|
|
| נשלח ב-1/4/2004 15:52 |
 |
| |
ממללא,
הרמב"ם כהוגה מייחס? גם בו כאדם אתה חושד שניסה להחביא?
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2004 16:43 |
|
| |
אריק.
במידה ולא שמת לב, ציינתי מפורשות שגישה זו נראית מנוגדת לחלק מהפסוקים בהתורה. אולם, חשוב לזכור שלמעשה אינני מחדש דבר אלא אפילו אצל חז"ל אתה יכול למצוא משפטים כמו:
* "עולם כמנהגו נוהג" (ע"ש בדוגמאות שהביאו !)
* "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא"
* "מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא"
* "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו"
כמו כן אין לשכוח שאצל חז"ל מושג "העולם הבא" תופס מקום מאוד מרכזי בו האדם מקבל את שכרו\עונשו על המעשים שעשה בעולם הזה, וזאת במקום לקבל אותם דווקא כאן בעולם הזה. דבר זה עומד בניגוד גמור למשתמע מהמקרא בו העולם הבא לא מוזכר כלל (אמנם יש פסוקים שלכאורה מרמזים עליו ואכמ"ל בנושא זה, אולם פשוט הוא שהמקרא לא מציין את השכר והעונש כדברים שנמצאים בעוה"ב אלא דווקא בעולם הזה)
כידוע, גישת היהדות הנורמטיבית היא שבכל מקום שיש סתירה בין התורה שבכתב והתורה שבע"פ אנו נוהגים לפי דברי חז"ל ולא לפי המשתמע מפשוטו של מקרא, די לציין דוגמאות כמו: עין תחת עין, בן סורר ומורה, עיר הנידחת, ציווי הנחת תפילין (ע' רשב"ם על הפסוק!) וכיו"ב - כדי להווכח עד כמה היהדות רחוקה מפשט המקרא. דבר זה תקף הן לגבי המצוות המעשיות והן לגבי ענייני דעות והשקפות.
זאת ועוד, גם בתנ"ך יש גישות שונות לגבי סוגיית ההשגחה הפרטית. לא אציין את הגישות השונות בין המקורות השונים (כוונתי למקור P) הואיל וגישת בה"מ אינה מקובלת עליך, ברם אין צורך להפליג לחלוקת המקורות השונים, די לקרוא את ספרי קהלת ואיוב, למשל, כדי לראות שגם בתנ"ך יש גישות שונות לנושא זה.
איוב שואל את השאלה "מדוע צדיק ורע לו ?", ומה עונה לו אלוהים ? הוא לא מעניק לו שום תשובה תאולוגית בעניין העולם הבא, או שהוא מעניש את איוב כדי להרבות את שכרו, או איזה פילפול פילוסופי דרשני. אלוהים רק "נגלה מן הסערה" ומראה לו את כל פלאי הבריאה, הלויתן וכו' וכו' ובעצם הוא מראה לו עד כמה האדם תופס מקום שולי בבריאה ושלא הוא עומד במרכז העולם, אלא אלוהים. ועל כך עונה איוב:
ידעת (יָדַעְתִּי), כִּי-כֹל תּוּכָל; וְלֹא-יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה. מִי זֶה, מַעְלִים עֵצָה-- בְּלִי-דָעַת: לָכֵן הִגַּדְתִּי, וְלֹא אָבִין; נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי, וְלֹא אֵדָע. שְׁמַע-נָא, וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר; אֶשְׁאָלְךָ, וְהוֹדִיעֵנִי. לְשֵׁמַע-אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ; וְעַתָּה, עֵינִי רָאָתְךָ. עַל-כֵּן, אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי-- עַל-עָפָר וָאֵפֶר. (איוב מב, ב-ו)
עד כמה שידוע לי, אין אף דעה בגמרא שליבוביץ' חיבר את ספר איוב...
תוקן על ידי - רב_צעיר - 01/04/2004 17:15:25
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2004 16:55 |
|
| |
חבצלת:
כשאני אומר שהחובה לעבוד את האל היא חובה "מוסרית" כוונתי שמדובר על הכרעה ערכית, ולא על איזה "מסקנה" שאדם מגיע אליה מתוך תהליכי חשיבה דיסקורסיביים כלשהם. במילים אחרות, אדם מחליט לעבוד את האל משום שהוא רואה בכך את "הדבר הנכון", ולא משום שיקול שכלי כלשהו.
