"גלותם" של מיעוטים במגילת אסתר

בפיתחו של אדר, אני רוצה לשתף אתכן/ם במחשבותי על עניין מהותי ומעניין, לטעמי, במגילת אסתר. אשמח לתגובותיכן/ם המלומדות!
***

"גלות", ע"פ מילון אבן-שושן, אינה רק "עקירה מאולצת מארץ המולדת", אלא גם "שהות בארץ נכריה", ו- "כינוי לחיי נדודים, סבל ומצוקה". השימוש במונח "גלות" להלן, מבטא רעיון מורכב של "אי-בית", של זרות וניכור, ובמובן עמוק יותר – תחושתם של אלה שאינם נמנים על "ההגמוניה". אנשים ונשים החשים שזהותם (הדתית, הלאומית, המגדרית וכו') אינה זהותו של הכלל בתוכו הם חיים, ומתוך כך הם חיים כזרים בעולמם. תחושות אלה יכולות להפוך ל"סבל ומצוקה", כאשר הכלל, מצידו, אינו רגיש לקבוצות אלה, ואינו מאפשר להן לבטא את זהויותיהן העצמאיות.

במגילת אסתר אנו פוגשים שתי "גלויות" מסוגים שונים, המתמודדות מול אותו "כלל", מול אותה הגמוניה. היהודים והנשים, מוצגים במגילה כמי שאינם בני-בית במולדתם שלהם: הם שייכים לממלכה הפרסית, אך גם שונים ונבדלים בתוכה.

ושתי ומרדכי הם טיפוסים ספרותיים ואנושיים מקבילים, וכל אחד מהם פועל על ציר ההתמודדות שלו כמיעוט מול רוב הגמוני: ושתי, כאשה מול הגמוניה גברית; מרדכי, כיהודי מול הגמוניה פרסית. שניהם, בעלי זהות נבדלת מן הזהות "הכללית". שניהם נתפסים כ"אחר" ע"י סביבתם. שניהם, כאנשים פרטיים, מעוררים כעס, המתלבה לכדי שנאה כלפי כל העדה אליה הם שייכים. אסתר, לעומתם, שייכת בו-זמנית לשתי קבוצות המיעוט הללו, ומשחקת תפקיד בשני צירי העלילה: היא יהודיה כמרדכי ואשה כושתי.

"ובמלאת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן משתה שבעת ימים..." [א-5]
הפסוקים המתארים את משתהו המפואר של אחשורוש מרבים בפירוט עושרו של המלך, ובפירוט כל באי המשתה: מלבד "כל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות" [א-3], הרי שהמלך מזמין גם את כל העם, את כ-ו-ל-ם!
האמנם?! כך נדמה לנו עד לרגע בו נכנסת ושתי המלכה אל בימת הסיפור: "גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים..." [אסתר, א-9] – כלומר, "כל העם" במשתהו של המלך לא כלל בתוכו את הנשים, שהרי הן נכחו במשתה של ושתי. כבר מן הפסוק הראשון המתאר אותה ואת מעשיה אנו לומדים על ושתי משהו חשוב – היא שונה, היא "אחרת", היא לא שייכת ל"כל העם". ייתכן כי מקומה זה נובע מבחירה שלה וייתכן כי מקורו במציאות פוליטית-חברתית הנכפית עליה, ברגע זה אין לכך משמעות. ושתי לא רק שונה ויוצאת מן "הכלל", היא גם מעזה להפגין זאת ברבים. היא חוגגת את שונותה ואינה מוכנה להיטמע בתוך ההגמוניה - "ותמאן" [א-12]. היא מסרבת להגיע אל הנשף של המלך. היא רוצה לשמוח בין חברותיה, לשמוח בזהות הנבדלת שלה ולהפגין את האחרות שלה מתוך גאוה. היא אינה מבקשת להיכנס אל משתה הגברים כאטרקציה, כ"אשתו של". היא אינה מעוניינת במקום הנחות והמשני שמייעד לה המלך במשתה שלו. היא רוצה משתה משל עצמה, שם היא "המלכה".

