חומר על הרב זילברמן זצ"ל

לכולם

שיטת המהר"ל, שהרב זילברמן ביקש ליישמה, אכן טוענת שיש להרבות בבקיאות לפני שמנסים ללמוד "עיון". כלומר, לפני שמנסים לפלפל ולומר סברות, יש לדעת את הבסיס. המקרא. המשנה.

אבל, כפי שהעיר עכשו איש ציפור, החומר שנכלל בתור "משנה" שונה בזמננו מזמנם.

למעשה, ההבדל העקרוני הוא בין לימוד בקיאות, שפירושו שינון המידע, תוך הבנה של ה"היכי דמי" (מה הנסיבות, במה מדובר כאן) ודינים העולים (מה הדין בכל מצב), לבין נסיון לפתח כושר עיוני, להקשות ולתרץ מעצמנו, ולומר סברות מעצמנו, בהתבסס על התורה שנבלעת בתוכנו.

למעשה, כל לימודנו הוא בבחינת "בקיאות". משנה וגמרא, רש"י ותוס', ראשונים ואחרונים.

אמנם, לימוד של ביאורי אחרונים בלשונות קצרים של ראשונים בלא הכרת הבסיס של המשנה והגמרא, במיוחד תוך הכרת חשבון הסוגיא ודינים העולים, רק מבלבל את התלמיד. התלמיד יוצא מן השיעור מבולבל ומרחף באויר. רק לימוד חשבון הסוגיא והדינים העולים ממקם אותו על הקרקע.

וקודם לכל אלו יש להכיר את המקורות. מן ההתחלה. לפני לימוד כל סוגיא, כלומר מספר שורות מהגמרא, יש להכיר ולדעת את המקורות - המשניות או הדינים שמשמשים כהנחות יסוד - ואת סגנון הלימוד הגמראי, של קושיה ותירוץ וניתוחם, שאותו רוכשים עם הזמן.

במידה שזה נעשה, כך ראוי ללמוד, ואין זה משנה היכן. במידה שלא, הלימוד פגום.

אשר על כן -

אשר על כן, סבורני שאותם גדולים שיצאו מן הלימוד הישיבתי בעשרות השנים האחרונות (האם יצאו? אולי צריך להזכיר גדולים של דורות עברו ולא של השנים האחרונות) הצליחו למרות שהמערכת לא בנויה לסייע לתלמיד, אלא רק מעמידה כלפיו אתגרים בלי לסייע לו בהתמודדות עמהם.
ועבורם, האתגרים האלו, שלא היו גדולים מדי עבורם, גרמו להם להתפתח עוד יותר.

אסייג ביקורתי: הלימוד המקובל כן מציע כלים, כמו שינון, חזרה בקול רם, הבנה חלקית המתקדמת לקראת הבנה מלאה, ועוד. אבל איני יודע אם מה שציינתי כתנאים הכרחיים ללימוד סוגיא ניתנים לתלמיד, ואם הוא בכלל שומע שיש כאלו תנאים שצריך להכיר ולעמוד בהם.
ככל הנראה גם המלמדים שלו אינם בקיאים בהם, והם מחקים את רבותיהם.

אולי אחת הסיבות לחולשה זו היא העדר מתודולוגיה, שנובע בתורו מהעדר התבוננות עצמית בדרכי הלימוד, פרט לאצל יחידים - ואז הם סוללים דרכים עצמאיות, כמו הרב זילברמן.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני

לדעתי יש יותר מדי התעסקות בראשונים
ובאחרונים על חשבון לימוד רציני ומעמיק של היסודות/הבסיס(תורה,נביאים,כתובים,משנה,תוספתא,תלמוד ירושלמי,תלמוד בבלי).

לדעתי אחד מהיתרונות של הראשונים עלינו,שהם התעסקו יותר ביסודות הנ"ל ופחות בחיבורים של אחרים על היסודות הנ"ל,כתוצאה מכך ההבנה שלהם את התורה היתה יותר טובה.

בנוסף לא היה עדיין מי שיחבר את החיבורים האלה על היסודות הנ"ל והם היו צריכים לעשות זאת בעצמם,לא היה להם רש"י ותוספות שיסבירו להם למה הגמרא התכוונה,הם הצטרכו "לשבור את הראש" לבד כדי להבין זאת(מצד שני זה יתרון בשבילנו) , כתוצאה מכך הם "הוכרחו" לחדש וליצור!

