| נשלח ב-7/3/2004 12:52 |
 |
| |
השאלה היא מעט אחרת.
ברור שחובתו של כל מי שמוצא פגמים בחבילה לנסות לפרק אותה. אי אפשר להפריז בחשיבות החובה הזו, אשר נובעת ממידת האמת שחייבת להיות נר לרגלים !
אם יצליח, הרי שזכה וזיכה.
השאלה היא עד אז ! האם עד שיפרק, (אם בכלל) הוא מחוייב לה (או לפחות לאותם אלמנטים מרכזיים בה שאין עליהם עוררים)
האם זכותו של כל פרט שחושב שהגיע למסקנות כאלו או אחרות לעשות כל שברצונו, רק משום שהחליט שזכה לאמת?
דומה שהתשובה חייבת להיות שלילית.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2004 12:58 |
|
| |
האז"ק,
אני מוצא סתירה בין פסקתך הראשונה והשלישית!
מה אם "כל מי שמוצא" הוא "כל פרט שחושב"?
יעשה שאלת חאכעם? ואם יש לו שאלה מי החאכעם? יעשה שאלת מקוה? ואם במקוה שקולים קוראי יתד והמודיע יעשה שאלת פורומי החדשות וכו'? ואם... ואם...
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2004 14:42 |
|
| |
מודה אני לפניך, מיימוני, על אשר הבהרת את עצמך בצורה בהירה ביותר.
יחד עם זאת מציע אני לפניך לחרות על דגל עכ"ח, לאמר, אזוי צו זאגן:
שלא ניתן לחיות עם החבילה הזאת
פורים שמח.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2004 14:43 |
|
| |
דומה שהתשובה פשוטה, ר' ווטו
על האדם להלחם על דעתו.
אולם כל עוד דעתו איננה מתקבלת, לנהוג
כמנהג ישראל.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2004 16:28 |
|
| |
האז"ק,
 אכן כך וכך סיווגתי את עצמי בסיווג האסכולות. יתר על כן, גם מיימוני ואסכולתו [אם כי איני יכול לדבר בשמו] מסכימים שיש ללחום נגד החזקת החבילה ולכן לבדוק על כל מנהג אם מקורו בחבילה, אך לא לחיות בלעדיה כל זמן שלא נגמרה המלחמה.
הלבן יקר, לכן דומני שאם כי פורים היום [ומן הסתם יש בסה"ק גם על בחינת חנוכה] שמחת מהר מדי על מה שראית כהכרזת מיימוני לפרק את החבילה טרם עיתה ובוודאי שאין עמדה זו חרוטה על דגל עכ"ח.
אך האז"ק, אשאלך מה עם הדברים שהגיעו לבחינת ג'פרסון אצל הפרט שהשיג משמעותם של דברים. איך יוכל לפגוע באדם כשהוא מזהה פגיעה, רק בגלל שעם ישראל עדיין נוהג כן?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2004 16:51 |
|
| |
ווטו
שכחתי לכתוב שההודעה האחרונה נכתבה בגילופין בהשפעת היום.
אמנם תוכן ההודעה המובן, שעיקר המטרה היא לפעמים, לא לנסות לחשוב ולהבין, כי אם לחשוב איך לפרק החבילה. וע"ז נאמר חכמים הם.
תוקן על ידי - הלבן - 07/03/2004 16:52:59
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2004 17:41 |
|
| |
שוב מוצא אני את עצמי, אולי בגלל "מנהג" הנהפוך הוא, שהוא חלק ממצוות היום בפורים, מרפרף בפורום אינטלקטואלי, שאין בינו לביני ולא כלום, מה עוד שטרם שמעתי את המגילה, המתאימה יותר להמון.
בכל זאת, רציתי לשאול את האריה השואג, באיזה שעה הסתיים שם הכל, אמש? אתה לא אמור להיות אצל הבת היום?
ואותך, מיימוני, לאור הבהרותיך וכמה מתגובותיך, אני מבקש לתהות: מהו המכנה המשותף בין כל המצוות שניתנו לנו בידי ה'?
האם הם לא האמצעי היחיד המאפשר התקשרות בינינו, נבראים מוגבלים, בלי כל קשר למנת המשכל שלנו, לבורא הבלתי מוגבל, התקשרות המתאפשרת אך ורק משום שהוא הכתיב לנו אותה?
ואם כן, הרי הוא זה שגם קבע, שכל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש, ניתן למשה בסיני, כמו גם את העובדה: שמנהג ישראל - תורה היא.
מיותר כמובן להבהיר, שמדובר בחידושים או מנהגים שעונים על קריטריונים שהציבה התורה, כשאחד המדדים היא אימוצם בידי מי שהתורה רואה בהם גדולי ישראל.