"איש יהודי היה בשושן הבירה" [אסתר, ב-5].
רבות נכתב על הביטוי "יהודי" בהקשר של מרדכי, ועל ייחודו של ביטוי זה במקרא. אני רוצה לקרוא בפסוק זה, שהוא התאור הראשון של מרדכי במגילה, מעין תעודת זהות של דמותו הסיפורית. הפרט הראשון שאנו למדים על מרדכי, עוד לפני שנמסר לנו שמו, הוא זהותו כיהודי. מעבר לעובדה כי פרט זה יהווה חלק מרכזי ומהותי בהמשך העלילה, הרי שיש בו יסוד זהותי מבחין. מרדכי אינו פרסי, הוא אינו שייך להגמוניה, הוא אינו חלק מ-כ-ו-ל-ם, הוא יהודי. הפסוק מדגיש את זרותו של מרדכי, לפחות מבחינת תודעתו העצמית, בחזרתו על ביטויים מן השורש ג.ל.ה.
כפי שושתי נכנסת אל בימת המגילה בהכרזה על שונותה, כך מרדכי מתחיל את סיפורו כ"אחר". הן ושתי והן מרדכי מפגינים את זהות המיעוט שלהם, את האחרות שלהם, באופן שמעורר את כעסם של נציגי ה"כ-ו-ל-ם". הצורך של ושתי לשמוח את נשיותה ולחגוג את היותה נבדלת ממשתה הגברים, מעורר את זעמם של המלך ונציגי הממסד שלו. הצורך של מרדכי לפעול באופן שונה ונבדל משאר אנשי החצר, בשל היותו יהודי, מאיים מאוד על המן ואנשיו.
האם האופן הספציפי בו בוחרים ושתי ומרדכי להפגין את שונותם, מוצא חן בעינינו? האם החלק המסוים מזהותם המובלט בהפגנה זו, נראה לנו עקרוני או משני? עובדה היא, כי זו בחירתם, ולכן אנו, כ"כלל" מולו הם מוחים, נאלצים להתמודד עימה. את השיקולים הטקטיים או העקרוניים, לגבי סדר העדיפויות המחאתי של המיעוט, רשאי המיעוט לבדו לערוך, ועל ההגמוניה, לקבל את בחירותיו ולהתמודד עימן.

כפי, שעולה מן התגובות למעשיהם של ושתי ומרדכי, הממלכה הפרסית, אינה מאפשרת מקום לאחרוּת מכל סוג. לכאורה, כולם צריכים להיות בה אחידים ולפעול באופן שווה. אבל רק לכאורה. התחושה שעולה מן הסיפור היא שהאחידות, שה"כולמיות" בממלכת פרס היא שקרית. אנחנו, המוזמנים למשתה, רק חושבים שכולם חוגגים בו יחד איתנו. אם נביט בעיון נגלה שמחצית האוכלוסיה אינה נמצאת שם כלל. זה רק נדמה לנו, אנשי חצר המלך, שכולם מעריכים ומכבדים את המנהגים המקובלים עלינו. אם נסתכל שוב נראה כי חלק מן האנשים מוצאים אותם פוגעים ומעליבים. זו היא רק אשליה שיש כאן "מולדת", בעצם זהו אוסף של קבוצות החיות בגלות.