*
כשדיברתי על החיוב לכבד את ההורים אמנם דרשתי "טעמא דקרא", אולם דבר זה הוא לגיטימי לחלוטין כל עוד אין לדבר השלכה מעשית כלשהי לעניין קיום המצווה (ראי למשל אנצ' תלמודית, ערך "טעמא דקרא"). יתירה מזו, לא דיברתי דווקא על המצווה מהתורה לכבד את ההורים, שהרי אם אני פונה לכך אני פשוט יכול להפנות אותך לפסוקים שמצווים לעבוד את ה' (...), אלא כוונתי הייתה לציווי המוסרי האוניברסלי שכל אדם מבין מדעת עצמו.
*
אמת שהאדם "מצווה" לעבוד את בוראו, ברם ישנם אנשים לא פחות חכמים ממני ממך שבכל זאת לא מקיימים "ציווי" זה, כך שאף אם אנו רואים בציווי זה ציווי חיצוני שבא מחוץ לאדם (ציווי הטרונומי), עדיין ההחלטה לקיים ציווי זה היא בידי האדם עצמו.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2004 16:41 |
|
| |
1. אני מסכים עם האפשרות לערער על הודאות האובייקטיבית של הטענות ההסטוריות שיש בתנ"ך ובמסורת, כפי שהראה מציץ באשכול אחר.
אבל כמו שטענתי שם, אפשר לערער על הודאות האובייקטיבית של כל טענה הסטורית.
2. אני מסכים עם טענותיו של הרב הצעיר על ההגיון בטענות מסויימות של ביקורת המקרא. הטענה בחומש עצמו היא שלמשה נאמרו דברים וחוקים במקומות שונים ובזמנים שונים, ואף שהוא כתב אותם בזמנים שונים. וכן אינני אוחז בהנחה שכל החומש נכתב ע"י משה. גם זה בהתאם לחומש עצמו שאיננו מתחיל בבראשית במילים "ויאמר ה' אל משה".
אבל הפתרון שהולך בכיוונו הרב הצעיר הוא של התגלות מסוג אחר לגמרי, ולכך אני מתנגד. אינני רואה באדם כל סיכוי להתעלות למצב של הבנת הדרך האלוהית. וזה כלל לא הגיוני שהדרך שאלוהים יבחר להוליך אותנו היא דרך של השראה שנסך על יחידים בזמנים שונים, שגורמת להם להגיד שקרים הסטוריים. הרבה יותר הגיוני שאלוהים דיבר אל אנשים כמו משה בשפה המובנת לו, כפי שמתואר בתנ"ך.
3. על שאלתו של מללא לאריק123, אני מוכן לענות - אם אשתכנע שלא הייתה יציאת מצרים, ודאי שלא אספר עליה לבני.
אם אשתכנע שאלוהים לא כרת עמנו ברית בזמן ובנקודה מסויימת בהסטוריה, עם תכנים מסויימים, לא אראה עצמי מחוייב לתכנים אלה כברית עם אלוהים. ואם אלוהים לא מסר חוקים והוראות לאבותינו בזמן מסוים ובמקום מסוים, שמופיעים בתנ"ך, אינני מחויב לחוקים וההוראות בתנ"ך.
יש יסוד מסוים של טענות הסטוריות שאאחוז בו אפילו אם הסיכוי לנכונותו הוא אחד לאלף, כל עוד הוא מהווה את האפשרות הסבירה ביותר לכך שיש לי אפשרות לפעול באופן הגיוני בחיים האלה.
בלי הוראות מאלוהים, חיינו הם הבל הבלים. אינני רואה במקרה זה דרך לפעול באופן הגיוני בחיים.
משל: אני ביער רחוק מישוב אנושי, שאיש כמעט לא דרך בו.
נפלתי לבור ואינני יכול לצאת. אני שומע רחשים למעלה.
האם אצעק לעזרה? אם אני צועק לעזרה, זה מתוך הנחת עבודה שאדם שם.
אז יאמרו לי משכילים למיניהם - לא סביר שהרחשים שאתה שומע הם של בן אדם, בודאי מדובר בבעל חיים.
אבל כל עוד אינני רואה דרך אחרת לצאת מהבור, כנגד על הסיכויים אאמץ את הנחת העבודה שאדם הוא העובר ביער.
הנמשל:
הבור = המצב של הבל הבלים.
