ואיך אפשר בלי הקוצץ של "המקצץ" ?

.



אץ קוצץ

אץ קוצץ בן קוצץ, קצוצי לקצץ, בדבור מפוצץ, רצוצי לרצץ. לץ בבוא ללוצץ, פולץ ונתלוצץ, כעָץ מחצצים לחצץ, כנץ על צפור לנצץ.

עב בקע מראש, יחידים מנו גרוש, חל וילך ויפרוש, וישב על גבי חרוש.זומן והנקב לראש, ראשית גוים לרע לדרוש, היות לכל בוגדים ראש, וצפעו תלות במבחר ברוש. ...




והפיוט עוד ממשיך, אלא שקצרה ידו של המקליד, ואבקש סליחתו של הפייטן – רבי אלעזר בירבי קליר (מתוך הקרובה לפרשת זכור) .


=======================================================


מעט מאד הסברים לכוונת הקליר בבית הראשון (כאמור, אני עצל):


קוצץ בן קוצץ - רשע בן רשע - המן בן המדתא האגגי היה מזרע עמלק, שאייב את בני ישראל בצאתם ממצרים.

קצוצי - בני ישראל, שהם מהולים.

פולץ - אחזתו פלצות.

נתלוצץ – הושם ללעג.

כעץ - כאשר יעץ.

חצצים לחצץ - לירות חיצים ביהודים. הכינוי "חצים" לבני ישראל הוא על סמך הדימוי בתהלים "כחצים ביד גיבור..."


נצץ - לדרוס כנץ.

==================================================


ואם מישהו מכיר את התקפתו של אבן עזרא את הפייטנים, ונזכר הוא כי אבן עזרא כינה את הקליר "המקצץ" – זה המקור, וכך רואים עד כמה פיוט זה היה מוכר כבר אז.

מיימוני,

"הלכה כדברי המכריע". גם אני לא אהבתים טרם הובא לי המילון, אך לאחר מכן נהנים מהריכוז האינלקטואלי האצור בפיוט. אך צודק הנך שהפצת פיוטים כאלה אמורה להיות מותנה להיותה עם מילונם בצידם.

.


מיימוני

אתה נתלה באילנו הגבוה של אבן עזרא ומתלונן אודות "פטפוטי הקליר" ?

והרי הזהרתי בכותרת האשכול - כאן מתרוצץ הקוצץ המתלוצץ!

החוקרים (למשל, פליישר, שירת הקדש העברית בימי הביניים הוצאת כתר, פליישר, תפילה ומנהגי תפילה ארצישראליים בתקופת הגניזה, הוצאת מגנס)העלו שהפיוטים לא נחשבו כקבועים אלא שהפייטנים חדשו פיוטים ואמרום לפני הקהל, ולכן יש שתי קרובות ידועות של הקליר לפורים, חמש (!) קרובות לתשעה באב, שתי שבעתות לפחות לתפילת טל וכו'.
ומכאן אתה למד מה היתה מידת הבנתו של הקהל שהאזין לפיוטים אלו בפעם הראשונה והיה אמור להבין אותם.

לדעתי אחד המאפינים הבולטים של הפיוט האשכנזי הוא שהוא קשה מאוד להבנה ,בעיקר מחמת שימוש במילים שלעניות דעתי אינם קימות בעברית אלא הונפקו במיוחד על פי הזמנתו של הפייט.
בנוסף נעשה גם שימוש במילים עם הטיות מוזרות שמקשים מאוד על הבנת משמעותם.

אחד הקשיים הגדולים ביותר אצלי בתשעה באב היא קריאת עשרות פיוטים בלי הסבר ושהות מספקת על מנת להבינם.

וכל זאת בניגוד לפיוט הספרדי( כמו ריהל ר שלמה אלקבץ ואבן גבירול) , שהוא הרבה יותר בהיר ועם זאת עשיר במילים .

כך נראה לי , ההדיוט בתחום זה .

האסופי

כדבריך מרגיש גם אני. וכבר נאמרו הדברים באשכולות על פיוטים.


מואדיב

אני מודה שיש לי חוסר סימפטיה לקליר. אילו היו מגישים לי אותו בתוך "אוסף התשבץ והחידוד" הייתי נהנה מן האתגר האינטלקטואלי. אך בשעה שעלי לבוא לבית הכנסת ולהתפלל, פיוטים כאלו רק מפריעים לי.

צא והשווה בין הפיוט של נוסח ספרד (החסידי אשכנזי) של עבודת היום ביום הכיפורים לבין נוסחתו האשכנזית. אם אני מעיין בנוסחה האשכנזית, עלי להתאמץ מבחינה אינטלקטואלית כדי לפתור את רמזי הפייטן וחידותיו. כאשר אני קורא את הנוסח הספרדי, אני קורא סיפור דברים על המקדש.

מה מהם ראוי יותר לשמש לפיוט? ואולי קודם צריך לדון מהי תכלית הפיוט?

ואם כבר אז כבר, האם ראוי להוסיף פיוטים לתפילה?

אלא שאני חושש שלא הדיון בכך היתה מטרת האשכול שלך.