הצעותיהם של ממוכן והמן לטיפול בנגע-המיעוט-הגאה-בעצמו-ושמח-בזהותו, דומות מאוד זו לזו. שניהם מנסים להעביר את כעסם ועלבונם ממקרה פרטי, אל עדה שלמה: ממוכן טוען שהמעשה של ושתי מייצג את הפוטנציאל ההרסני הקיים בכל עדת הנשים, והמן טוען כי התנהגותו של מרדכי מבטאה את הסכנה האפשרית מעדת היהודים.
כתגובה על נאומו של ממוכן [א, 16-20] שולח המלך הודעות אל כל הגברים אשר תחת שלטונו, ומנחה אותם להיות כל איש שׂורר בביתו ומדבר כלשון עמו"" [א-22]. הדיבור נתפס כאן כמקור של כח, של שררה. בכדי להוכיח את שלטונו בבית, בכדי להפגין את כוחו וסמכותו על משפחתו, כל גבר צריך לדבר את שפתו שלו, מבלי לתת פתחון פה לאשה שאיתו. קולה של האשה, לשונה ודבריה אל להם להישמע, שמא בעצם קיומם יסכנו את מעמדו של הגבר שאתה, ואת יציבות הממלכה כולה.
כניסתה של אסתר לסיפור מתרחשת על רקע גזרותיו של ממוכן. במשך חייה בארמון היא שותקת את יהדותה [ב-10] בשל היותה אשה. היא מסתירה את זהות המיעוט היהודית שלה, מתוך הכרה בסמכותו של מרדכי - הגבר במשפחתה, ומתוך קבלת הצו המלכותי שניתן בעצת ממוכן.
לאחר מעשהו ההפגנתי של מרדכי, והצו המלכותי להרג היהודים, עוברת אסתר מהפך: "ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי. לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי..." [ד,15-16]. היא פונה אל מרדכי באומץ ואפילו מצוה עליו – היא משתחררת כאשה, מסמכותו הגברית עליה. היא גם מבקשת מן היהודים לתמוך בה במעשה של סולידריות, ובכך מקשרת עצמה באופן מודע עם זהותה היהודית, אותה הסתירה עד עתה. ההתמודדות שלה בציר היהודי-נכרי, מקבילה, בנקודה זאת בעלילה, להתמודדות שלה בציר הנשי-גברי. כאשה, היא משמיעה את קולה הגובר על קולו של הגבר שלצדה – מרדכי, וכיהודיה היא מבטאה את יהדותה, לפחות כלפי בני עמה.

מצוקתם של המיעוט היהודי בתוך הממלכה הפרסית ושל המיעוט הנשי בתוך העולם הגברי, נובעת ממקורות דומים, והחלה להתגלות על פני השטח באופנים כמעט זהים, אך סופם של שני הסיפורים שונה בתכלית.

"...ויכתב ככל אשר צוה מרדכי... מדינה ומדינה ככתבה עם ועם כלשונו ואל היהודים ככתבם וכלשונם" [ח-9]
האגרות הנשלחת אל כל קצוות הממלכה לאחר מות המן מלמדות אותנו, כי מאבקם של היהודים כמיעוט, להשמיע את קולם הצליח: לא רק שהם שרדו את השנאה והאיום במות, אלא שסוף סוף גם שפתם נשמעת, ולשונם מדוברת בין שאר לשונות העולם. זהותם העצמאית, שהונכחה בממלכת פרס כרעם ביום בהיר, ע"י מעשהו ההפגנתי של מרדכי, מקבלת לגיטימציה מן ההגמוניה. היהודים זוכים להשמיע את קולם.
למרבה ההפתעה, אסתר אינה נזכרת באיגרות אלה, למרות שהיא זו שסיכנה עצמה למען מטרה זו והצליחה בהשגתה. במקומה מופיע מרדכי כבעל הסמכות והשררה. אסתר היהודיה מצילה את עמה ומאפשרת למיעוט היהודי הכרזה גאה על זהותו העצמאית. כיהודיה היא אינה צריכה עוד להסתיר את זהותה. אינה צריכה עוד לשתוק את עצמיותה.
אבל, כאשה, לאחר שהשיגה כח וסמכות בממלכה הפרסית, היא מאבדת אותו למרדכי, והוא זה הזוכה בטבעת המלך [ח-2]. אסתר האשה, אינה עצמאית ונפרדת ואינה רשאית להשמיע את קולה ולדבר בשפתה. מאבקה של ושתי, ונסיונה לעורר את ה"כלל" להבנה כי יש בתוכו קבוצה גדולה בעלת זהות שונה ונבדלת, אינו מצליח.
אסתר היהודיה ועִמה מרדכי, זכו להשמיע את קול המיעוט שלהם, ולדבר בלשונם הייחודית.
אסתר האשה ועִמה ושתי, עדיין לא.

