| נשלח ב-5/3/2004 10:27 |
 |
| |
מצוות אנשים מלומדה: הבעיה והתרופה
בגילוי לב מרגש, הלבן סיפר לנו:
"ואתחיל בווידוי אישי: גם אני הייתי בסרט הזה, עצרתי וחשבתי, הרבה הרבה לפני שנפתח הפורום.
עד שהתחלתי להרגיש רפיון. ח"ו איני מדבר ברפיון במעשה בפועל, כי אם רפיון ברגש של אמונה פשוטה וטהורה.
הרגשתי שאוט אוט מתחיל אני לקיים את התומ"צ מתוך רגש של מצוות אנשים מלומדה ר"ל, בלי רגש...
(השמטה שאינה שייכת).
אלא מאי? למדנו בחסידות חב"ד, שהמוחין שולטים על המדות, וכדי לעורר את האהבה ויראה להקב"ה צריך ללמוד ולהתבונן קודם. אמנם כאשר המוח טרוד במחשבות של ביקורת הקבלה, ביקורת המסורה, ביקורת המקרא והלאה, אזי נפגם הרגש הטהור הזה בעת עשיית המצוות וקיום מנהגי המסורת.
או אז ראיתי עד כמה צדקו מאורי ישראל שאסרו את המחקרים בנושאים אלו, המחקר: עד כמה יכלו לטעות התנאים והאמוראים והגאונים והראשונים וגדולי הפוסקים, עד כמה טעו במציאות הדברים שאמרו ועד כמה טעו ביסוד הלכותיהן ומנהגיהן וכו' וכו'.
לעניות דעתי, המבקרים, שאין להם עין בוחנת מסתפקת, וגולשים ומבקרים באתר, מקבלים רושם מוטעה, שגדולי ישראל שבכל הדורות היו מוגבלים בהשכלה ובהבנה ובידיעה, אלא שאעפי"כ חייבים אנו לקבל חלק מהדברים שנאמרו על ידם.
ולעניות דעתי, העולם יראה טוב יותר לולי עכ"ח.
ואם טעיתי ה' הטוב יכפר.
עד כאן דברי הלבן יקירנו.
ומעתה – דברי שלי.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2004 10:27 |
|
| |
איני בא להשיב על הטענה שהיחס לחז"ל כאל בני אדם עלול להזיק. יתכן שהוא באמת מזיק למי שהתרגל לחשוב שהם מלאכים. ויתכן שהוא חיוני למי שניצב נבוך מול העובדות המתמיהות: מצד אחד הם היו תלמידי חכמים עצומים וקדושי עליון, ומצד שני נעלמו מהם ידיעות בסיסיות שהיום ידועות לכל ילד. כבר דנו בזה, ואתה יכול לקרוא על עמדתי בנידון מאז הקמת הפורום.
אני בא להגיב על הקישור שעשית בין חקירה מכאן לבין השפעה על קיום המצוות מכאן, כלומר דירדור בשמירת מצוות.
שירטטת תהליך. ביקורת שכלית – גילוי חולשות בתורה כפי שקיבלת אותה מרבותיך – רפיון באמונה, רפיון בשמחה במצוות – ירידה רוחנית.
הפתרון שלך היה לזרוק את החשיבה. הפתרון שלי הוא הפוך. כמו הרמב"ם במורה נבוכים, (מבחינת המתודה ולא התוכן), מה שהדביק אותך במחלה הוא יתן לך את התרופה. העיון והחשיבה, מתוך נאמנות למקורות ומתוך יושר אינטלקטואלי.
אין שמחה כבירור האמת.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2004 10:27 |
|
| |
כיון שזה אשכול הוידויים האישיים, אגלה גם אני משלי.
עבורי, דווקא חוסר ההתבוננות והדרישה לקבל הכל – חומרות, מנהגים מאוחרים, פרשנויות מיתיות - כתורה מסיני הם הם הגורם הראשי לירידה רוחנית!
אמנה כמה חסרונות בדורנו. ושים לב, כי איני מבקר את ההמון, שעושה כמיטב יכולתו לפי ההנחיה שהוא מקבל מגדוליו, אלא את הקו שמותחים הגדולים עצמם ב-400 השנים האחרונות.