הסיכוי שאדם עובר ליד הבור = הסיכוי שאלוהים בלתי מוגבל ונשגב, נותן הוראות לאדם מוגבל. זאת הדרך היחידה שאני מכיר לצאת מן ההבל הבלים.
לכן אני מאמין שאלוהים בלתי מוגבל ונשגב נותן הוראות לאדם.
ואם אני כבר מאמין בזה, הדרך שבה התנ"ך מתאר את דרך העברת ההוראה הרבה יותר סבירה מאשר הדרך שמנסה הרב הצעיר לתאר.
ואם אראה דרך עדיפה לצאת מן ההבל הבלים, אאמץ אותה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2004 16:40 |
|
| |
נכספה,
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2004 17:21 |
|
| |
נכספה
המשל שלך אודות הבור הוא משל נאה. אבל מהי תחושתו הקיומית של זה הנמצא בבור? האם הוא מרגיש בטוח או נואש?
הרבה אנשים יתרכזו יותר במחשבה איך לבלות את שעות חייהם האחרונות , גם אם לא יוותרו על הנסיון לצעוק לעזרה.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2004 18:42 |
|
| |
נכספה נפשי
ברוך הבא אל הפורום! (כבר ראיתי הודעות שלך, אבל לא היתה לי הזדמנות לענות).
הצגת תזה מעניינת מאד מבחינה אקזיסטנציאלית. אמונה באלקים מתוך ייאוש.
יתכן שאין לנו ברירה אחרת בחיים האלו. אבל צא וראה מה נותר מהאמונה הגאה של ריה"ל, למשל. במקום להיות אדם המספר בבטחון עצמי על התיאולוגיה שלו, הפכנו לשיטתך ליצורים עלובים, שכל מה שנותר לנו הוא לקוות שמישהו מקשיב לקולנו ומנסה לעזור לנו.
איני אומר שאין גישה כזו בתיאולוגיה. להפך. מה שאני רוצה הוא להדגיש את האופן שבו הדברים מוצגים ואת המחיר שאנו משלמים עליהם.
לשיטה זו יש בעיה נוספת, מתודולוגית. אם אנו נמצאים במצב של מי שנמצא בבור, איך אפשר לדעת מי נמצא בחוץ. הבה נניח שהמצב טוב יותר. אנו שומעים מישהו מדבר אלינו. אבל איננו רואים את פניו. איננו יודעים עליו מאומה. מי אומר שזה האל הטוב החפץ להושיענו? אולי זה השד הרע של דקרט, חייזר, או וולדרמורט?
אבל אני סבור שבכך יצאנו מהנושא המרכזי של האשכול: בירור ההצדקה ההיסטוריות או הקושיות ההיסטוריות על האמונה בעובדות ההיסטוריות המסופרות במקרא.
בניגוד לרב צעיר ולמציץ ונפגע, אני סבור שאין שום הצדקה לזלזל או לחשוד בהיסטוריות של המקרא, או במעמדו הייחודי יחסית לשאר חיבורים אנושיים. הויכוח בינינו על שיטת התעודות ועל ענינים נוספים טרם נסתיים...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2005 12:31 |
|
| |
אני מקפיץ את האשכול הזה לצורך ברור עמדתו של רג"נ בנידון.
בהודעה הפותחת את האשכול כתב רב צעיר:
<כל מי שלומד את ב"מ יודע שקשה מאוד לסתור את דבריהם, אפילו הרב ברואיר ששלל לחלוטין את מסקנות ב"מ, הודה בפה מלא שמבחינה ספרותית לא ניתן לדחות את דבריהם, ולכן הוא פיתח את "שיטת הבחינות". אולם מי שמתקשה לקבל את שיטתו מבחינה לוגית, נשאר במבוכה רבה. >
האם ידוע לחכמי הפורום האם וכיצד התיחס רג"נ לנושא?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2005 20:54 |
|
| |
אריק,
מהמעט שבמעט שהכרתי מתורתו של רג"נ זצ"ל, יודעני שהיה מתעמק עד מאד בכל שינוי אות בתנ"ך, ויצא ברכוש גדול ועצום, באופן מעמיק שהיה משכנע רבים, ובוודאי לא היה שש לפרשנות מסוג של גירסאות שונות והשמטות עריכה וכו'.