לאור זה, העובדה שחלק מאותם חומרות, סייגים והוספות על מה שהיה מקובל פעם, נובעים, לכאורה, מבורות, לא משנה דבר. מכיוון שמלכתחילה, לא ההגיון הצרוף הוא הסמכות הקובעת את הצורך לאמץ את אותם חומרות, אלא כללים ברורים בהלכה, ברצון ה', שההגיון, שהוא עצמו נברא, ולכן גם מוגבל, הוא רק מרכיב אחד שלו, וגם זה רק בסוג מצוות שהוא רצה שיצטמצמו גם לרמה שתתלבש בהגיון.
בכל מקרה, סליחה שהתערבתי לכם בעניינים מופשטים ונשגבים כל כך, אני אצא לי קצת אל ההמון. מי יודע, אולי אפילו אתקל בכוסית או שתיים של משקה שיתערבב עם השאריות שנותרו עוד מאתמול ואז הכל יקבל לפתע פרספקטיבה חדשה.
חג שמח!
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2004 19:26 |
|
| |
אריה שאג
כמדומה שצריך לאפיין חומרה מהי כדי לראות אם היא כרוכה בהכרח בהתפתחות (או "התפתחות") ההלכה.
האזרח והלבן
תמה אני מי קשר את החבילה הזו ועשה אותה לאחת עד שאתם תובעים את עלבונה מידי מי שמבקש לפרקנה. שמא המצב הוא שיש כאלו שטוענים שיש חבילה אחת, ומתעלמים מכך שההלכה שבידינו בנויה שכבות שכבות, חיובים חיובים, ויש בכל דבר ללמוד ולברר מהו.
לא עליך המלאכה לגמור, אבל אי אתה בן חורין להפטר ממנה.
וגם אם המניע לשמור על אחדות ההלכה יצא ממקור טהור, עדיין יש לברר אם באכסניה זו מתגוררים רק אורחים טהורים וקדושים.
כוכבי
ברוך בואך!
1. האם המגילה מתאימה רק ל"המון"? תמהני.
2. שאלת מה המכנה המשותף לכל המצוות, והצעת לראותו בקשר שהן מאפשרות בינינו לבין הבורא. ועוד הצעת לומר שהטעם היחיד למצוות הוא ההטרונומיה שלהן, היותן ביטוי לרצון הבורא, ואין טעם לכאורה לחפש בהן תוכן.
אבל בכך הצגת עמדה אחת מני רבות. אם יצא לך לקרוא את דברי פה ושם, אתה יכול לראות כי אני דוגל בגישה אחרת, שרואה במצוות אמצעים חינוכיים, תרבותיים, חברתיים ואישיים, שמועילים לבנית חברה מתוקנת ולהתעלות הפרט והתקדשותו.
3. שני תיקונים, לכאורה, לדבריך.
הכלל שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר ניתן למשה מסיני הוא משפט שטעון בירור רב. ניתן להבין אותו בתור נתינת גושפנקה אלוקית למפרע לכל מה שעתיד תלמיד חכם לחדש מדעתו. ואפשר לראות בכך הבטחה שהמכוון לאמת זוכה לכוון למה שה' נתן למשה.
ואילו הכלל שמנהג ישראל תורה הוא רוצה לומר, בפשטות, שמה שנהגו ישראל בוודאי הוא על פי הוראת חכמים ונביאים.
אבל האם הכלל הזה שייך בכל דור ודור? יש מפרשים אותו כך, והשאלה היא שוב אם זה הפירוש המתבקש מן המקורות.
4. חזרת והצגת עמדה שטוענת כי כל מה שקובעים חכמי ישראל המוסמכים, יהיו הקריטריונים שלהם להחלטה מה שיהיו, הרי זה חלק מהתורה.
ובכן, בדבר זה אני מסכים איתך. שהתורה הופקדה בידי חכמי ישראל. אבל חכמי ישראל אינם פועלים מבורות, חלילה, ואיני סבור שזה מה שבאת לומר.
על כל פנים, אם יתברר שחכם פלוני טעה, שוב אין עלינו להתחשב בדבריו. ואם תחפש, תמצא שהכלל הזה מופיע כבר בגמרא...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2004 22:59 |
|
| |
מיימוני
אני מנסה להבין אותך, בעקרון:
בנות ישראל הן החמירו על עצמן
מדובר בחומרה מאד לא שגרתית.
לפי הכללים שאתה מנסה לבנות - האם חכמים צריכים לומר להם: הפסיקו עם השטויות שלכם!
או שהם צריכים לקבל אותם, ועוד להוסיף עליהם כהנה וכנה!?
