חריגויות נפוצות ביחסי אישות

מסתירים בוילון שקוף.
מנסים להוקיע ולשנוא,
מקללים ,מענישים מנדים .
אבל העובדה היא שביננו בחברה שלנו ובכלל כמובן ,יחסי אישות עם בני זוג מאותו המין אכן תופסים מקום.
בחברה שמחוץ לעולם התורה ההתמודדות פשוטה יותר.
ההלכה אינה נושפת בעורף והנעשה בחדרי חדרים נחשב למשהו שנכון וניצרך לשוחח עליו ןלהעצימו בדמות ימי חגיגות ,פסטיבלים ושאר ארועים.
אף פעם לא הבנתי כראוי מדוע קבוצה המזדהה עם עקרון אינטימי כל שהוא חייבת להכניס את כל החברה לחדר האחורי שלה.
את מי בדיוק מעניין מה קורה בגופניות של אדם זה או אחר.
קבוצה השמה על דיגלה ארועים אינטימיים כסמל הזדהות בודאי לא רוצה שנתייחס אליה מהבטים אחרים.
שכן כל חריגה מזוית הראיה ששמה במוקד את יחסי האישות ולאחריה את שאר הענינים נחשבת לחוסר קבלה ולהתעלמות.
ונניח שרופא השנייםן שלי בוחר בבן זוג כדי לנהל איתו את חייו ,מוזר יהיה בעיני לראותו חוגג בחוצות עיר את יום הגאווה .
במיוחד שגאוותו יורדת מטה אל המקום שבו איש אינו אמור להיות שותף לחויותיו.
באם דורשת מאיתנו אותה קבוצה להתייחס להרגליה האישיים כאל מושא גאווה הרי שאנחנו אמורים בעצם להכריז איש איש על הנעשה בחדריו על מנת להיות מספיק גאים,וכמובן פתוחים.
צר לי על אותם אנשים שאינם פתוחים מספיק להכריז על עצמם כמתמחים בעוד תחומים חשובים.
לדוגמא יום האומנות או חג הנתינה.
משהו שלא יתעסק השכם והערב עם מצעים ,וכריות ,אלא יתן לנו קצת פתיחות לנושאים נוספים שבהם לא משנה משנתו האינטימית של האדם אלא שיכלו מוסריותו אמונתו וחסדיו לאנושות.
האונס ההגדרתי אותה כופה על החברה על אלה המנדים אותה היא מתוקף היותה מתיחסת למימד אחד בלבד.
מוסד הנישואין פשט את ידיו בחוסר אונים משווע אל מול טרגדיות רגשיות והתחסדויות ערכיות.
ברור שאנשים צעירים מחפשים היום פתרונות שוא על מנת לא להתמודד עם השוני שבחיים עם בן זוג ממין אחר.
שרשרת אכזבות ועולמות רחוקים חסרי מימוש מביאים היום את הצעירים להיתפס בקלות ליחסים שלא מצריכים טיפול מעמיק בהתחברות אינטימית מדויקת.
הפשרה מושגת בחתירה אל המוכר והדומה.
הפשרה הרגשית אצל נשים בעיקר מושגת על ידי התחברות אל נשים בלבד מתוך הצורך לתקן יחסים אבודים עם אם קשה או רכה או העדר אם.
המפגש הנשי מאפשר רוך ונועם הממצה יפה את רצונות ההרגש והשלווה.
ביחסי זוגיות הטרוסכסואליים המאבק גדול.
זוג רגיל המהווה מודל ליחסים תקינים עובר דברים רבים בדרך אל האושר.
והתורה מסבירה לנו במדויק מה עלינו לעשות כשנירצה לנהל יחסים זוגיים מאושרים.
ברור לנו שהמאבק האיום על שליטה בזוגיות מתחיל בחינוך מגיל מאוד צעיר.
ההתפתחות הרגשית שלנו והתודעתית היא זו שתצליח לאפשר לנו בגילים בוגרים יותר להשתמש בכלים ידועים על מנת ליצור זוגיות טובה ומאושרת.
משחק הנישואין מצריך אותנו לעמול כל הזמן .
לבקש את בן הזוג שלנו בכל רגע ורגע.
לנסות להגיע אליו כדי ליצור לנו פינת גן עדן זוגית .
היא קיימת ,אם רק מצליחים לרצות אותה מספיק.