אדון כאן בשלושה נושאים שקשורים כולם ליחס למצוות, שהוא הנושא המרכזי שלנו (יש עוד נושאים של ביקורת, אך לא אדון בהם כאן).
א. החיפוש אחרי חומרות,
ב. אבדן התוכן של המצוות
ג. קידוש המנהג.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2004 10:28 |
|
| |
א. חיפוש אחרי החומרות
הציבור שלנו מתחנך על אהבת החומרות. למי שעושה כעיקר הדין קוראים "מקל". ראה בספרים בני זמננו. הניסוח הקבוע הוא בנסיבות מסויימות או בדיעבד "מותר להקל כעיקר הדין".
מדוע?
יש כאן כאלו שיספקו הסברים סוציולוגיים. יתכן שהם צודקים. אך גם לשיטה שרואה בחומרות ערך, כאילו ה' אוהב את החומרה (רמח"ל, רח"ו וכהנה וכהנה עד החזון איש ועד היום הזה) - אני סבור שהיא גישה אחת מבין רבות שקיימות אצל חז"ל. וגישה זו היא שהשתלטה בינינו, ומוטעית היא.
האם עלינו להתייחס לעצמנו כאל "הכסיל בחושך הולך"? (כך שמעתי מאחד מגדולי דורנו, שדרש את הגמרא שמביאה זאת בלשון ביקורת כלשון מחייבת בזמננו זה).
חומרה, בעיני, אינה נכונה גם אם היא לשם שמים. צריך לברר את הדין לאמיתו, ולא לברוח מהתמודדות אינטלקטואלית תורנית עם המקורות בחינת "אנו קטנים ולכן אין לנו ברירה אלא להחמיר". גם אם קטנים אנו בעינינו, מי שה' הטיל עליו להנהיג את ישראל חייב לספק תשובות.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2004 10:28 |
|
| |
ב. תוכן המצוה.
בעיני, למצוות יש שני הבטים. היא פועלת במישור החברתי, כדי לבנות חברה טובה יותר, והיא פועלת במישור האישי, לחנך את האדם ולקדשו.
היום, הפרשנות הזו למצוות הלכה לגמרי לאיבוד (אם כי היא קיימת באופן אחר בחסידות עם הפרשנות הפסיכולוגית שלה לקבלה). הטעם שמעניקים למצוות הוא במיתוסים של החשיבות התיאורגית שלהן.
אך מה יעשה מי שמכיר את ההיסטוריה, ורואה כיצד ההתפתחות הזו החלה רק לפני 800 שנה או פחות? ושאין לה זכר במקורות שבידינו?
האם עליו לחיות בתור קרוע - כמו ניק של מישהו שנעלם - בין ידיעותיו ההיסטוריות לבין נאמנותו לאנשים שמוצגים כגדולי הדורות האחרונים?
או בתור מיימוני, לחפש את מה שאומרים המקורות, מה שאומרת התורה שיש בידינו מדור דור עד משה רבנו?
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2004 10:31 |
|
| |
ג. קידוש המנהג
דיני התורה מתחלקים כך: תרי"ג מצוות. שבע מצוות דרבנן. תקנות דרבנן ואיסורי דרבנן שונים. ומנהגים.
יש מנהגים מימי הגמרא. יש מנהגים שפשטו אחר כך. עד ימינו.
חלק ניכר ממעשינו ומחדלינו היום מבוססים על מנהגים. (הייתי אומר: הרוב, אלא שיש גם חומרות). ולא על מנהגים שמקורם מהגמרא, אלא על מנהגים מאוחרים יותר, אם מימי הראשונים, ואם שנתחדשו בזמננו.
מה יעשה מי שרואה מנהגי טעות, שנובעים מפירוש מסויים, בוודאי לא הכרחי ואפשר מוטעה, בגמרא (תענית בכורות, איסור קטניות בפסח)?
מה יעשה מי שממתין לתקיעת שופר, כדי להתעורר בתשובה, אך קודם כל צריך לקרוא שבע פעמים מזמור תהלים? האם לא מספיקה פעם אחת? דווקא שבע?
האם הפיוטים, שהוקדשו להם כה הרבה אשכולות, מוסיפים יראת שמים, או תעסוקה לשוהים בבית הכנסת?
