|
|
| נשלח ב-10/3/2004 23:04 |
 |
| |
מיימוני
לפי זכרוני, לא נמצאו רבנים אוטודוקסיים שיתירו לעשות כן; אלא באופן שכתבתי, ומטעם שכתבתי.
ממללא
לא, טעית:
דם נדה מטמא מן התורה "בכל שהוא אפילו כעין החרדל ובפחות מכן" (משנה נדה מ, א).
כגריס התירו רק בכתמים, מטעם שמא הוא דם מאכולת (כינה) שנהרגה (משנה נדה נח, ב). והטעם הזה הוא גם הטעם האמור בשלחן ערוך (יורה דעה סי' קצ ס"ח).
וזהו הטעם להתיר למעשה בפועל. אמנם הטעם שהכתמים טהורים מן התורה, בזה דנו בספרים רבים ובכמה אופנים, ואין כאן מקומו.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2004 14:36 |
|
| |
מיימוני כתב "כל מה שנותר לנו לברר, אם יש מקום וצורך להקל, הוא האם דין זה דרבנן נדחה מסיבות שונות. כגון... אשה מתקרבת למצוות, שאינה מוכנה לקבל על עצמה הרחקה בת כעשרה ימים... האם נלמד אותה שתמנה שבעה ימים ותטבול מייד אם היא נקיה ויש לה וסת קבוע? לאחד מחברי הפורום יש אתר ובו הוא טוען בדיוק שכך ראוי לנהוג"; הוא התכוון אליי, ולבקשתו, אנסה להסביר את טענתי.
אני לא טוען שצריך "להקל" בדין שבעה נקיים, או "להתיר" לנשים מסויימות לבטל את דין שבעה נקיים, וכו'.
לדעתי השאלה הזאת בכלל לא רלבנטית.
נשים שאינן מעוניינות לשמור שבעה נקיים, בד"כ בכלל לא מתייחסות לרב כאל מקור-סמכות, ולכן אין משמעות לשאלה אם להקל או להחמיר, להתיר או לאסור.
נשים אלו מתייחסות לרבנים כאל מקור-מידע בלבד, וכאן לדעתי תפקידם של הרבנים הוא למסור מידע מדוייק: להגיד מהו דין התורה ומהי תקנת חכמים; להסביר את החשיבות של קיום התורה ואת החשיבות של קיום תקנת חכמים; ולהסביר את הכל בצורה ברורה ומובנת לאנשים פשוטים.
כך נהג הרמב"ם בכל "היד חזקה", וגם בימינו יש רבנים שנוהגים כך.
אולם יש רבנים, שמנסים בכוונה להסתיר את דין התורה, מתוך תקווה שהנשים יחשבו שתקנת "שבעה נקיים" היא מהתורה, וכך יהיה יותר סיכוי שישמרו אותה. גישה זו אולי מועילה בטווח הקצר, אך בטווח הארוך היא גורמת נזק כי היא מציגה את התורה בצורה לא מדוייקת. ובנוסף לכך יש כאן עבירה על "לא תוסיפו", ומתקיימים כאן דברי חז"ל "כל המוסיף גורע".
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2004 16:12 |
|
| |
ארא"ס,
כתבת: "נשים שאינן מעוניינות לשמור שבעה נקיים, בד"כ בכלל לא מתייחסות לרב כאל מקור-סמכות, ולכן אין משמעות לשאלה אם להקל או להחמיר, להתיר או לאסור."
נכון בד"כ! אך ישנן וישנם כאלה הסבורים כי אין להם להחמיר מעיקר הדין אלא מאחר שכך השתרש בעם [וכבר פתחתי אשכול המצביע שכן הוא אצל שומרי תו"מ לעניין המצוות הריטואליות ברובם ככולם של המקרים]. לכן מהווה העובדה שיש אנשים רציניים כמוך וכמיימוני שאינם מסתירים את דעתם, דה-השתרשות ה"מקובל" לכיוון השתרשות ה"מתקבל".
זהו טרנד בהתפתחות ההלכה.
הצבעתי על הדבר ללא שפיטה לכאן או לכאן!
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2004 02:18 |
|
| |
לגבי מה שהעיר הלבן,
לענין כתמים, אם מיימוני יחמיר בזה"ז כיון שלא שייך ההיתר של שוק טבחים או כינה. ידועים דברי החת"ס מובאים בפתחי תשובה בהל' נדה. כי בזמן חז"ל החמירו מאוד בכתמים מטעם שהיו נוהגים בזמן ההוא בחומרת טומאה וטהרה. וא"כ בזה"ז הי' לנו להקל לגמרי בכתם כיון שאין נוהגים בכלל בחומרות טומאה וטהרה. אלא שכיון שהיה נהוג החומרא בזמן ההוא נשאר החומרא על מכונו, אבל די לנו במה שהחמירו אז, דהיינו גריס.
וא"כ לדעת מיימוני הי' לנו להקל לגמרי בכתמים בזה"ז, כיון שאין לנו טומאה וטהרה.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2004 03:07 |
|
| |
ב"פ
כמדומה שאינך צודק בדבריך, שהרי בכתמים ב' דינים: א) טעם אחד שהותרה מהתורה, דשמא עברה בשוק של טבחים וניתז עליה ושכחה ולאו אדעתה.
ב) טעם שהותר גם מדרבנן, כיון שהוא פחות מכגריס ואפשר שהוא מכינה שנתמעכה, או שהוא על בגדים צבעונים.
ואנו דנים כאן לא רק בדין הדרבנן, אלא גם בדין הדאורייתא, שכיון שהיום לא רגיל כלל לילך בשוק של טבחים שיותז עליה, ובפרט באופן הבגדים שבזמנינו, שאפילו אם תלך בשוק של טבחים לא יותץ על בגדיה התחתונים מבפנים, שהרי התחתונים הם צמודים לגוף.
וא"כ לכאורה לא דנים כאן רק על הדרבנן כי אם על הדאורייתא. ומ"מ רגילים כל הרבנים להתיר כתם על התחתונים מבפנים. וע"ז שאלתי את שאלתי, אם יש כאן רצון להתיר החבילה גם בזה.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2004 07:44 |
|
| |
הלבן,
הינך טועה, אין כאן חחש דאורייתא כלל ועיקר, וכמבואר דמן התורה אינה אסורה בלא הרגשה, אפילו אם ברור שהדם מן המקור, וכל דליכא הרגשה הרי הא טמאה רק מדרבנן.
ולפי מש"כ החת"ס, אם יש תליה, הרי שלא גזרו, ולא מפני שבאמת כך היה, אלא שבצורה הזו לא גזרו חכמים. והדברים ארוכים.
לענין תליית מאכולת, יש מן החכמים שרצו לאסור מטעם שכתבת, אבל כאמור לפמש"כ החת"ס פשיטא שאין לאסור.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2004 12:52 |
|
| |
בורג
בקלות דעת כזו אתה עושה אותי לטועה?
א) התוס' על אתר (נז, רע"א) מבאר כמה פעמים שבזמן מרובה אמרינן ארגשה ולאו אדעתה.
ב) ההרגשה שבזמן הש"ס מבאר הרמב"ם (הל' אסו"ב פ"ה הי"ז) שהיא "הרגיש גופה ונזדעזעה" ובזמנינו שום אשה אינה מרגשת כן, אפילו בראיה ממש, וכ"ש בכתמים שעל בגדיה.
ג) הרבה פוסקים שלא קיי"ל שצריך הרגשה (ראה סדרי טהרה סי' קצ ס"ק צג. שוע"ר סי' קפג קו"א ס"ק ב בהגהה).
ד) הטעם שכתמים הם מדרבנן כותב רש"י (נב, ב ד"ה מהו דתימא. ה, א ד"ה אין חוששין) שאולי אינו בא מגופה אלא עברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה.
ה) גם הרמב"ם פוסק (שם פ"ט ה"ב) שהכתמים מותרים מהתורה שהוא ספק אם הוא בא מהמקור.
ועוד יש להאריך בזה, אך דומני שיספיק מה שהבאתי לעיל.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/3/2004 17:18 |
|
| |
למען האמת ניתן להאמר, שהמדובר אינו קשור להל' נדה דוקא, כך הוא גם בהלכה הלכות שכולנו נוהגים מדי יום ביומו, וכולם בנויים על תקנות חז"ל שהי' להם הסבר בשכל בזמנם, אבל לא בזמנינו, ואנו נוהגים כן כיון שכך קבעו חז"ל.
וזו הוכחה מוחצת נוספת, שמה שאנו מקיימים את הוראות חז"ל אין בגלל שכך אנו מבינים בשכלנו הדל, אלא למרות זאת.
הדוגמאות בזה רבות הן ואי אפשר לפורטן, ורק בתור דוגמה:
ותן טל ומטר בחו"ל מס' יום אחר התקופה.
ברכת הגומל לנסיעה במטוס על גבי הים.
ועוד הרבה כאלה.
והמסקנה היא אחת ויחידה, שאם מנצלים את השכל להבין איך ומה לעשות, זה מביא תועלת גדולה ביהדות. אבל אם הדיון הוא ב"אם" ו"מדוע", ומשתמשים גם בזה בשכל המוגבל, הרי ע"ז נאמר חכמים גו'.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2004 16:36 |
|
| |
שבתי לפורום עם שאלה.
אם מדברים על מצוות אנשים מלומדה, מדוע שלא להתחיל בדוגמה פשוטה – נטילת ידיים.
נטילת הידיים נראית כמו מצווה חשובה שטעמיה היגייניים ובריאותיים. הרי ברור היום לכל ילד שיש לרחוץ ידיים לפני האוכל וכו'. אלא שבזמן שנקבעה המצווה לא היו מים זורמים וגם לא סבון ולכן נקבעה המצווה כפי שנקבעה.
ובכן, מדוע שהמצווה היום לא תדרוש נטילת ידיים במים זורמים ובסבון, ורק אם אינם בנמצא, מזיגת מים מכלי?
|
|
|
|
|