ואם כבר מדברים על הנושא, הייתי רוצה להעיר משהו:
בהאם אין זה קצת משונה, שדורות רבים של חכמים גדולים שהקדישו כל חייהם לבירור התורה, לא השכילו לפתור את כל הבעיות והסתירות והדקדוקים בהשערה פשוטה כל כך של כמה גירסאות וכו'. מדוע הם התאמצו כל כך? האם הם היו כל כך תמימים, או שהתעקשו (מטעמים חינוכיים, כמובן, כמובן) להתחמק מפתרון פשוט כל כך?
הרי רוב השאלות העומדות ביסודה של "דת" בה"מ, אינן מתוחכמות עד כדי כך, ובעצם אפילו נגלות בקלות גם ל"בן חמש למקרא", ובכל זאת טרחו התנאים האמוראים והראשונים בבירור דברי התנ"ך, בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן וכו', והעמידו תלי תלים של "התפלספויות" שונות ומשונות, ובלבד שלא לפגוע בקוצה של יוד מן התורה.
והנה באים חוקרים, בהחלט חסרי כבוד ודרך-ארץ בפני אותם גדולי עולם (ואשר לולא שמירת המסורת של חז"ל באופן הנ"ל, לא היה עתה התנ"ך בידם והיו מבקשים חלקים ממנו בחפירות עתיקות), ונוברים בתנ"ך ומשתעשעים בו ומגלים בו פנים שלא כהלכה.
הרי בלי חז"ל והראשונים שמסרו נפשם על העברת המסורת, לא הייתם היום זוכים לעיין בתנ"ך כפי שהוא, אז אנא, במטותא, אולי תעזבו את התנ"ך לנפשו במנוחה?
ואסיים במשל:
נניח שיש לי קרוב משפחה בעל מולטי-פרסונליטי (ריבוי אישיות, המזוהה בטעות עם סכיזופרניה), או מניה-דיפרסיבי וכדומה, לעתים צועק לעתים נינוח וכו', ובמקום להתמודד עם המורכבות של הנושא, ולהעמיק חקור במוח האנושי, אני מניח הנחה פשוטה וקלה, שמדובר בשני אנשים, שפשוט מתחלפים ביניהם, ובא לציון גואל.
או כאשר אני לעתים חולה ולעתים בריא, מדוע שלא אניח בפשטות שגופי מתחלף בשעת לילה?
***
השאלה האמיתית, לענ"ד, היא כשאלת הביצה והתרנגולת:
אם אני מניח שיש מחוייבות אמיתית כלשהיא לקבל את התורה כאמת, הרי שלכל השאלות של בה"מ ניתן לחפש תשובות (ולחלקן כבר ניתנו תשובות ע"י חז"ל וגדולי ישראל המאמינים, גם אם מסורבלות לטעמם של החוקרים).
אבל אם אני מניח מראש שאין כל סיבה אמיתית לקבל את התנ"ך כדבר מקודש, ואני לוקח אותו כספר ספרותי גרידא למטרת מחקר - אם כך אין טעם בכלל לשאול שאלות, ומה מוזר להחליט שאני מקבל את מחוייבותו על עצמי סתם כי בא לי ומשום מה החלטתי שיש בו "איזון מוסרי" וכו'.
מה מאד ימלצו דבריו של הרב מבריסק, שאמר כי למי שמאמין אין קושיות, ולמי שכופר לא יועילו תירוצים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2005 22:14 |
|
| |
האם הדרשה ש"יתרו ייתר פרשה אחת בתורה" יש בה נימה של שיריים מ"ביקורת המקרא"...
|
|
|
|
| נשלח ב-30/1/2005 08:12 |
|
| |
האם מישהו יכול להעלות לכאן את הקדמתו של הרמ"ה לספרו מסןרת סייג לתורה?
|
|
|
|
| נשלח ב-30/1/2005 12:40 |
|
| |
מוציא לאור
אתייחס בקצרה לדבריך.
ראשית לדעתי אתה קצת סותר את עצמך, משום שברישא אתה מבסס את דבריך על טענה רציונלית כביכול, זאת אומרת ש"לא ייתכן שדורות שלמים של אנשים חכמים טעו בכך שלא הגיעו למסקנות ביקורת המקרא, ושלפיכך אנו מוכרחים לומר שתאוריה זו אינה נכונה", אולם בסיפא של דבריך אתה פתאום חוזר ל"אמונה התמימה" וכותב שבאמת הכל תלוי בהנחת היסוד שממנה אנו יוצאים, היינו מי שמאמין שכל התורה כפי שהיא לפנינו ניתנה כך למשה, הרי שממילא אף קושיה לא תפריע לו, ואילו מי שבוחן את המקרא בעיניים אוביקטיביות בהחלט יקבל את מסקנות חוקרי המקרא.