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2004 10:33 |
|
| |
לא אבוא למנות את הדוגמאות, כי רבות הנה. יש רשימות כאלו לכולנו, אלא שאנו מתחנכים לבוא בטענות לעצמנו, במקום להסיק מסקנה כואבת. מסקנה שהיא אכן מסוכנת אם אין יודעים להתעלות ממנה. אך כל החיים הם ענין מסוכן.
במקום בלא, הבה נתעסק בכן. (ושוב אני מצביע על הדמיון למצב של הנבוך שמשרטט הרמב"ם בתחילת מורה נבוכים, ועל הפתרון המתודולוגי שהוא מציע).
אז מה כן? האם יש תרופה!
בוודאי. ולא רק תרופה, אלא מצוה, שיש רואים בה מצוה גדולה מכל האחרות.
ללמוד תורה.
תלמד – אז תדע להבחין בין עיקר לטפל.
תלמד – אז תמצא את הטעם במצוות. תדע שאתה עושה חסד עם אחיך בחברה מסביב, ויותר מזה: עם עצמך. שאתה מקדש את עצמך ובזה אתה מתקרב לה'.
תלמד - אז תדע מה ה' דורש מעימך. לא את החומרה, ולא את המנהג, אלא כיצד להשתמש במצוות שבאמת ניתנו לנו מסיני ומדברי חכמים כדי להתחנך ולהתעלות.
תלמד – אז תמצא תרופה לא רק לחוסר הטעם במצוות, אלא גם לתחושת השקר שממלאת אותך בשעה שאתה רואה את הציבור עושים מעשים שאתה יודע שאין להם מקור אמיתי, ואם תצטרף אליהם, תעשה מעשה קוף בעלמא.
ולכן, אני סבור שהלבן צדק. טוב שבא הפורום הזה לעולם, וה' הטוב יכפר לו ויזכה אותו ואותנו לתשובה שלמה בלא ייסורים.
ונזכה כולנו לקבל את התורה כאמיתה.
פורים שמח.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2004 12:29 |
|
| |
לעניות דעתי יש כאן קצת סטיה מהנושא, שכן הדיונים במגבלותיהם של חז"ל בודאי פועלים את פעולותיהם על הנפש הזכה.
וזאת אפילו אם נעצור בדיונים אלו, לבלתי להגרר בדיונים על בקורת המקרא.
ואף אם ימצאו התשובות הנכונות, עדיין האדם אינו שולט שליטה מליאה על רגשותיו, ובהכרח מביאים דיונים אלו ליחס מזלזל אל מאמרי חז"ל, כאילו נאמרו ע"י מי ומי בני דורינו.
ואל תאמין בעצמך נאמר, שסוף סוף יחס רגשי זה פועל.
ואפילו אם יאמר פלוני אלמוני: אני חזק באמונתי וכל הדיונים האלו לא יפגעו ברגשותי, עדיין אין ערב לכל הגולשים ומציצים ונפגעים (איני מתכוין לניק).
אמנם כאן אתה דן בנושא החומרות והמנהגים של 800 השנים האחרונות.
באמת התחילו גם אלו בתקופת הגמרא. בוא וראה מה עשו חז"ל לתורה שלימה של ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה, שביטלוה לגמרי בגמרא ע"י חומרות שעל גבי חומרות, ומיהו זה ואיזהו שגזר על הנשים להחמיר בחומרות אלו - רבנו הקדוש בעצמו.
אולם נשים צדקניות לא הסתפקו בחומרות אלו: בנות ישראל הן החמירו על עצמו שאפילו ראתה 1)יום א' 2) טיפה אחת 3) כל שהוא סופרת לה ז' נקיים.
חז"ל לא אמרו להן לחדול מחומרות אלו, אלא אדרבא חומרה זו שנהגו בנות ישראל הוכשרה בעיני החכמים ועשו אותה כהלכה פסוקה בכל מקום, והמדובר הוא בחכמי הגמרא.
ועל כך מסיים הרמב"ן: לפיכך אסור לאדם להקל בה ראשו לעולם.
שמא תאמר, חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו, הרי בא מנהג ישראל, שהתחיל ב800 השנים האחרונות (כלשונך), שאפילו ראתה טיפה אחת כל שהוא, ואפילו לא שימשה עם בעלה, ואפילו לא ראתה אלא כתם, צריכה להמתין חמשה ימים ואז תפסוק בטהרה ותספור ז' נקיים. ומסיים הרמ"א: וכן נוהגין במדינו אלו ואין לשנות.
האם יש כאן נסיון לבטל מנהגים אלו וכיו"ב ולחזור לדין התורה, או עכ"פ לחזור לתקנת רבנו הקדוש, או עכ"פ לחזור לחומרת בנות ישראל שבזמן הגמרא?
כן, בדבר אחד אני מוכרח להודות לך, יש לחלק בין החומרות והתקנות והמנהגים הנזכרים, לבין חומרות ומנהגי ההמון בזמנינו שנסחפים אחרי ח"י רוטל וכיו"ב.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2004 14:06 |
|
| |
הלבן
את הנושא הראשון נשאיר באמת לאשכול אחר, שהרי יש לי תשובה עבורך, וכבר כתבתיה לעיל.
לגבי החומרות והמנהגים, יש בזה צדדים רבים. חלקם נידונים באשכול המנהג שנמצא בסמוך.
כאן רציתי לדון בהשפעת החיים תחת עול המנהג הרע והחומרה.
האם המנהגים האלו לא התחילו פעם עם המצאה של ההמון?
או, להבדיל, בטעות של אחד הפוסקים?
הזכרתי לך כמה דוגמאות.
א. קטניות בפסח - כמדומה שהמקור היה כאשר היו שחשבו שהלכה כמ"ד שקטניות מחמיצות, במחלוקת ר' יוחנן בן נורי וחכמים.
בכל אופן, האופן שהמנהג התפתח לאסור שמן המופק מקטניות ולהכין כלים נפרדים לילדים שאוכלים קטניות - האם זה המנהג הראוי?
אפשר לדרוש זאת לזכות ישראל, שמחמירים על עצמם ושומעים לכל אשר יורו להם - אך יש להבדיל בין ישראל התמימים לבין אלו שמעמיסים עליהם חומרות שלא ידעום אבותינו.
ב. תענית בכורות. המקור הוא במחלוקת אמוראים בירושלמי מדוע נמנע רבי מאכילה בערב הפסח. והפשטות היא כמ"ד איסטניס היה. וכן הבין כנראה הרמב"ם, שלא הביא את חובת התענית הזו.
צא וראה לאן הגענו היום, שהתענית הזו נחשבת לחיוב גמור, ולכן כולם מחזרים אחרי כזית שיביאו להם מסעודת סיום מסכת...
האם אלו דומים לח"י רוטל, או לתקנות חכמים?
איך עלינו להתייחס אליהם בזמננו? לדעתי, זה תלוי בשאלה כיצד יש לנהוג ביחס למנהג טעות.
האם עלינו לדון את עם ישראל, או אפילו את באי הפורום כזה, ככותיים (עיין פסחים נא/א).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2004 19:34 |
|
| |
מיימוני
I have to agree with הלבן that the process of החמרה cannot be divorced from the core of the הלכה itself. As was already discussed in another cluster over here, the entire development of the הלכה is a gradual process of החמרה. Here, you simply chose to concentrate on such benign חומרות as קטניות and תענית בכורות, areas that are accepted even among the very observant as open for debate (although not for actual changes). But I doubt that the debate will get us anywhere, unless you are willing to include in the debate those חומרות that are considered untouchable, such as בנות ישראל החמירו על עצמן. I doubt, however, that you are willing to go that far.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2004 23:44 |
|
| |
ורק שאלה אחת גדולה צצה מדיון כה שורשי וכה כואב (לפחות לי) זה:
קבלת טענתו של ר' מיימוני פירושה ערעור טוטאלי של כל הסדר החברתי - הדתי הקיים. הוא הסדר של מסירת התורה. הוא הסדר שאפילו ר' מיימוני הגיע לאן שהגיע בהתבסס על הפלטפורמה שלו, שהיא למעשה הדרך היחידה הקיימת כיום (באורטודוקסיה הממוסדת).
השאלה היא האם הסדר החברתי הזה על טעויותיו ושגיאותיו איננו האופציה היחידה - בלתה אין לשמר כל מסורת, כל עוד יצורים אנושיים על מעלותיהם וחסרונותיהם הם חלק ממנה.
אם היה ר' מיימוני (בגילגוליו הקודמים) עומד בראש כל דור ודור מהדורות הקודמים. היה היו פני הדברים שונים ?