תוקן על ידי - התבהרות - 04/03/2004 9:16:04

מונח האושר טבוע גם ביכולת שלנו להתנשא מעל גבעות אותם מלכתחילה נדמה שלא נוכל לעבור.
האם האושר הוא היכולת להתמודד עם גבעות נוחות נישאות או האושר הוא ההגעה אל מקום שבו אנחנו לא מתאמצים לכוף את ההנאה על הנשמה שלנו.
אין לי מושג.
זה כניראה ימשיך להיות לא מסודר .
גם בכתיבה שלי וגם בכלל.
הטרוסכסואליות אינה מתכון לשום דבר מלבד היותה נוגעת בנימים נוספים שונים האחד מהשני במאבק המינים הנושן.
שליטה- כיבוש ,כניעה -ויתור.
משיחות קרובות עם נשים הטרוסכסואליות עלתה מאוד הנקודה שבה הן מציינות את סופו של המאבק .
ביחסים שכאלה המאבק על הגמוניות שליטה מקבל נופך אחר.
רובן מציינות נוחות ביחסים עם בת זוג ,והבנה רגשית .
למי ששאל מה התורה מצווה ,אשתו כגופו.
כגופו שבה היא מתלבשת אל תוכו מתוך הבנת נפשו
והוא מתלבש בגופה מתוך הבנת נפשה .
יחסי הגומלין הללו מפתחים בזוג התפתלות שאינה על מנת לקבל תמורה אלא מתפתלת סביב תהליך הכרות אינסיפי של תקשורת שנבנית ואף קורסת השכם והערב.
שלמות היחסים האחרים אינה מוטלת בספק אלא רק יצירת החיים העתידיים כתפקיד היא אשר אינה מוטלת בכלל.
ועל תפקידה של מערכת יחסים בכלל ואם צריך שתהיה יספרו לנו חכמי המקום.

חבצלת ובוגי,
תודה.

מיימוני,
מתי לאחרונה ראית מישהו שחור מנסה לשכנע לבנים לצבוע עורם בשחור?!
* כדי להסיר ספק, גם אני איני מדברת על גזענות על רקע מוצא...

שלום התבהרות,

אני לא רואה באהבה חד מינית - סטיה, אבל אני חייבת להודות שכמוך, איני חובבת במיוחד את הסגנון הבוטה של חלק מבני הקהילה ההומו-לסבית וכי הוא אינו מדבר אליי כלל וכלל. הדיבור הבוטה, הלבוש הפרובוקטיבי וההתנהגות הציבורית ההפגנתית שרואים לעתים - מעוררים בי רתיעה.

עם זאת חשוב שנזכור מאיפה כל זה בא - זה בא מתוך תחושה עמוקה וכואבת של דיכוי והשתקה של דורות על דורות. תחושה של אי יכולת לביטוי עצמית. איך נסביר את העובדה שמבין בני הנוער המתאבדים בארה"ב יש אחוז ניכר להומואים ולסביות? וזו מן תגובה נגדית כזו - משתיקים אותי? אצרח. בבחינת ככל שיענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.
אני נתקלתי במשך חיי בלא מעט הומואים ולסביות. חלקם עונים על התיאור שהצבת, אבל רבים מהם אנשים סולידיים, שרוצים לנהל אורח חיים פרטי ורגוע רחוק מעין הסערה.

יש לקוות שיבוא היום שבו כל אדם יוכל לחיות על פי אמונתו ועל פי אהבתו ללא דיכוי וללא חניקה - באחרית ימים זו, לא יהיה צורך בהתנהגות ההפגנתית שעליה את מצירה.


ובעניין אחר - אני מכירה נשים שחיות כלסביות מתוך החלטה פוליטית ולא [רק] מתוך משיכה מינית. אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל זה המצב.
ידידה שלי שהפכה להיות לסבית, כינתה אותי פעם בוגדת, כי אני חיה עם ה"אויב". מובן שבעקבות 'חכמה' זו ואחרות, אנחנו כבר לא כל כך ידידות.


אפשר להאריך בנושא הזה הרבה, אבל זה לעת עתה.

תוקן על ידי - שחרית - 04/03/2004 22:53:13

חבצלת,

ניתן להבין שאינטימיות נפשית ואף זוגיות נפשית תימצא ביתר התאמה בזוג מאותו המין. אך הזוגיות הפיזית בצורה של התאמה היא הרי זו המאחדת מתוך שוני ושבעיקרון מוציאה פרי. לכן גם האינטימיות הפיזית כביטוי לזו הנפשית, יהיה כוחה גדול [הכוונה כביטוי] בזו שצורתה מתאימה ומאחדת יותר.


שחרית,

אכן שמעתי לאחרונה שפוליטיקת ואופנת חוליווד מדריכה את בני האדם גם בתחומים האמורים להיות אישיים ביותר


בוגי ,

ייש"כ על ההבחנה בין תאגיד לניהול משק לזוג בגוף!

אמשלום

ארתור קלארק כתב פעם סיפור קצרצר ויפהפה (שקראתיו בעוונותי).

כל הסיפור מכיל עמוד ורבע. זה כביכול מכתב בנוסח שמוישה גרויס שלנו הביא פעם. מכתב מבני גזע כמונו. פעם הם חיו על כדור הארץ לפני אלפי שנים, ביחד איתנו, אך ברחו לחלל בגלל מלחמה גדולה, ועכשו הם חוזרים כדי להתפייס עם זן האדם שנותר מאחור.

אמנם, הם המפותחים יותר, כי מאז ברחו נותרו עם הטכנולוגיה שלהם בעוד האדם שנשאר מאחור שקע בחזרה לפרימיטיביות, ועובדה היא שכולנו איננו זוכרים בכלל שהיה מאבק כזה בשחר הפרהיסטוריה וכו' וכו'. הנקודה היא עדיפותם הבולטת של הבאים בחלליות מן הכוכב המרוחק.

משפטי הסיום המוחצים הם: אנו מבינים שהמריבה היתה על ענין של שטות. וכי מה זה משנה מה צבע עורו של אדם.
ואנו גם יודעים לסדר את הענין הקוסמטי הזה ולהחליף צבע עור בקלי קלות.
אם יש בכם עדיין כאלו שנותרו לבנים, נוכל להפוך אותם לשחורים.


הפעם, הסיפור הזה הוא רק על צבע עור...


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

.

מיימוני -

רציתי להזכיר את הסיפור הזה, וטוב שהקדמתני, משום מה טעיתי לזכור אותו כשל אסימוב...

מיימוני,
אני התחלתי להתבלבל... הרי במשך דורות (וגם היום) יש רבים המנסים להפוך את עורם של אחרים, כדי שידמו להם. אבל אלה אינם המיעוט (איכותי ולא מספרי) אלא דוקא הרוב (שוב, האבחנה הנ"ל) הכופה דרכיו על מיעוטים.
סיפור עצוב (במידה פחותה ואולי פוגעת פחות מזו שהאובייקטים שלה נידונים באשכול זה), שמעתי מחבר: כשהיה קטן הבינו הוריו שהיד השלטת שלו היא יד שמאל. מכיוון שלא יעלה על הדעת שהוא לא יהיה ימני (כי ידוע לכל ששמאליות מעידה על בעיות נפשיות קשות, ואולי אף מציגה את ההורים כמי שנכשל בחינוך), הם ניסו בשיטות שונות ומשונות "לדכא" את יד שמאל ולהכריחו להשתמש בימין - קשירה, מכות קלות וכו', הם רק מספר דוגמאות. כיום, אותו חבר, אדם בוגר, אינו מצליח להשתמש במלוא הפוטנציאל של היד השמאלית שלו (כוחה "סורס" ממש), אבל ידו הימנית עדיין אינה חזקה דיה להיות "שלטת"...

ווטו,
פוליטיקה ואופנה תמיד הדריכו אנשים ביחסיהם, גם אלה האינטימיים ביותר. כל משפחה וכל זוגיות נבנית גם על בסיס תפיסות חברתיות ופוליטיות: מי יזרוק את הזבל, מי ישטוף כלים, מי יפרנס, מי ילמד ומי יטפל בילדים - התשובות לשאלות אלה ולאחרות, הם קודם כל "פוליטיות"...

אמשלום,

מסכים לגבי השיקולים המעשיים שאין ערכם בישירות המגע. התכוונתי לגבי מה שקרוב מאד לחושים שחשבתיו לתלוי באהבת מתיקות החיך ועליית ההורמונים לאוזניים. אבל גם בזה למרות שמצד אחד הגיע האדם למדרגה שיכולה דעתו לשלוט על חיכו והורמוניו, הוא חוזר להשפיל את עצמו ולהעיר את תאוותיו מפני השפעת חוליווד!

שמעתי אכן שני סיפורים על קוקה קולה. אחד על אדם שבא ממדינה בה עדיין לא היה הקו"ק כזה קודש קודשים וחש במשקה כטעם בנזין. הוא עלה לארץ ותוך זמן קצר הוצף בפרסומות ובהרגלים החברתיים עד שהתחיל לאהוב קוקה אם כי המשיך להודות שעדיין יכול לזהות כטעם בנזין. הסיפור השני הוא על אחד שלקח בקבוק קולה מחברה אחרת הנחשבת לפשוטה והעביר את תוכנה לבקבוק ריק עם מדבקת קו"ק והגיש את המשקה לאניני טעם הסולדים מפפסי והכל עבר בשלום!

התבהרות תודה

רק הערה קטנה-

הצגת תמיהה על כך שהשונה בענייניו ב"חדר האחורי" צריך להציג זאת לראווה ע"י צעדות וכו'.

נראה כי דווקא בגלל שהחברה כבר נכנסה להם לאותו חדר, בכך שבתחילת דרכם ועד היום הם מוקעים פה ושם, והיינו שנכנסו לחדרם והחליטו להוקיעם, הרי שכהגנה הם מביאים את חדרם ומתגאים בו ומנסים בכך לעשות את הבלתי נורמלי לנורמלי.
איני מקבל כהנחה שיש טבע שונה לאותם אנשים, אלא ראש שונה, ראש שסטה ממציאותיות אל דמיון, ראש שיכול לדמיין את הכיור לעציץ ואת הברז לפרח.

יהוסף ,

אחד על ההסבר הנאות ואחד על היופי של דיון לכף זכות!