ואני גם מודה שהפיוט "אץ קוצץ בן קוצץ" כשאני קוראו בתור חידה הוא מעניין ומוצלח, וקשה למצוא משהו שישווה לו מבחינה לשונית.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

* פיוט זה הפך לסמל לפיוטים הביזנטיים המתוחכמים והחידתיים. רבים משתמשים בו, ממש כמו אבן עזרא (ואולי בעקבותיו), כסמל לקריפטיות ולאי המובנות שלהם.

* מיימוני, היופי של הפיוט מן הסוג הזה [אריק, ביזנטי - לא אשכנזי] הוא שהוא פנה לכל רובדי הציבור:
הילדים והלא מלומדים נהנו מן המשקל ומהקצב ומן הביצוע (ידוע שהיו חזנים שהיו להם מקהלות ממש).
המשכילים קצת נהנו מזיהוי שברי הפסוקים והמדרשים.
המשכילים ממש נהנו ממלאכת השזירה הספרותית ומהמבנה התיאולוגי הניכר ברבים מן הפיוטים. שלא לדבר על אלה שנהנו מן האיכויות האומנותיות פואטיות.

* יעקב פטוחובסקי, חוקר התפילה הידוע, כתב מאמר מאיר עיניים על תופעת הפיוט וכיצד הפך הפיוט משיא החידוש והיצירתיות הליטורגית (שכן בזמנו, הפיוטים לא היו מקובעים אלא נכתבו לשבת/לאירוע מסוימים) לשיא הקיבעון והסטגנציה, מהחלק שהציבור מחכה לו בכליון עיניים לחלק בתפילה המשמש להעברת חדשות [רכילות], מהאנדרדוג, לממסד שבממסד.

* בתנועה הרפורמית לוקחים את עניין הפיוט כפשוטו, ומשלבים פרקי שירה ופיוט ישנים ומודרניים, חלקם של הכותבים הם ישראליים בני זמננו (יהודה עמיחי, נתן זך, לאה גולדברג ורחל הם אחדים מן השמות של כותבים מן הסוג הזה).

תוקן על ידי - שחרית - 01/03/2004 15:12:46

שחרית

בתשובה למה שכתבת לי,

שמת לב שאף אחד לפי הטיפולוגיה שלך לא קיבל ממנו משהו במישור החשוב ביותר בבית הכנסת, התעוררות לתפילה?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

טעות מיימוני,
הפיוט הקלאסי לא בא לעורר לתפילה - הוא היה התפילה עצמה!!

שחרית,
אני לא כתבתי אשכנזי, אבל הוא גם לא ביזנטי. הקליר הוא ארצישראלי ופייטני אשכנז שהעריצו אותו המשיכו את דרכו.
דרך אגב, מי שהתפלל פעם במנין חסידי טוב (לא קרליבך !!) ימצא שהניגון החליף את הפיוט בתחום החידוש.

סליחה
אבל ממש לא זכיתי להבין.

- להנות מ"המשקל ומהקצב ומן הביצוע", "מזיהוי שברי הפסוקים והמדרשים",מ"מלאכת השזירה הספרותית ומהמבנה התיאולוגי", ומ"האיכויות האומנותיות פואטיות" -

זו תפילה עצמה?



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

לא, בוודאי שלא, והרי זה ערך מוסף על הערך הבסיסי של הפיוט עצמו, אם אני מבינה אל נכון את התופעה - הפיוטים באו במקום
תפילות הקבע והחובה, כאשר סיום הפיוט הוביל בדרך כלל אל החתימה של הברכה.

ואם יש צורך להדגיש באופן מפורש - רעננות הביטוי והחדשנות הליטורגית "איווררו" את התפילה ועזרו בהעלאת הכוונה, בבחינת: "חדשים לבקרים רבה אמונתך".

אריק,
לאיזו תקופה אתה מתארך את הקליר?
לענ"ד יש לתארכו למאות השישית-שמינית (תלוי איזה חוקר שואלים), אכן בארץ ישראל ואכן בתקופה הביזנטית.

שחרית

האם נשארו ספרים/כתבי יד ממנו?

שחרית

נשאלת השאלה אם הערכים המוספים שאת מזהה בפיוט - ואני מסכים עמהם - הם באמת מועילים לתפילה או גורעים ממנה.

נכון שתפילת הקבע של הציבור בנויה אחרת מתפילת הלב, אבל האם הפתרון להתרחקות הלב ממנה היא בתוספות, ועוד בתוספות כאלו?

שוב, זו שאלה עתיקה, וכתבתי את שאלתי רק בגלל שאני סבור שתודי לי שאני צודק...

בעיני, הפיכת בית הכנסת למועדון ספרותי או פיוטי, שאליו מגיעים כדי לשמוע חזנות ושירה, לפתור חידות אינטלקטואליות ולהרגיש טוב בתור החכם שבחבורה, או להתענג על משחקי מלים - הרי זה זילזול בערכו ובתפקידו של בית הכנסת.

אבל אולי אני טועה. שהרי בית הכנסת ממלא צרכים קהילתיים, והתפילה כתפילה היא רק אחד מהם. והקשבה לפיוט אפשר שהיא בילוי חברתי נאות, גם אם היא מציקה לאנשים מסויימים שכמוני.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו