4 שאלות בעניין מנהגי החסידים

מוטי

גדולה תשובה שמוחקת מעשים הראשונים.

לשאלתך האחרונה, האם הנך רשאי להפנות את משלה היפה והמאופק של שחרית לכותבים אחרים -
ובכן, לא.

אשר לרעיון שכתב גם וגם, כמדומה שראיתי פעם, אולי אצל אפרים קישון, את ההבדל בין

"אתה שקרן!"

לבין

"חוששני שהנך לוקה במקצת במידת הדייקנות ואתה נוטה מעט לכיוון ההפרזה".

וד"ל.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

שחרית,

אשכול זה מדבר על מנהגי החסידים ולמה לערבב בו את השייך לאשכול יאסין [שאגב מחיתי שם על ההשוואה ונימקתי את אי המחיקה]. אז אנא המנעו מקטל [סדרתי] של ענייניות האשכולות, גם אם זה במחיר חילוק הודעה לשתים!

ווטו,
אוקי, אני מתנצלת שהסטתי את הדיון. גלוי וידוע לכל שזו לא הפעם הראשונה שאתה מעיר לי על כך שאני מסטה את הדיון מן הנושא העיקרי שלו, ואני מבטיחה שאנסה לתקן את דרכיי. אני גם גוזרת על עצמי שתיקה בעניין שהעליתי באשכול זה.



אממ... טוב, אשתוק, אבל קודם שתי הערות קצרות:


מיימוני,
התרעומת שעלתה פה על דבריו של מוטי, לא הייתה על הצורה אלא על התוכן. במילים אחרות, לא האיך שכתב הוא שהפריע, המה שכתב. גם אילו היה מוטי מתנסח בלשון חלקות, לא היה מקום לשנאת אחים ולשנאת חינם שהתנוצצו בדברים.



מוטי,
חלילה. לא דימיתי אותך לבעל החיים הוורדרד!
את דבריך החמורים דימיתי לו (את דבריך הראשונים, ואילו את הקריאה שלך ל'ואהבת לרעך' דימיתי לנזם שעל אפו).
ובמחשבה שניה, הממ.. מסכן החזיר, למה להעליבו כך?


אני מעריכה אותך ומודה לך שהסכמת למחיקת דבריך, אני מקווה שעשית כן לא מתוך רצון שלא לפגוע בבני שיחך, אלא מתוך הבנה שיש דברים שראוי שלא ייאמרו ובוודאי שלא ייכתבו.
תודה

זהו ווטו, שלוש הערות ולא שתיים, אבל עכשיו שפתי המקלדת חתומות באמת.

תוקן על ידי - שחרית - 24/03/2004 0:06:47

אני יודע שזה מוזר שאני מעלה כאן את העניין מחדש. אבל חבל שהדיון כאן סטה מהנושא הראשון לפסים אישיים.
יש כאן נושא אחד שלא דנו בו מספיק אלא בהומור מוגזם לטעמי, והוא עניין שינוי הנוסחאות.
מישהו טען כאן בשפה של אינסטלטורים שעניין דקדוק הנוסחאות והמילים בתפילה איננו עקרוני והביא אסמכתא לדבריו מדברי הבית יוסף. ומוזר לי שאף אחד לא העיר שזה לא הנושא בכלל.
החסידים הראשונים שינו את נוסח תפילתם לא על פי רגשותיהם הנעלים ולא מתוך הבנות נשגבות בנוסח התפילה אלא על פי נוסח הספרדים שהיה ידוע להם אך ורק מתוך כתבי האריז"ל שהגיעו לאירופה בתקופתם. ולא היו ברשותם סידורים ספרדיים כלל.
כידוע שמהרח"ו כותב בשער הכוונות שהאר"י היה מתפלל תמיד מתוך סידור ליוורנו (אינני זוכר שנת דפוס), וכל כוונות האריז"ל היו לפי נוסח זה.
החסידים התעלמו מדברי מהרח"ו אלה, והחליטו משום מה לשנות רק במקומות שנזכרה גירסה שונה בכתבי האר"י, ולא כמו ר' נתן אדלר למשל שהתפלל אך ורק מתוך סידור ספרדי בהברה ספרדית. גישתו של ר"נ אדלר היא סבירה ועניינית, אבל אם מישהו יכול להסביר את הגישה החסידית שכרו כפול ומכופל מן השמים ובחלקו של ר' לוי יצחק מברדיטשוב יהיה חלקו.
(המעוניין בפרטים נוספים על גישת אדמור"י החסידות לנוסח התפילה יכול למצוא מידע רב בכרך המבוא לספר שרשי מנהג אשכנז של המבורגר שאינו לפני כרגע ואינני רוצה לצטט מהזכרון).


תוקן על ידי - יעקב135 - 14/04/2004 18:30:40

בטווח מסויים אין ללבוש שום השפעה עלי, ואני יכול ללכת עם טווח יחסית רחב של סגנונות, תלוי בהקשר ובמקום ובסביבה, בלי להרגיש ש"זה לא אני".

לדעתי, ברוב השאלות הפותחות את האשכול, פיספס השואל את הפואנטה, שהיא אינה לחזור ליהדות של חז"ל או של תקופת המקרא, אלא להשאר בתרבות של היהדות החרדית ב-200 השנים האחרונות באירופה.


שחרית, ואם את הביטוי יאסינים היה מפנה כלפי עזמים בשארהים או מוחמדים ברכהים או יועצי ערפאת אחרים, זה היה כבר יותר מקובל עלייך? או שדין אחד לאריאל שרון, שמעון פרס ועבד אל מלכ דהאמשה?

תולדות מנהג התגלחת לנשים נשואות [אשכנזיות]
רבים וטובים רוצים לדעת היכן נהג מנהג הנשים הנשואות לגלח שערות הראש, ומי הנהיגו. והנה כפי הנראה הונהג ע"י רבותינו הפוסקים האחרונים בכל מדינות אירופה, שבחלקם היו תחת שלטון הצר הרוסי.
שהרי הגאון הנצי"ב מוואלוז'ין – ליטא בספרו העמק שאלה (על השאילתות חלק ויקרא – שאילתא צ"ו - עמוד קע"ד – טור ב') כותב "בזמן הפוסקים האחרונים ז"ל הנהיגו הנשים לגלח שערן" (ועיי"ש שכותב שלדעתו הסיבה לתקנה רבותינו היתה מניעת חשש סחיטה בשבת).
ועי' בספר עמוד אש [תולדות ותקנות הגאון מהרי"ל דיסקין מבריסק דליטא, ובסוף ימיו בירושלים (פרק י"ב- אות ל"ו- עמוד קפ"ט)] שכתב כי המהרי"ל דיסקין הורה שהנשים חייבות לגלח שערות ראשן, ולא די בכיסוי ראש, ואומרים בשמו כי שיעור השערות שצריכות לגלח הוא כדי נטילת הזוג (עי' נדרים נ"א.), דהיינו כיון שצמחו בגודל כזה יש להעבירן, עיי"ש. ושם בהג"ה הביא מעשה שהגאון מרן רבי יוסף חיים זוננפלד התקין בכולל שומרי החומות בירושלים תקנה השוללת את תמיכת החלוקה מאותן הנשים שאינן מגלחות, אחדים מבני הכולל באו אליו בטענה על היותו מחמיר בדינו כ"כ, וכשהוא סיפר זאת לרבינו (המהרי"ל דיסקין) נענה רבינו לאמר: מה היה אילו היה כתוב מפורש בבאר היטב שהנשים חייבות להעביר שערות ראשן בתגלחת, כלום לא היו שומעים לו, ולא תהא הוראת פי שונה, עיי"ש.
וכן ברוסיא היה המנהג כן, שהרי בספר ליקוטי הלכות (מתורתו של מהר"נ מברסלב, שנכתב ע"י תלמידו ר' נתן, חלק ו' – אה"ע – הלכות קידושין – סוף הלכה א') כתב וז"ל: וזהו שקולעין שערות הכלה ואחר כך קוצצין אותם בעת הנשואין קודם החופה, בבחינת שקלעה לחוה בחי' שערות קלועים כמובא שם, ועל כן מתחילה הולכות פרועות ראש [וכו'], ועל כן פורעין השערות כדי שינקו ויגמרו להוציא כל המותרות, ואחר כך קוצצין אותן – לגמרי, כי אז הוא מפלתם, בבחינת ואת נפש אויביך יקלענה וכו', ואחר כך צריכה לילך תמיד בכיסוי הראש, כי אח"כ אסור ליתן להם יניקה ח"ו.. עכ"ל.
וכן היה נהוג בגליציא, כמבואר בספר החיים (להגאון רבי שלמה קלוגר מבראד, או"ח סי' רס"ג) שכתב וז"ל: נשאלתי בדין כלה "שקודם חופתה גוזזין שערות ראשה וקליעות שלה", ואירע דהיה לה נישואין בערב שבת, והדליקה הכלה נרות של שבת קודם החופה, אם מותר אחר כך לגוז שער ראשה, או לא, עכ"ל.
והגאון המקובל רבי עקיבא פרוש [מצאצאי תלמידי הגר"א] בקונטרסו קדושת ישראל (עמוד כ'- טור ב') כתב בזה"ל: על כל פנים זה קבלנו וראינו שבכל העולם היה מנהג לגלח כל השער וכל שכן פה עיה"ק ת"ו, וטעמם ונימוקם עמם, כיון דקיי"ל דאפילו אלו שמחוץ לצמתן הוי ערוה מוכרחים לגלח אותן, דבלא זה בודאי יהיו בגלוי כיון שהם מחוץ לצמתן, וגרע משער שלמעלה בראש דנקל לכסות אותן, עכ"ל.
ובספר בטוב ירושלים (להגה"צ רב"צ יאדלער ברי"ז מיאדל שבליטא, עמד נ"ה) כתב וז"ל: בא וראה עד היכן הגיעה הריסת הקדושה בישראל, וכל כך למה, על שביטלו הסייגים והגדרים הראשונים, עוד בדורינו זה הייתה מוטלת חובה על האשה, שמיד למחרת יום החופה תגלח שער ראשה, ותנאי קודם למעשה היו מתנים אז בירושלים, שמיד ממחרת הנשואין תגלח הכלה כל שער ראשה, כפי המנהג המקובל מאבותינו הקדושים וכו', עד שבאו החדשים והעמידו דבריהם על דין תורה, ואמרו די להם לנשים בכיסוי השערות, ואין צורך לגלחן, מה היה לבסוף, שהתחילו לגלות משערותיהן מעט מן הצדדים, בפניהם וכו', ובודאי שעוברין בזה על דת יהודית וכו', עכ"ל.
ובשו"ת מהר"י שטייף (סי' מ"ח) הביא שמתשובות חת"ם סופר וגדולי האחרונים משמע שכבר בזמנם היה המנהג כן, וז"ל: אמנם בעיקר המנהג לא אדע אם היא מתקנת ד' ארצות כמש"כ מעלת כבודו, אבל מצינו בתשובות גדולי האחרונים שכבר בזמנם היה כן המנהג שבנות ישראל הכשרות והחרדות חתכו שערם, כי אי אפשר ליזהר שלא לגלות שערה כלל, וגם משום... שלא יצאו השערות לחוץ ..., ועי' תשובות חת"ם סופר או"ח סי' ל"ו שציין לזוהר הקדוש פרשת נשא איך החמיר על חוט שער שגורם ח"ו עניות וצרות ומגדלת בנים רעים, ועי' תשובות חת"ם סופר יו"ד סי' קצ"ה... ועל כן אין לשנות, עכ"ל.
ובשו"ת מהרי"ץ (דושינסקי, ח"א – סי' קכ"ז) כתב וז"ל: וכן הוא במנהג זה [ -דגילוח] דנתפשט הדבר בכל גלילות בני אשכנז מסוף העולם עד סופו בכל מקום שנתפזרו וכו', ובפולין החמירו עוד הנשים להקיף ראשן [ -בתער] שלא ישאר שום שער, וכו', עכ"ל. ומנהג פולין זה נזכר בשדה חמד, ובדרכי תשובה (יו"ד – סי' קפ"ב - ס"ק י"ב) שמקיפות בתער לצניעות, כדי שלא יצא אף מקצת שערן חוץ לצמתן, (ועיין בספר יד הקטנה (דף רע"ח – ס"ק פ"א) שכתב שאין שום איסור בתגלחת הראש לאשה נשואה, כי אינו גלוי כאיש, ואף בתער אינו רואה איסור, אלא הכל במנהג המקום, ורק לבתולות שהולכות בגילוי - אסור, עיי"ש).
ועוד כתב בדרכי תשובה (יו"ד סי' קצ"ח – סוף ס"ק צ"א) וז"ל: אבל אצלינו בני אשכנז קבלנו באיסור שלא להניחם רק לספרן, וכמו שכתב המגן אברהם בסי' ע"ה – ס"ק ד' שמחמירין כדברי הזוהר הקדוש וכו', וכיון שזהו מן הנמנעות ליזהר בביתו שלא לגלותן, על כן החמירו לספרן, וכל שאינה מספרת לפרוצה תיחשב, וכמו שכתבו הרבה גדולים בתשובותיהם כנודע באחרונים, עכ"ל.
* * *
והנה סביב לשנת תרי"א גזרה מלכות הצר את גזירת הלבוש המפורסמת, ובהשפעת המשכילים כללו בגזירה זו גם סעיף נגד מנהג התגלחת של הנשואות, שהצר אף לא ידע כלל על מנהג נפוץ זה מחמת כיסוי המטפחת, ובעקבות גזירה זו החלה התפשטות הפאה נכרית באירופה [בצורה המונית], (לא כמו שיש הטועים שהפאה באה ממנהגי המשכילים, שהרי נשותיהם גילו שערן לגמרי ולא נצרכו כלל ללבוש פאה נכרית), אלא התפשטות הפאה נכרית באירופה באה [בעיקר] מחמת גזירת המלכות בכל מדינות רוסיא (דהיינו : רוסיא, פולין, ליטא,, ועוד) שלא יגלחו הנשים שער ראשם, ומאז החלו הנשים ללכת בגילוי ראש (בחלקן או לגמרי) כי פחדו מבדיקות השוטרים, ודוקא הנשים הצנועות [בתור פתרון לכיסוי הראש] החלו ללבוש פאה נכרית לכיסוי השער, כמבואר ב-ג' מקומות בספרי הגאון המפורסם רבי שלמה קלוגר אב"ד בראד (המזכיר גזירה זו והשלכותיה), בספרו שו"ת קנאת סופרים (דף ל"ח – סי' כ"א) כתב בזה"ל: ע"ד אשר שאל וז"ל, באשר ידוע שבמדינותנו גזרו על הנשים "שלא יגלחו" שערות ראשם וכו', עכ"ל, ובספרו ובחרת בחיים (סי' פ"ו) למו"צ דברדיטשוב שברוסיא, כותב בענין הגזירה שנתחדשה שם שלא תגלחנה הנשים שערות ראשם, עיי"ש.
ובספרו שו"ת שנות חיים (סי' שט"ז – דף צ' – טור ד') כתב וז"ל: ובפרט במדינות רוסיא דהגזירה הוי שם שילכו הנשים בשערות שלהם [ולא יתגלחו] ודאי אסור [בפאה נכרית] וכו'.. ובפרט במדינות רוסיא דהגזירה שם כן, והרבה הולכין כן מכח הגזירה, א"כ בודאי הרואה יאמר שגם זו כאחת מהם וכו'.. ובפרט במדינות רוסיא כיון דהוי הגזירה על כך הוי ערקתא דמסאני, ובודאי אסור לעשות כן, ואף דמתיר שם המלכות לילך מכוסה בפרציילא [ -מטפחת], מ"מ הוי שעת הגזירה, כי ידוע שלא ילכו כן, כי הוי כדי בזיון להנשים וילכו בשערותיהן, ומכיון שלא יחשבו אנוסים, רק שיהיה ברצון ויתחייבו יותר, לכך חלילה לילך בפאה אפילו נכרית, רק בפרציילא [מטפחת], אולי ירא ה' וישפוט וימהר גאולתנו, אמן, עכ"ל הגרש"ק שם.