מה דעתך?



תוקן על ידי - הבאבא_תור - 02/03/2004 23:18:41

הבבא תור



אבל זה לא לגמרי מדוייק.

משתי סיבות:

א. לאחר היות פירוש רש"י, השתמשו בו ולא התעלמו ממנו. ראה בפירושי הראשונים שבאים אחריו. הם תמיד מתייחסים אליו.

ב. גם לרש"י היה רש"י. כלומר, הפירוש שלו התבסס על מה שקיבל מרבותיו, כמו ר' יהודה בן יקר והשאר (עיין בספרי החוקרים, כגון ספרו של תא שמע), ומסתבר שהיו לנגד עיניו פירוש רגמ"ה והערוך.

שום לימוד של הגמרא אינו מתבצע ללא שימוש באמצעי עזר מתווכים - פרט אולי ללימוד האקדמי, אבל האם זה מעוניין בבירור הלכתי או בבירור היסטורי? אלו שתי מטרות נפרדות, למרות שהבירור ההיסטורי מסייע לבירור ההלכתי.

ואם תרצה, ניתן לדרוש זאת מן המושג "תלמיד חכם" (או תלמיד חכמים אצל הרמב"ם). האדם הוא לעולם במצב של תלמיד מול רבותיו, ותמיד הוא לומד ומפרש כאשר הם באופק ההתייחסות שלו.

ניתן להוציא אחרונים מאופק ההתייחסות. כך לכאורה נהגו הגר"א והחזון איש. אך האם ניתן לעשות זאת לראשונים? האם ראוי לעשות כן? האם התוצאות לא יהיו מנותקות מן הרצף ההיסטורי של המסורת, גם אם הן עשויות להיות מדוייקות יותר?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני ושאר הנכבדים,
אולי השאלה הבסיסית היא האם אנו אמורים להמשיך מסורת או שאנחנו מנסים לחזור למקורות.
גם אם השיטה השניה קורצת יותר אנו עלולים ליפול למכשלה שמתוך הטקסט לבדו אי אפשר לדעת את המכלול וההקשר ומגיעים לדברים שלא שערום אבותינו.
לדוגמא, אנחנו שומרים שבת כדרך ששמרו אבותינו, אולי עם קצת החמרות והקלות, אולם בעל תשובה מתחיל את הכל מהספר. האם אנחנו רוצים להיות חלק מהשלשלת או בעלי תשובה שהוריהם שמרו שבת?

אריק

השאלה אינה 'מה אנחנו רוצים' אלא 'מה אנו מבינים שד' דורש מאתנו'

יענטע,
קבלתי את ההערה ושאלתי במקומה עומדת גם אחר ההערה.
ישראל תאשמע האריך בספריו אודות מנהג אשכנז שרבותינו האשכנזים מאוד החשיבו את המנהג, ויש רגלים לדבר שקיימת כאן מסורת ארצישראלית. דוגמא בולטת היא התשובה הראשונה בתרומת הדשן.
האם רבותינו האשכנזים סברו שזה מה שה' רוצה מאתנו?

אריק ,
האם אתה סבור ששמירה על מסורות סותרת בהכרח התקרבות למקור ??? נראה לי שלא . (ותקן אותי וכו'.)
השאלה היא מה קורה כשיש התנגשות בין הדברים , וכאן אני חושב שכל מקרה מצריך עיון לגופו .

באופן כללי אומר , שהשאיפה צריכה להיות קיום רצון ה' באופן היותר טהור של המילה .
אלא שחידושים גדולים מדי עלולים לעשות את ההפך , (גם אם כיוונו לאמת , וכוונת המבטלים לשם שמים.) שבלי מה שקיבלנו מאבותינו , מה לנו ולתורה בכלל ? שלא לדבר על כאלו שאינם למדנים כ"כ , ויראו שמשנים מנהגים מסברא , ויבואו לשנות , ולהתיר האסור ולאסור המותר וכיו"ב , וכבר היו דברים מעולם , והחורבן היה גדול .

ולכן דומני שבהחלט ראוי לשאוף למקור , אך
חובה לזכור את הסכנה שבשינוי , וששינוים
של ממש יעשו רק לאחר ניפוי מספיק ,
והתאמה של השינוי לכלל החברה.

