אישציפור, הבעיות קיימות בכל מקום.
____________________-
החברה החרדית מגלה את האלימות במשפחה, אבל לאט
מאת תמר רותם
הכחשת האלימות במשפחה בחברה החרדית נסדקת בשנים האחרונות. המקלט החרדי לנשים מוכות שהוקם ב-2000 מאפשר לנשים לעזוב את הבית בלי לחשוש מהשפעות חילוניות ומסנקציות של בתי הדין הרבניים. הצוות של המרכז לאלימות במשפחה של "יד שרה" גדל בתוך שנתיים מאדם אחד לעשרה. הרבה יותר רבנים מפנים גברים לסדנאות טיפוליות ונשים למקלט, אבל עדיין נמנעים מלפרסם גינוי פומבי לתופעה
ביום האשה הבינלאומי, לפני כשלוש שנים, התקשרה ב' לקו החם של "מרכז הסיוע לנשים דתיות" וביקשה עזרה. כשאזרה אומץ לחייג למספר ששודר כל אותו יום ברדיו, כבר ירדה החשיכה. למחרת, יום שישי, ארזה בידיים רועדות כמה מזוודות ונמלטה עם ילדיה הקטנים למקלט לנשים מוכות, הרחק מהעיר החרדית שבה חייתה. היא לא יכלה לשאת את המחשבה שתעבור שבת נוספת רצופת אלימות קשה מצד בעלה. בשיאו של המשבר, היא מספרת, היה משהו מרגיע ו"פחות מאיים" בידיעה שמצאה מחסה במקלט חרדי.
הרבה לפני שנמלטה למקלט התמלאה סאת הסבל של ב'. אחרי כמה שנות נישואים שבהן בעלה התעמר בה, פיסית ונפשית, ב' התגרשה ממנו, אך נאלצה להשאיר את שני ילדיה בחזקתו. לאחר תקופה, כשבעלה היה בתהליך חזרה בתשובה, והיא לא הצליחה להשיב את הילדים אליה, נישאה לו שוב ואימצה אורח חיים חרדי. היא קיוותה שערכי המשפחה המקודשים בקהילה החרדית יחלחלו פנימה גם לביתה. אבל תקוותיה נכזבו.
ככל שבעלה הקצין מבחינה דתית, כך פרצי האלימות כלפיה וכלפי הילדים תכפו. ב' היתה מבודדת בלב קהילה שבה כולם יודעים הכל על כולם.
לא פעם ולא פעמיים פנתה ב' לרב הקהילה, בתקווה שיוכל להשפיע על בעלה, שהיה בעל עבר פלילי, ולהביא להפסקת האלימות. אבל הרב הסתפק, לדבריה, באמירות רפות על החשיבות של שלום בית. "היה נדמה לי לא פעם שהוא פוחד מבעלי", אומרת ב'.
שנה רדפה שנה ושלושה ילדים נוספים באו לעולם. היה קשה יותר לעזוב.
נדרשו שש שנים נוספות כדי שתאזור אומץ בשנית. כנשים מוכות רבות, ב' התעוררה כשהפגיעה בילדיה נעשתה קשה יותר. כמה שבועות לפני שברחה למקלט, בעלה סגר את חשבון ההקפה במכולת השכונתית, וכתוצאה מכך לעתים קרובות ילדיה נרדמו רעבים. אחרי שבאחד מהתקפי הזעם שלו הוא סילק בשעת לילה את בתם בת העשרה מהבית, החליטה להימלט.
למתבונן מן הצד קשה אולי להבין את נחיצות המסגרת החרדית כשמדובר במצב המוגדר פיקוח נפש. ואולם ב' שילמה מחיר כבד על שהות במקלט רגיל, של "ויצו", שאליו נאלצה לעבור לאחר שבעלה גילה את כתובת המקלט החרדי והחל לאיים עליה ברצח. כשבעלה התלונן בבית הדין הרבני שילדיו כביכול מחללים שבת במקלט החילוני, החליטו הדיינים ששלושת הילדים שהיו מתחת לגיל שש יעברו לחזקתו, למרות עברו האלים. רק לאחר שעתרה לבג"ץ קיבלה ב' את הילדים לרשותה.