הראוני צילום מאמר של פרופ' שחקר גזירה זו, ושם כתב שהגזירה החלה באפריל 1851 [– תרי"א] בהטלת איסור לגלח ראש הכלות, ובאוגוסט 1852 [– תרי"ב] פורסם גם גזירת הלבוש ואיסור גידול זקן ופאות, ובשנת 1853 [– תרי"ג] גזרו השלטונות שהכלה תקרא לבדיקה במשטרה, והיו בנות ישראל מערימות ושולחות בתולות במקומם, ובשנת 1862 [– תרכ"ב] ציוה הצר להחמיר בכל הדרכים, כי ראו בוורשא שאין היהודים נשמעים, ומסרבים להתבולל, ומאז היו השוטרים בודקים ראשי הנשים בכל מקום.

בענין נוסח התפלה של החסידים, ברור שנושא הענין הוא כזה:

א) בנושאי מנהגי האשכנזים והספרדים ונוסחאות תפילתן, ארכו הדברים ומבוארים, שכל מקום הולך לפי מנהגו מבלי לשנות, ולכן לא עברו החסידים לנוסח התפלה של הספרדים.

ב) מה שציין האריז"ל בנוסח התפלה, ואינו קשור למנהג אשכנז - ספרד, קבלו החסידים את הכרעת האריז"ל.

ג) ההכרעה שבין הנוסחאות שקשורים למנהג הספרדים לבין הנוסחאות שקשורים להכרעת האריז"ל, כבדה ומסובכת היא. ולכן בדורות הראשונים של הבעש"ט והמגיד ממעזריטש, לא היתה הכרעה ברורה בנושא הזה, ולא היה נוסח אחיד לחסידים.

ד) הראשון שערך נוסח התפלה אחיד, נוסח תפלה לחסידים האשכנזים שע"פ נוסח האריז"ל, היה בעל התניא. הסידור שלו נדפס לראשונה בשנת תקס"ג, ומאז ואילך יש נוסח חסידי יסודי, שעליו הוסיף וגרע כל חוג חסידי.