אש"צ,

באשכול הראשון על התפתחות ההלכה ועוד דובר על ה"מסורת הדינאמית" כלשון מרן הגרג"ס [ר' געצל ס"פ], אבל השאלה מה יעשו אלה "שהקדימו את זמנם" וההתפתחות אצלם מהירה יותר. גם נושא זה הוא בעצם עתיק כאן, אך אולי דווקא מרוב דברים יחדל פשע כליאתם של אלה ויובן שדברי אריק טובים הם לאלה שלא אנסתם תבונתם!

אישציפור, ווטו1
אינני סובר ששמירה על מסורת היא רק נחלת ההמון. רבותינו האשכנזים סברו שאם כך נוהגים ישראל קדושים הרי זוהי ההלכה ואת המקורות נתרץ. דוגמא ידועה לכך מדורנו היא דבריו של ר' שלמה שלמן ז"ל ששאלוהו מדוע מותר להכין סלט ביצים בשבת וענה שהואיל וכך עשו אמא וסבתא שלי ש"מ שמותר ואח"כ נמצא הסבר.
אולם כמו שצמידות לטקסט עלולה להביא לאבסורדים כך גם הצמדות למסורת עלולה להביא לסיסמא חדש אסור מן התורה בצורה מוגזמת.
אני אישית מתלבט בין המגמות.

אריק

יש דיון על ערך ההתחקות אחר המקור וכוונתו הראשונה ואיך המילים 'רבותינו האשכנזים סברו' נוגעות בדיון עצמו. אולי אתה מתכוין על הזהירות שמדבר עליה אישציפור? בסדר, אבל את הזהירות יש לשקול תמיד מחדש ואינך יכול להשוות את מצבנו למצב רבותינו האשכנזים.

בעניין לימוד הראשונים ללא האחרונים -

אחד הר"מים שלמדתי אצלו היה מלמד בשיטתיות רק ראשונים (ואולם היה מתעכב לעיתים מס' ימים על איזה 'ד"ה'). גם כשהביא אחרונים זה היה בד"כ בשביל להפריכם. הר"מ הזה היה תלמידו של ר"נ פרצוביץ בישיבת מיר. שמעתי שאף כיום יש בישיבת מיר לפחות אחד מהר"מים שמלמד בעיקר ראשונים כשיטה.

לימוד אחרונים במקום ראשונים -

כד הוינא טליא התארח בישיבתנו הרב שלמה פישר. די נדהמתי כשהלה טען שאין להתעמק בדברי הראשונים ובעיקר הרמב"ן, אלא לאחר לימוד גמרא-רש"י-תוס' (ודומני שציין גם את הרי"ף והרא"ש), יש ללמוד את רעק"א, קצות ונתיבות.

הוא טען שכיוון שאין בידינו ללמוד את הרמב"ן ושאר הראשונים באופן ממצה ובזמן סביר, ראוי לקפוץ ישר לאחרונים וללמוד את הרמב"ן דרכם, באם הם מתייחסים אליו, ובאם לא, אז כנראה שאף אנו קטוננו מכך.

ממללא,
אכן הרב פישר עצמו מהווה ראיה חיה לאן אפשר להגיע כשלומדים לא בשיטות של המהר"ל והגר"א.

אני בעניותי הבנתי מהרב פישר שהסבה ללמוד אחרונים היא מכיוון שהם הצינור שהתורה הגיעה אלינו דרכו, ןכפי ששמעתי שהגדיר: אנחנו לומדים את הגמרא בעזרת הראשונים דרך המשקפים של האחרונים.

תוקן על ידי - אריק123 - 03/03/2004 15:04:21

לאן?

ומה היה שונה לו הגדרת 'אנחנו לומדים את הגמרא בעזרת האחרונים דרך המשקפים של הראשונים?

פורים שמח

בלהט הויכוח נשכח התנ"ך

ושוב.

המצוה של לימוד תורה לילדים היא בעיקר לימוד התורה שבכתב כך זה ברמב"ם פ"א מהל' ת"ת, וכך גם בשו"ע יו"ד רמ"ה, כמובן שמקורם בגמ' בקידושין "כזבולון בן דן ולא כזבולון בן דן".

המצב היום שבו "תלמידי חכמים" אין להם מושג בתנ"ך, ואין להם כל קשר לרוח התנ"ך, (לשון הקודש, ארץ ישראל, עם ישראל, פילוסופיה וקבלה, וכדו')

נובע מזה שלא לומדים היום תנ"ך, ואת תיקנו בת"ת של הרב זילברמן.