הנשים מנודות מהקהילה
נח קורמן, עורך דין חרדי, ייסד ב-1995 את עמותת "בת מלך" המפעילה את המקלט היחיד בארץ שמיועד לנשים דתיות וחרדיות, כשבמסגרת עבודתו כטוען רבני במחלקה לסיוע משפטי (גוף מטעם המדינה הנותן ייעוץ משפטי חינם למעוטי יכולת) בירושלים נתקל במקרים של נשים שלא היה להן לאן ללכת. יום אחד, הוא מספר, הופנתה אליו אשה חסידית צעירה עם תינוק קטן, שנמלטה מבעל מכה. היא נהגה לישון בלובי של אחד המלונות וביום להסתובב בחנויות כדי להימלט מהקור.
קורמן ניסה למצוא משפחה חרדית שתארח אותה. הוא התקשר לגורמים שונים, רבנים, חברי כנסת וארגוני חסד, אבל ללא הועיל. "אף אחד לא רצה להתערב במקרה של אשת איש", הוא אומר. ההסבר היה שיש כאן בעיה הלכתית של ייחוד. אבל הרתיעה היתה למעשה עמוקה יותר. כשהציע לה ללכת למקלט, האשה סירבה בטענה שינסו שם להפוך אותה לחילונית. מקרה אחר שזיעזע את קורמן היה של בחורה בת 20 מהזרם הליטאי, שנמלטה מבעל מכה. היא ותינוקה גרו בחדר בסמינר שבו למדה לפני נישואיה. במשך יום הלימודים היתה אסירה למעשה בחדרה, כדי שהתלמידות לא ייתקלו בה.
העמותה החלה להפעיל דירת מקלט, שזכתה ב-2000 להכרה רשמית של משרד העבודה והרווחה. כ-100 נשים פנו למקלט ב-2002, ומספר דומה פנו ב-22 .2003 שהו במקלט בפועל ומספר כפול של נשים רצו להתקבל אך נדחו מחוסר מקום.
הן מגיעות עם ילדים רבים. לכן המקלט החרדי ערוך לקבל פחות נשים מבמקלטים אחרים (עד שבע בו זמנית, לעומת כעשר ויותר במקלטים אחרים). בשנה האחרונה, למשל, שהתה שם אם לתשעה ילדים. ברוב המקרים הילדים הבוגרים לא מגיעים עם האם, וזהו מקור לחץ עליה לחזור הביתה. חלק ניכר מהמאמץ הטיפולי מכוון לילדים. אסתר פלנט, מנהלת המקלט, מאמינה שהדבר עשוי למנוע את הפיכתם מקורבנות למתעללים בעתיד. תקופת השהייה של נשים חרדיות במקלט ארוכה יותר משל נשים אחרות, כי הן מנודות מהקהילה ולכן השיקום שלהן אטי יותר.
עשר נשים שהו ב-2002 בשתי דירות מעבר שהעמותה מספקת לנשים שעזבו את המקלט, וארבע - ב-2003. בניגוד למקלטים אחרים, כאן מעסיקים עובדת העומדת בקשר עם עוזבות המקלט ומסייעת להן להסתדר. 60% מתקציב המקלט ממומנים על ידי משרד הרווחה. למקלט החרדי הוצאות נלוות, בין השאר על כשרות למהדרין ועל החינוך הפרטי בתלמודי תורה. יתרת התקציב מגיעה מתרומות, מיעוטן מחרדים. מתברר שקשה עדיין לגייס אותם לתרום לנושא.