מואדיב,
אין לי ידע רחב מספיק בנוגע לזמן כתיבתה של המגילה, אבל לענ"ד המחקר בן ימינו טוען (ברובו) שהיא אינה פרסית. אני יודעת על מחלוקת (ומצטערת שאין בידי ההפניות המתאימות - אולי מישהו יוכל לעזור לי?) בין החוקרים לגבי מקום הכתיבה - האם בבבל או בא"י (אולי אפילו כסאטירה פוליטית כנגד מלכות החשמונאים, וניסיון להצדיק את מלכות שלומציון - כך שמעתי פעם).
גם אם צודקות טענותיך לגבי המבנה והפוליטיקה הפנימית של הממלכה הפרסית, אני מודה כי ענייני כאן אינו בהבנת ההיסטוריה ("מה היה"), אלא בהבנת המסרים ("מה המשמעות"). לצורך שאלות אלה, דבריך מעניינים ומעשירים. שאלתך לגבי הרב-תרבותיות של הממלכה, כפי שהיא נגלית במגילה, מרתקת, ולענ"ד - נשארת פתוחה: כיצד יכולה ממלכה כה רב-תרבותית להיות כה לא סובלנית כלפי מיעוטים מסויימים???
ועוד,


אי"צ,

אני מסכימה איתך שהכוח האישי הנגלה בסיפור - כוחה של אישה אחת, המצליחה להאציל מרוחה על האיש שלצידה ועל העם כולו - הוא בהחלט אחד הנושאים המרכזיים במגילה.
גם עם דבריך לגבי משמעות השלטון הא-להי המכיל גוונים אנושיים שונים, אין לי אלא להסכים בכל לב, ולוואי שנמשיך התקדמותנו לקראתו.

אמשלום ,
אז זהו , שמהמגילה (לפחות זו שאני מכיר...)
משמע שאת הכוח האציל מרדכי על אסתר ולא להפך . (לא שזה מוריד משהו מחלקה של אסתר בסיפור , פשוט כך זה מתואר החל ב"ויהי אומן את הדסה" [כלומר הוא היה המחנך.] וכלה ב"אם החרש תחרישי בעת הזאת." [הוא אמר לה שתפסיק להיות פאסיוית , ושבכוחה לשנות .])

לעצם הענין דומני שהנושא העיקרי של המגילה הוא השגחה והקשר בין הקב"ה לעמו , ולצדיקים הנשארים נאמנים לו , גם בעיתות גלות ומשבר, בהם נראה שהעולם מתנהל ממש שלא בהתאם , למה שאנחנו היינו חושבים שצריך להיות לפי מה ש"כתוב בספרים" .
הלא כן ?

.




מהו זמנה של מגילת אסתר?



ראשית, ביחוד לאור הערתה של אמשלום לעיל, אינני מתיימר להכנס לנושא של "מתי נכתבה המגילה" , שכן מחקרים מסוג זה הם כהררים התלויים בשערה, ורבים מהמחברים אותם חשודים בעיני. אולם להתמקד בהבנת זמן התרחשות המאורעות המופיעים במגילה – ניתן גם במנותק מויכוח – רלבנטי או לא – אודות זמן כתיבתה.


נתחיל במקורותינו – מספרי התנ"ך הרלבנטיים.


מיהו אחשורוש?

שלש פעמים בתנ"ך מופיע מלך פרסי בשם אחשורוש, ו כנראה הצורה העברית של השם הפרסי חְ'שְיָארשָא המופיע גם במקורות פרסיים.
פרט למגילת אסתר - מופיעים לנו אחשורוש אביו של דריוש (דניאל ט א) , ואחשורוש מלך פרס שבימיו "כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים" (עזרא ד) .

אז מיהו אחשורוש של המגילה?

התקופה היא תקופת השושלת האכמנידית ששלטה באיראן בשנים (.550–330 B.C.) . וזה היה סדר המלכים לאחר כורש, שבזיהויו אין כל פקפוק:

כמביזס, המתחזה סמרדיס, דריוש הראשון, כסרכסס הראשון, ארתאכסרכסס הראשון, כסרכסס השני, סוגדיאנוס, דריוש השני, ארתאכסרכסס השני, ארתאכסרכסס השלישי, ארסס, דריוש השלישי שהפסיד לאלכסנדר מוקדון, כדברי חרוז הילדים הידוע: "בשנת שלש-שלש-שלש, קיבל דריוש על הראש" .