וכדי לא לתת אפשרות לסטיה מהנושא, אחדד יותר:
האם החומרה הבלתי מובנת הזאת, שהוסיפו חכמי ימי הביניים (כמובא לעיל), על גבי חומרת הנשים שהחמירו על עצמן (כמובא לעיל), היא מאותה חבילה שאתה מנסה לפרק באיזור הזה?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2004 23:10 |
|
| |
הלבן
איני בעד פירוק לשם פירוק.
אני בעד לימוד ובירור.
אם מתברר שהיו טעויות, יש לברר כיצד לנהוג בהן כמנהגי טעות - ואף זו סוגיה שאינה פשוטה.
אך אם מדובר בחומרה דבנות ישראל, אזי שכחת או "שכחת" דבר אחד.
אותה חומרה מופיעה בגמרא גם בתור הלכה פסוקה. כלומר כתקנה דרבנן. וכך כמדומה דייק החתם הסופר.
יש לנו לשאול מדוע חכמים אישרו את החומרה הזו, אך אין דומה תקנה דרבנן שיש לבררה למנהג שיש לבררו.
כן אנו רואים שהדין הזה מקובל בראשונים.
כל מה שנותר לנו לברר, אם יש מקום וצורך להקל, הוא האם דין זה דרבנן נדחה מסיבות שונות.
כגון אשה שצריכה לעבור הפריה מלאכותית. האם טוב לה שתספור שבעה ימים ותטבול, כדי להרוויח הפריה בטהרה לשיטות שזה משמעותי.
אי נמי (=או גם) אשה מתקרבת למצוות, שאינה מוכנה לקבל על עצמה הרחקה בת כעשרה ימים (כמה ימים שהיא רואה ועוד שבעה ימים מתקנת רבי זירא), האם נלמד אותה שתמנה שבעה ימים ותטבול מייד אם היא נקיה ויש לה וסת קבוע?
לאחד מחברי הפורום יש אתר ובו הוא טוען בדיוק שכך ראוי לנהוג.
אם אתה שואל אותי לדעתי, עלי לשנות משנה זו, כי הדבר לא נתברר לי די הצורך. יש לזכור כי כל פעם שאנו מתירים להציל זוג מעבירה דאורייתא, אנו גם מחלישים את התקנה דרבנן, ומחלישים בכלל את היחס לתקנות דרבנן.
אני מרגיש שהדיון האחרון הזה אינו מהווה דוגמא לבירור שאני מציע לעשות. לאחר שנתברר שדבר מסויים הוא תקנה מדרבנן, די לנו בזה. מה שאין כן אם מתברר שמדובר במנהג, ועוד במנהג המבוסס על טעות כלשהי, כפי שציינתי בדוגמאות לעיל.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/3/2004 03:36 |
|
| |
מיימוני, חשבתי שזה היה מובן מאליו שהכוונה בייחוס שמיעת המגילה אל ההמון, הוא לא, חלילה, לשלול את הקשר של המצווה עם המיעוט הספון במגדל השן האקדמי, אלא, שמטבע הדברים, בעניין הזה, אין הבדל בין ההמון הנבער למיעוט.
אשר להשקפתך בעניין מהות המצוות ותכליתם: לצערי לא הזדמן לי לקרוא את דעתך בהזדמנויות קודמות, אבל ממה שמשתמע מדבריך כאן הוא בעליל, סוג של הגדרה וגבול הטבועים בתוך המצוות. אתה כל הזמן חותר ושואף להבין את ההגיון העומד מאחוריהם וסבור, גם במקרים בהם אינך מוצא אותו עדיין, שהדבר נובע מעומק השכל האלוקי הבלתי נתפס. הגישה שלנו הפוכה: אנו בטוחים שגם במצוות בהם ההגיון צרוף לחלוטין, כולל מקרים בהם גם אילמלי ה' היה מצווה אותנו לקיים את אותה מצווה, היינו מקיימים אותה, כי שכלנו היה מחייב זאת, גם אז, אחרי שה' ציווה אותנו לקיים אותה, המניע שלנו לקיום המצווה, היא פשוט למלא את רצון ה'. כשבמקרה הספציפי ברור לנו שהוא רצה גם שנבין את ההגיון שמתלבש באותה מצווה. הסיבה לגישה הזאת שלנו היא, כאמור, ההכרה הברורה שהאמצעי היחיד להתקשרות בין נברא מוגבל, מעודן ככל שהוא יכול להיות, אבל עדיין מוגבל, עם הבורא הבלתי מוגבל, היא רק באמצעות מיתווה שהוא, הבורא, סלל עבורנו.
אז נכון שחלק מהמצוות הם כאלו שיש בתוכם גם מסגרת לקיום אנושי נורמלי ומוסרי בעולם הזה, וברובד מסוים, אפילו שהוא רוחני, זאת הכוונה האלוקית מאחורי אותם מצוות, אבל זה עדיין לא הכל, וזה עדיין לא נוגע ברמה אלוקית גבוהה יותר. יתכן שאני מדברר את עצמי לדעת בהשפעת אידי האלכוהול שטרם התאדו, אבל זה מספיק לבנתיים, כי עוד מסיבה אחת התחילה לפני כמחצית השעה.