חיה רוזנפלד, מנהלת היחידה לאלימות במשפחה בעיריית ירושלים, שבתפקידה היא גם יועצת ראש העיר לקידום מעמד האשה, אומרת כי האשה המפרנסת בחברה החרדית צברה כוח רב, המערער על עליונות הגבר (חברת הלומדים החרדית יצרה מבנה חברתי שבו שני שליש מהגברים לומדים ורבות מהנשים מפרנסות. ת"ר). "האשה משכילה יותר ומתחככת בחברה הכללית. בחברה שבה מדגישים את מרכזיות הגבר זה גורם ללחצים בתוך המשפחה, שחלקם מתבטאים באלימות נגד האשה", היא אומרת.
קשר השתיקה סביב התופעה, מסבירה רוזנפלד, הוא אחד המאפיינים של חברות שמרניות וסגורות בכלל, לאו דווקא החברה החרדית. "חברה כזאת מחנכת לאתוס של שלמות וטובת החברה על פני טובת הפרט", היא אומרת. "קשה לנו לעתים להבין עד כמה שלמות המשפחה היא ערך עליון בחברה החרדית". האשה המוכה החרדית משלמת את המחיר. "כשהיא מתלוננת על אלימות, אומרים לה, 'תקריבי את עצמך על מזבח הקהילה', ולכן נשים יישארו עוד ועוד בנישואין בעייתיים".
לא מפרסמים נתונים
נראה שלשמירת הסוד המשפחתי, המקבעת את דפוס האלימות, יש שורשים עמוקים יותר בחברה החרדית בגלל הטאבו הקשור בתופעה ובגלל החשש לקלקל את השם ואת השידוך. אחת הנשים המוכות שהיתה במקלט מספרת שבעלה כלא אותה בביתה בעיר חרדית כשהיתה בהריון במשך יותר מיממה, בלי אספקת חשמל ומים. היא יכלה לפתוח את החלון ולקרוא לעוברים ושבים, אבל היא לא עשתה כך מחשש שייוודע שמשפחתה פגומה.
פחות נשים במגזר החרדי יפנו למקלטים שהם מבחינתן המוצא האחרון, סוברים אנשי המקצוע בתחום, רובם ככולם דתיים, בשל המשמעות המיוחסת לנישואים. רבנים יעדיפו לשלוח גברים אלימים לקבוצות טיפול באלימות שנפתחו בירושלים ובני ברק מאשר לשלוח נשים למקלט, אף שלא ברור עדיין אם הטיפול בגברים זוכה להצלחה. המציאות הכלכלית הקשה, אומרת פלנט, גורמת אף היא לכך שפחות נשים מגיעות למקלט.
הניסיון של המקלט החרדי מראה שנשים חרדיות פונות למקלט אחרי שנות נישואים רבות, לעתים אחרי שחיתנו את ילדיהן הבוגרים. "הן ממתינות עם הסבל שלהן, כי המחירים שהן ישלמו אם יעזבו את הקהילה גבוהים", אומרת פלנט. רוזנפלד מעירה ש"עדיין אין נשים חרדיות שנרצחו על ידי בעליהן". ייתכן שזה מקרי. באוגוסט השנה ניסה בעל אלים להצית את אשתו בפתח המקלט החרדי ולאחר מכן התאבד בכלא.
אין כיום נתונים על היקף תופעת האלימות נגד נשים במגזר החרדי. עם זאת, פלנט מעריכה שהבעיה קיימת בממדים דומים לאלה שבחברה הכללית. לדבריה, התופעה חוצה זרמים ועדות. "עדיין לא כל הקהילות בציבור החרדי פתוחות להכיר בבעיה", היא אומרת, "ולכן יש קושי באיסוף נתונים".
הגופים המקצועיים הבודדים בשטח, כמו "המרכז לאלימות במשפחה" בארגון יד שרה בירושלים, המשרת בעיקר אוכלוסייה חרדית, או "מרכז הסיוע לנשים דתיות" בירושלים, שייסדה אשה דתית, דבי גרוס, לפני יותר מעשור, נזהרים מלפרסם נתונים על מספר הפניות אליהם. מגמה זו עלולה להתפרש כרצון לגונן על הקהילה, אולם נראה שהחשש הוא שחשיפת הנתונים תמנע שיתוף פעולה עם הקהילה החרדית, המעוניינת להצטייר כחברה ללא אלימות. מהגידול במספר אנשי הצוות במרכז ביד שרה - מעובדת סוציאלית אחת לעשרה עובדים ועובדות סוציאליים בתוך שנתיים - אפשר לפחות ללמוד על עלייה חדה בפניות לטיפול.
הרבנים מתקשים להאמין
באחד מימי חג החנוכה תוכננה במקלט מסיבת חנוכה, אך ארבע הנשים ששהו בו היו נסערות מכדי לחגוג ונדרש זמן עד שהשתכנעו להשתתף בה. הצעירה שבהן, בשנות העשרים המוקדמות לחייה, חולקת חדר במקלט עם ארבעת ילדיה. בחדר הסמוך, נקי ומטופח, מתגוררת אשה בשנות הארבעים שלה, עם ילדתה הקטנה. היא הגיעה למקלט מבני ברק, שם נהנתה ממעמד כלכלי וחברתי גבוה. אף אחד, היא מספרת, לא העלה בדעתו שבמשך שש שנים בעלה, רב מכובד, הכה אותה ובהמשך אף איים על חייה. היא מתארת את עצמה לפני הנישואים כאשה עצמאית ולדבריה בעלה הצליח בכוח איומים ומכות להפוך אותה לאשה נפחדת ומעורערת נפשית. זו לה הפעם השנייה במקלט. בקיץ הגיעה לכאן ולאחר חודש חזרה לבעלה. "עתה", היא מכריזה, "זה סופי".
גם אחרי שהכריזו קבל עם ועדה על כוונתן להתגרש, יותר מ-25% מהנשים המגיעות למקלט חוזרות לבעליהן; כמחצית מהשיעור הרגיל באוכלוסיית הנשים השוהות במקלטים. "מי שעזבה את הקהילה החרדית, כבר אין לה לאן לחזור", מסבירה פלנט. כשאשה מעוניינת לחזור לבעלה, הגישה היא "ללכת עם האשה ורצונה", כדבריה. ולכן, אף שלא תמיד אנשי המקצוע מאמינים בכך, מסייעים לה בגיוס תמיכה בקרב הקהילה, ובמיוחד נעזרים ברבנים, כדי להרתיע את הבעל ולמנוע את הישנות האלימות.
הצלחת הטיפול באלימות נגד נשים חרדיות, כמו בילדים בסיכון ובעיות אחרות, תלויה בתקשורת העדינה המתקיימת מאחורי הקלעים עם הממסד הרבני, אומרת שלומית גידרון, עד לפני כשנה מנהלת מחלקת הרווחה בעיריית בני ברק. לדבריה, כש"החרדים משתכנעים שיש צורך, הם מקימים מערך שירותים לתפארת". ואכן, בלשכות הרווחה בעיריות בני ברק וירושלים נרקמו קשרי עבודה ענפים בין הרבנים לאנשי המקצוע. רוזנפלד סבורה שההסכמה של הרבנים להקמת מערכי שירותים בתחומים שכבר נחשבים לגיטימיים, כמו חינוך מיוחד, סללה את הדרך לנושאים שעדיין נתפשים כבעייתיים יותר, כמו אלימות במשפחה.
כל העוסקים בתחום הם בדעה שיותר ויותר רבנים ועסקנים מתחילים להיות מודעים לבעיית האלימות נגד נשים בחברה החרדית. ואכן, ר' השוהה כיום במקלט סיפרה כי רב הנחשב לסמכות עליונה ביישוב החרדי שהיא גרה בו אמר לה מפורשות ללכת למקלט. פלנט מרצה בפורומים של נשים בקהילות חרדיות סגורות שמזמינות אותה בהסכמת רבנים. היא מדווחת על דיאלוג יום-יומי עם רבני שכונות וקהילות. מקצתם מבינים את הבעיה, ואולם יש רבים, היא אומרת, שעדיין מכחישים את קיומה ומנסים ללחוץ עליה לשלוח את האשה מהמקלט לניסיון נוסף של שלום בית.
חוסר המודעות נובע גם מכך שלרבנים אין קשר ישיר עם הנשים, אומרת רוזנפלד. לדבריה, "גברים אלימים מתאפיינים בנוקשות, וזה הולך נהדר עם הקפדה על תפילות וזמני לימוד. זה עושה רושם נהדר על הרב. הוא רואה מולו גבר שמגיע לתפילות, תלמיד נהדר בכולל. ואחר כך באה האשה ומספרת סיפור שנראה מוזר. 'אבל אני מכיר אותו', אומר הרב, 'זה לא יכול להיות'. לכן אפילו רבנים שבעיקרון יגידו שצריך לטפל בבעיה ידרשו מהאשה הוכחות, מכאן ועד הודעה חדשה, לאלימות".
עו"ד קורמן אומר שלעתים קרובות הרבנים מתקשים להבין את הפסיכולוגיה של האשה המוכה, את תחושת האשמה שלה שהיא עצמה הביאה למצבה. "בחברה שבה עדיין מחנכים נשים שהמזבח מוריד דמעות על כל זוג שמתגרש, ככתוב במקורות, אשה מוכה חשה שהיא חייבת לשמור על שלום בית". "אין שום חברה שבה האשה משלמת מחיר כזה של נידוי כמו בחברה החרדית", אומרת פלנט, "אשה מוכה נחשבת למכתימה את החברה כולה".
סרט עלילתי למחשב
ד', שנמלטה למקלט לפני שלוש שנים לאחר שנות נישואים ארוכות לבעל אלים, שילמה מחיר כבד על שהפסיקה לציית לצו הקהילה ולשאת בעול הנישואים. היא באה מקהילה אולטרה-חרדית, והעובדה שפנתה לרשויות ולמשטרה היתה בלתי נסלחת. משפחתה התנכרה לה, הקהילה נידתה אותה ונתנה גיבוי מלא לבעלה. אחרי ששהתה במקלט מעולם לא חזרה לקהילתה. ילדיה המוסתים מתנכרים לה עד היום.
בגיל 17 נישאה. בעלה של ד' היה ידוע בקהילה כבחור בעייתי ואלים עוד לפני נישואיהם, אבל עובדה זאת הוסתרה ממנה. בשלב מוקדם בנישואים, היא מספרת, התגלו סימנים ראשונים לרודנותו. הוא נהג להוציא ספרי קודש ולהראות לה בכתובים שהבעל שולט באשתו ושמותר לו להכותה. בהמשך התנהגותו השתלטנית קיבלה ביטוי בחומרות דתיות. הוא אסר עליה לפצות את פיה לפני גבר ונהג לבדוק אם הבגדים שהיא קונה צנועים דיים.
ד' ספגה מכות מדי יום ביומו. בעלה דאג להכותה במקומות בגופה שלא ייראו מבעד לבגדים. במשך השנים נולדו לה שישה ילדים. כיום היא בת 40 ומתקוממת על שהקהילה ראתה בה אשמה במצבה. הגדילה לעשות אמה, העוסקת בייעוץ לזוגות בקהילה, שאמרה לה בתגובה לתיאור המכות היום-יומיות ש"זה נורמלי". "במקרים שבהם יש אלימות כלפי האשה רבנים לוחצים על הזוג לעשות שלום בית, אבל מאחורי המושג הזה מסתתרת ההנחה ששני בני הזוג אשמים באותה מידה", אומרת ד'.