יתר על כן, על עצם ההנחה שלך בסיפא שלא ייתכן שחכמי התורה טעו יש להקשות שתי קושיות:
א. ידוע לנו כיום שחז"ל וגם חכמי התורה שחיו אחריהם אכן טעו בהרבה מאוד דברים, הם האמינו שהעולם שטוח, שהשמש סובבת סביב הארץ, שדים ורוחות, אסטרולוגיה וקמעות ועוד ועוד. אם כן מדוע לא ייתכן שגם בנושא זה הם טעו ?
ב. את אותה טענה ממש אפשר לטעון גם בכיוון ההפוך, וכי ייתכן שדורות שלמים של חוקרי מקרא, דוקטורים ופרופסורים שמקדישים את כל חייהם לחקר המקרא יטעו ולא יבינו שביקורת המקרא אינה נכונה ? (טענת האנטישמיות כביכול של החוקרים אינה רלוונטית כיום, אשמח להרחיב על כך בהזדמנות אחרת)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/1/2005 16:18 |
|
| |
<יתר על כן, על עצם ההנחה שלך בסיפא שלא ייתכן שחכמי התורה טעו יש להקשות שתי קושיות:
א. ידוע לנו כיום שחז"ל וגם חכמי התורה שחיו אחריהם אכן טעו בהרבה מאוד דברים, הם האמינו שהעולם שטוח, שהשמש סובבת סביב הארץ, שדים ורוחות, אסטרולוגיה וקמעות ועוד ועוד. אם כן מדוע לא ייתכן שגם בנושא זה הם טעו ?
ב. את אותה טענה ממש אפשר לטעון גם בכיוון ההפוך, וכי ייתכן שדורות שלמים של חוקרי מקרא, דוקטורים ופרופסורים שמקדישים את כל חייהם לחקר המקרא יטעו ולא יבינו שביקורת המקרא אינה נכונה ? (טענת האנטישמיות כביכול של החוקרים אינה רלוונטית כיום, אשמח להרחיב על כך בהזדמנות אחרת)>
אפשר לומר שסו"ס יצא המרצע מן השק. לאחר דיונים מייגעים ופסוידו-מלומדים על ה' ועל משיחו ועל ננתקה, מתגלה שכל עיקר המגמה כאן היא משכילית מעופשת שכבר יצאה מן האופנה לפני שנים רבות. כל העטיפות על לוגיקה ועל שכל ועל הוכחות ועל בקורת ספרותית וביקורת תוכנית וביקורת היסטורית, הן מסווה לטיעונים המשכיליים שכבר הושלכו לפח. הטענה האחרונה ממוטטת את כל המערך.
הנושאים הנידונים כאן הם נושאים שנתאבקו עמם גדולי המוחות המבריקים של אלפי שנים, ולפתע נגה אור גדול על רב צעיר (אגב גם זה שעל שמו הניק היה חוקר לא גדול ואפיקורס לא קטן), ונתגלו לו דברים שלא נתגלו לכל גדולי עולם. מילא, יש גילויים עצומים בהבנת הטבע בחוקיו, יש המצאות טכנולוגיות גדות ועצומות, שלגביהן טרחו חכמי הדורות באומות ובישראל להבין כיצד נסתרו דברים אלו מעיני הגאונים האדירים של ימי קדם, ותירצו מה שתירצו ('הננס העומד על כתפי הענק'). אך בעניינים שהם אך ורק פרי עיון ספרותי, ובשאלות ובקושיות שאינן חדשות, לא הצליחו גדולי המוחות להעלות סברות כרס של ב"מ?! ומה הטענה הפאטטית על הדוקטורים והפרופסורים (מכל הסוגים, קתולים פרוטסטנטיים וסימן שאלה על האורטודוכסים) שא"א שהם טעו או לא הבינו, אם כי לעיננו אפשר לראות את שטחיותם וטעויותיהם הרבות, ועליהם וודאי אפשר לומר את מליצת הרד"ך: 'כולם חכמים, כולם נבונים, כולם זקנים וכולם אינם יודעים את התורה...').