חג שמח.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/3/2004 13:59 |
|
| |
י"כ,
המתווה השכלי שהתווה לנו הבורא הוא קודם ותנאי למתווה התורני. התורה היא פרט בדעת המאשרת לקבלה!
|
|
|
|
| נשלח ב-9/3/2004 15:20 |
|
| |
מיימוני
א) אתה כותב: לאחד מחברי הפורום יש אתר ובו הוא טוען בדיוק שכך ראוי לנהוג.
לא ידעתי במי ובמה המדובר, כמדומה שאין איש בעולם שרוצה להתיר להסתפק בדין נדה מהתורה, בלי ז"נ. ואם הכוונה לחומרת הרמ"א, הרי זה בגלל שיש בזה חילוק מנהגים בין הספרדים והאשכנזים. ומה אעשה שמסגנונך נראה שידיעתך בנושא היא שטחית ביותר, וקשה לברר במה המדובר.
ב) בקשר לפירוד החבילה, תרשה לי לשאול אותך אם אתה כותב כך רק בקשר לחומרות, או גם אודות הקולות שמקילים הפוסקים.
וכיון שהתחלתי בהלכות נדה, עם החומרות שבה, אזכיר גם את דין הכתם, שמבואר בגמרא לטהר מטעם שמא עברה בשוק של טבחים והשפריץ עליה דם, או שמא נתמעכה כינה על בגדיה ודם כינה הוא ולא דם נדה.
ועד היום מטהרין כתמים שהם על התחתונים (שלובשים בזמנינו) מבפנים, אם הם צבעונים או שהכתם הוא פחות משיעור כגריס, משני טעמים אלו, אף שבזמנינו לא שייכים כל כך שני טעמי ההיתר. ומ"מ מטהרין בזה כל הפוסקים, מטעם הנזכר לעיל מהגמרא.
נשאלת השאלה, לפי שיטת פירוק החבילה הנזכרת, האם רצונך להציע לטמא בכל זה בימינו? או שאתה דוגל בשיטת כחא דהתירא עדיף!?
|
|
|
|
| נשלח ב-10/3/2004 11:51 |
|
| |
הלבן -
אינני בקיא די הצורך בדיני הנדה, ואולם -
אם ההיתר הוא דווקא בראיית פחות מגריס (שהיא שיעור דם נידה), ובצבעים אחרים (לאחר שנפסק כדעת חכמים בגמרא ודלא כר' חנינא, שרק דם מטמא, וירוק אינו דם וכו') - הרי שמשמע שההיתר בכתמים כאלו נובע מכך שברי שזה לא דם ולא מהסברות שהבאת מהגמרא!
כלומר, תוקף ההיתר נובע מההבנה שזה לא 'דם נדה' או כשיעור, דווקא.
אני אישית באמת מתקשה להיזכר בקולה שאנו נוהגים בימינו על-סמך חזקות עובדתיות בחז"ל, שנראה לנו שאינן תקיפות האידנא.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/3/2004 12:20 |
|
| |
הלבן היקר
א. איני יודע אם אותו חבר פורום מבקש להזדהות, אך הלינק לאתר שלו הופיע באחד האשכולות. אני משער שאם ירצה בכך, יציג את עצמו.
ב. צר לי על שלא הבהרתי את עצמי. ממה שהבנתי מהמופיע באתר שלו, הוא טען כך:
נידה מהתורה אינה צריכה יותר מאשר שבעה ימים של טומאה, ואז היא מותרת לטבול. כיון שיש נשים שאינן מוכנות לעשות לפי המקובל בינינו, כלומר לחכות להפסקת הדם, לבדוק ולספור שבעה נקיים, מוטב להן שישמרו שבעת ימי נידה וילכו לטבול מייד.
זה נגד דין הגמרא והפוסקים.
אמנם, אין זה ברור שחכמים הפקיעו את הטהרה שעל ידי טבילה בכהאי גוונא (כפי שאמרו כי היושב בסוכה קטנה מדי אינו יוצא ידי חובת סוכה, וביארו אחרונים שחכמים הפקיעו כאן מצוות סוכה מן התורה). לפיכך, אם לאותה אשה יש מחזור קבוע, מסתבר שהיא טהורה מן התורה באופן הזה. (זאת כמובן שלא כשיטת הרמב"ם הידועה, אלא כשאר הראשונים).
ג. לגבי כתמים והתרם, עלי לעיין בשאלה זו. אין לי תשובה מזומנת לכך, ועלי לעיין מחדש בנושא.
אולי נפתח לכך אשכול מיוחד על התפתחות דיני נידה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