נראה לי שלא.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2004 23:57 |
|
| |
הבעיה של מצוות אנשים מלומדה, הוא כפי שהעיר גם מיימוני, שהם בגדר "נעלמות", כלומר אדם אינו מזהה את הערכיות שבהם הם משרתים את מטרת התורה להיות ישר וטוב כל' הפסוק בואתחנן.
האזרח
לדידי אין ספק שאם לא הייתה נוצרת ההסכמה של "חתימת התלמוד", הכל היה נראה אחרת. כל העניין של מנהגים ואי העוררין על הנדפס, משתלשל במישרין מחתימת התלמוד.
אילו היו ממשיכים לשמר ישיבות שלהם היה הכבוד לחלוק ולהמשיך לפרש, הכל היה נראה אחרת. היינו יכולים להיכנס לאותו בית המדרש ולשאול את השאלות, ובמידה וגם להם זה יוקשה הם ישנו על פי הכלל של "אין לדיין..." ועל פי הכלל של "זקן שבימיך...".
תאר לך, האזרח, שהיום היו חיים אביי ורבא, או אנשים עם טוהר וסמכות דומה, הלא הייתה היהדות נקייה יותר מדוגמות וקדושת אותו הדפוס שהכתב שלו לא ברור*?
[*דפוס ברור כבר שייך ל"מחברי זמנינו" המתקבלים מראש בביטול מסוים, להוציא אם הם מצטטים ונסמכים על קודמיהם]
הלבן
אין לך חילול ד' גדול מזה, שנאמר שמערכת התורה אינה יכולה להיות מובנת ואינה עשויה להיות כזו, התורה מצמפה שגם לגוי יהא זה ניכר ויאמר "רק עם חכם ונבון הגוי הזה". גם לדרגת גוי לא הגענו?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2004 00:01 |
|
| |
האזרח ק'
ברוך שובך!
אמנם את השגתך לא הבנתי. וכי לא בכל הדורות בדקו וביררו להבדיל בין העיקר לטפל ובין מה שנכון לאינו נכון?
אמנם היו כאלו שלימדו זכויות על המנהג, ומישכנו עליו את נפשם - אך מי אומר שעשו נכון, ומה הטעם בזה ומה המקור.
אילו הייתי מאמין בגלגולים, הייתי יכול לחשוב שהייתי אחד כזה שנלחם בעד המנהג ועתה באתי לתקן...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2004 00:22 |
|
| |
הרי זה בדיוק העניין, יהוסף, שגם חתימת התלמוד היא חלק מאותו טבע אנושי.
חלק מהטבע האנושי (לפחות כל עוד מדובר במגמה לנהוג ע"פ נורמות עתיקות) הוא לשמר את הקיים לקדש את העבר. להעצים את הישן.
לעניין זה, חתימת התלמוד היא האקט החשוב ביותר, אך לא היחיד.
מה עם חתימת תקופת הגאונים והראשונים והאחרונים ו"חתימת השולחן ערוך" ? וכיום כבר כנראה גם המשנה ברורה.
אנחנו גדושים ב"חתימות" והן הכרחיות ונובעות מהנתונים הבסיסיים של נפש האדם.
אכן, ר' מיימוני בכל הדורות בדקו ובררו וצנזרו והותירו . ואתה לא ממש מרוצה מהתמהיל שנשאר ועמו אנחנו חיים כיום. הלא כן ?
מאחר והתורה נמסרה לבני אדם וגם נתנה בידם את הכוח להחזיק בלפיד ולהעבירו מדור לדור, הרי באותה הרשאה כלול הכל.
זוהי עיסקת חבילה. השאלה היא האם מותר לנו לפרק את החבילה הזו ?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2004 02:34 |
|
| |
האם מותר לנו לא לפרק את החבילה הזו?
האם אנו מסוגלים לחיות איתה?
האם יש בכלל חבילה כזו, או שזו מראית עין?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2004 02:38 |
|
| |
מיימוני,
חושבני כמוך שלא ניתן לחיות עם החבילה, אך אלה שאינם רוצים לפרקה לא ממש חיים איתה, אלא מבקרים בהיכלה ונהנים מהפטור להטיל ספק, מהחממה או המשרות וכו' שהיא מספקת!
|
|
|
|
|