עם זאת, היא זוכרת לטובה רב חשוב ובעל השפעה בקהילה הסגורה שבה חייתה, שהבין את מצבה ועזר לה בסוגיה כאובה מאוד, ההליכה למקווה, שהיא תנאי בחברה החרדית לקיום יחסים עם הבעל. הרב אמר לה מפורשות, שאסור לה לטבול במקווה כשבעלה מתייחס אליה לא בצורה מכובדת, וגם הצביע על רשימת פוסקים שאסרו זאת. "זה היה מבחינתי התחלת הסוף. כי אשה שאינה הולכת למקווה לא יכולה להמשיך לחיות עם בעלה", היא אומרת. כך למעשה, אף שהרב לא אמר לה מפורשות לפרק את הנישואים, היא הגיעה לכך בעזרתו. הדחף הסופי לפנות למקלט התעורר כשנוכחה לדעת שילדיה מחקים את התנהגותו של האב. היא הבינה שעליה להציל אותם.
ד' נשואה כיום בשנית. היא חזרה לחיק החברה החרדית. לעומתה, ב' מתמודדת עם קשיים רבים. בעוד שבעלה נשאר בקהילה שלו ומתפלל בבית הכנסת שלו, היא הוגלתה מעירה וחיה בבידוד חברתי. היא מובטלת, חיה במצוקה כלכלית בדירה דלה וצפופה, מתמודדת עם המחאות חוזרות וחשש יום-יומי שבעלת הבית שלה תזרוק אותה מהדירה. "לחד-הוריות אין עתיד בחברה החרדית", אומר עסקן חרדי. לפני כשבועיים איים מנהל תלמוד התורה, שיוציא את ילדיה מבית הספר בעיר חרדית אם לא תשלם את התשלום החודשי. כשאמרה לו שלא נותר לה אלא להתפלל, השיב "אז תתפללי במקום אחר".
עמותת בת מלך מנסה להעלות כיום את המודעות לתופעת האלימות נגד נשים בחברה החרדית ולחנך למניעת אלימות. העלון של העמותה מופץ במקוואות, בבתי כנסת ובמקומות שבהם יש ריכוזי נשים. דבי גרוס, מנהלת מרכז הסיוע לאשה הדתית, אומרת שהודות למודעות הגוברת יש כיום יותר גירושים בגיל צעיר מפעם, כי נשים צעירות יודעות להגיד לא לבעלים אלימים. ואולם, דומה שהניסיון לחנך לאי אלימות סותר את המגמה של הציבור החרדי להצניע את הנושאים הללו. כתבות מעטות מאוד פורסמו בעיתונות החרדית בנושא. וכמובן, אי אפשר להיכנס עם התכנים הללו לבתי הספר, כי הציבור החרדי רואה בהם איום על נפשם הטהורה של ילדיו. ניסיון יחיד נעשה בימים אלה על ידי בת מלך, המתכוונת להפיץ סרט עלילתי המיועד למחשבים בבתים שנושאו אלימות במשפחה. התכנים הבעייתיים נוסחו בזהירות רבה, בין השורות, כדי שהסרט לא ייפסל.
חמורה בהרבה בעיית ההרתעה. "לפי ההלכה, בעל שלא מכבד את אשתו אסור לכבד אותו בכל דבר הקשור בכלל, כמו עלייה לתורה, וקל וחומר שאסור לתת לו הגנה מהקהילה", אומרת ד'. הרב עובדיה יוסף התגייס לפני כשנה וחצי לטובת המקלט החרדי, אך לדברי רוזנפלד אין רב או פוסק הלכה אחר שיקום ויכריז קבל עם ועדה שיש הלכה האוסרת על בעל להכות את אשתו. פלנט אומרת שהיתה רוצה שבכל בית כנסת תהיה רשימה של בעלים מכים. כלומר, שההוקעה תהיה ברורה. עם זאת היא אומרת: "אנחנו לא בעד שינוי רדיקלי. אם זו מהפכה, זו מהפכה שקטה. אשה ועוד אשה ועוד אשה, רב ועוד רב". פלנט ורוזנפלד מתכוונות לפתח מודעות בקרב נשות רבנים, בלניות, מדריכות כלות: "אנחנו רוצות שהן יידעו לאתר את התופעה ויוכלו לבוא לאשה ולומר לה, את לא לבד".
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=384545&contrassID=2&subContrassID=2&sbSubContrassID=0
 |
|
|