אתעלם באלגנטיות מהפסוק בדניאל, משום שיש בו בעייתיות גדולה בהקשר לזיהויו, וכפי שכתבו אבן עזרא ומצודת דוד – זה איננו אחשורוש של מגילת אסתר, ונראים דבריהם.

לגבי האחשורוש המופיע בספר עזרא, מחלוקת בין רש"י לבין אבן עזרא, שלפי רש"י הוא הוא אחשורוש ממגילת אסתר, ולפי אבן עזרא – הוא ארתחשסתא, ואין סתירה מוחלטת בהכרח ביניהם, כי בתנ"ך יותר ממלך פרסי אחד מכונה ארתחשסתא, וראו דברי מצודת דוד על אתר.


מדברי רש"י בפתיחת ספר חגי, וכן מדברי חוקרים שאינם מאחב"י, עולה כי רבים הם המזהים את אחשורוש של מגילת אסתר עם כסרכסס הראשון (1) המלך הגדול שנכנס להיסטוריה המערבית בזכות קרב הגבורה של ליאוניסאס מלך ספארטה ו- 300 ההופליטים שלו בקרב תרמופילאי.



לעד נשאר עם העובדה כי אין שום מקור פרסי המתאר לנו מאורעות הדומים במשהו לארועי המגילה, לא ציוויים להשמדת עם, לא מהומות ברחבי כל הממלכה, ולא דבר מעין אלו. שמעתי מי שאומרים כי המתואר בעזרא ובנחמיה על עצירת בניית המקדש, לאותה תקופה הוא מתייחס.


(1) על כסרכסס הראשון: http://www.bartleby.com/65/xe/Xerxes1.html

אמשלום,
רק מקור אחד שכחת לציין.
"ומאמר אסתר קיים ימי הפורים האלה, ונכתב בספר"
אסתר היא הקובעת את הצורה הסופית של ימי הפורים.
(משתה ושמחה או יןם טוב וכו').

לעצם הענין,
מפרשי הפשט מסבירים את התנהגותו של המלך במשתאותיו, כרצון להשתחרר מעול המדינה ולהעמיד את עצמו במרכז כעליון.
במכתב "להיות כל איש שורר.."
רצה לומר.
שלא שפת המלכות היא הקובעת, אלא שפת הבעל היא הקובעת איזו שפה ידברו בבית.
אפילו שהאשה באה מהעם השליט והבעל מהעם הנשלט.

דווקה רעיון נחמד של שוויון בפני המלכות.

ely,
האין "בעלות" = "שלטון = "מלכות", בין כה???

לגבי נצחונה של אסתר אין לי וויכוח. היא אכן עלתה לגדולה והגיעה למלכות (במובן עמוק ולא רק "טכני"). ולמרות זאת, הפרק האחרון של המגילה, טורח "לקחת" ממנה את הכבוד ו"להעבירו" לידי מרדכי, כאילו הוא זה שהציל את עמו...

אמשלום ,
הפרק האחרון הוא סוף דבר , שמתאר את המצב הנוכחי , שבעקבות המגילה .

ולכן אסתר לא מוזכרת , וכי מה רצית שיאמרו כי אסתר היא מלכתו של אחשורוש ???
מעבר לזה שכל גדולתה של אסתר היתה ביכולתה לשתף פעולה עם הנורמות של הארמון , ולא לשכוח את זהותה שלה .
וזאת בזכות שני גורמים , אחד שמירת הקשר עם מרדכי (וכנראה גם החינוך שהיא קיבלה ממנו.)
והשני , צניעותה , שאיפשרה לכל אחד להזדהות איתה , והסתרתה את מוצאה . ("אין אסתר מגדת את מולדתה ואת עמה ... ואת מאמר מרדכי אסתר עושה.")
דומני שאת מנתקת את עצמך מהקונטקסט של המגילה , ולכן מפרשת שלא בהתאם להגיון הפנימי שלה .
ו...זה ממש לא אישי , הרעיון הכללי
של ההשואה בין הצד הנשי לעם ישראל
נכון בעיני , אלא שלמיטב הבנתי לא
הצלחת להוריד אותו לפרטי הסיפור מספיק טוב.