעריכים יותר את בעל ההלכה מאשר את הלמדן ('מרוב פילפולים יש בילבולים' התבטא פעם הר"ע יוסף).

ד. על אחד מרבותי בישיבה, ליטאי יוצא חברון, היו הבחורים מתבדחים כי מצדו עדיף שבחור לא יתעורר לתפילה בציבור אך יפלפל כהלכה, מאשר ההיפך. האמנם זו הגישה הראוייה?

אישית, די נהניתי מהמקצת שטעמתי מהלימוד העיוני-ליטאי, ורוב הרבנים שבחרתי ללמוד אצלם היו יוצאי ישיבות ליטאיות דווקא. במבט לאחור, אני לא בטוח שזהו בהכרח האידיאל הלימודי הראוי.

גם אצל הספרדים המעלה היא לעוסק בלימוד.(התכונתי עסוק אנטלקטואלי מול עליה רוחנית)
והחסידים זו מערכת אחרת כמו שאתה מצין(דברו על ליטאים לא?)
ודאי שצריך להדגיש יותר שאין תורה ללא יראה.אבל השלמות היא (אולי?) להעלות את הלומדים ליראה מתוך דעת והבנה (דוגמת טלז ) ולא חזרה לדתיות וצדקנות רוחנית כזו.למדנות במוסר גם כן.וזה יראה גם גדרים יותר מובנים במוסר ולא שאיפות מוזרות ולא טבעיות.