הגישה הרווחת היא לפאר ולרומם את מעלת השכל, ההגיון, ואף האובייקטיביות (מושג שנוי במחלוקת גדולה, במיוחד בתחום החקר ההיסטורי, כפי שהראה ברוך קורצוייל בספרו המבריק 'במאבק על ערכי היהדות'), ולזלזל במושג האמונה והמסורת.
ברצוני לרכז לרגע את העיון והדיון בנקודה אחת, האם נכון שהאדם בטבעו נולד מאמין? איני מתכוון לאמונה בבורא עולם דווקא אלא למושג האמונה כשלעצמו? האם האדם בטבעו הוא ספקן, חקרן, מבקש שיוכיחו כל דבר ע"פ השכל וההגיון או שיש לו נטייה מולדת קודם כול להאמין.
צאו וראו, האם יכול היה להיות קיום לעולם בלא המושג המבוזה הזה? אם נבקש מכל מאנו שומעים מהורינו ומרבותינו להביא על כך הוכחות מדעיות משכנעות, כיצד היו חיינו? מדוע זה אנו מאמינים שכל נהג, חזקה עליו שלמד, ושזוכר את תלמודו ושהוא מאומן במקצועו, וה"ה טייס, וה"ה רופא? האם ראיתם פעם שהוזמן טכנאי ויבקשו ממנו את תעודותיו המקצועיות ועדויות על תואריו וכן הלאה.דומה שכל החברה תלויה ועומדת אלו באלו, ובדרך כלל, כל עוד לא הורעה החזקה, אנשים מאמינים! אדם השואל למישהו להנחותו הדרך, יבקש ממנו הוכחות? ומדוע מאמינים היום הכול לתחזיות מזג האויר? כמה וכמה עיסקאות והסכמים נערכים על סמך אמונה בלבד וללא כל הוכחות?!
מן המעט שבמעט שכבר ידוע לנו על מחקר המוח, אנו יודעים כמה המכשיר הזה המכונה 'שכל' עדין ורגיש, מפוקפק ואינו בטוח. כמה קל לשבש דעתו של אדם, להטעותו, ולנטוע בו אשליות, לעבוד עליו בפרסומת ובתעמולה, ולהובילו כעדר שבראשו תייש עוור. הרא"א דסלר עסק בזה בסדרת מאמרים בספרו מכתב מאליהו, על כוח השכל, ועל נקיון השיפוט השכלי, שכמה קל להטותו ולהובילו בנתיבים עקלקלים. הדוגמא שם היא תכונת השוחד, ועד כמה הוא מעוור עיני פקחים.
על יסוד רעיון זה, בנוי גם רעיונו של הר"א ווסרמן הי"ד, שמתייחס לשאלה העוקצנית הידועה, שמאחר והננו נוהגים ע"פ הכלל אחרי רבים להטות, מדוע אין אנו מקבלים את דעת הרוב בעולם, שבוודאי אינו מקבל את אמונתנו? ישנו תירוץ מחודד, המיוחס לר"י אייבשיץ, אולם אינו עומד בפני הביקורת התבונית. תירוצו הוא שהכלל נאמר על ספיקות ולא במקרים של וודאות, ובענין האמונה אנו יודעים בוודאות ואין לנו להתחשב ברוב. אולם היא הנותנת, כל מיעוט יכול לטעון שהוא סבור שדעתו וודאית. הרא"ו מסביר על יסוד הקביעה המוקדמת, שכל פעולה שכלית היא פעולת שיפוט. כשם שבשיפוט על השופט לדעת את צדדי הבעיה ולשמוע את כל ההוכחות והנימוקים, כך כמובן גם בדיונים של אמונה. אולם אין די בכך, ייחודו של שופש הוא לא רק בשל ידיעותיו במקורות ובחוקים, ותכונות שכלו בהבחנות נכונות, כי אם באובייקטיביות שלו ובהיעדר שוחד. ובמה אמרו שוחד בשאלות דעת ואמונה, שלא יטו מדותיו של האדם, רצונותיו ויצריו את כף שכלו. השכל השופט צריך להיות נקי, ובלתי מושפע מיצרים ומתאוות ומאינטרסים (הדוגמא של הרב דסלר, שאם אדם מחפש בשו"ע אם מותר לשחק שחמט בשבת, אנו יודעים מראש מה רצונו, ורשאים לחשוד שתוצאות בירוריו יהיו מוטים לעבר רצונו). במצב זה טוען הרא"ו, יש לומר שנמצאו בישראל גם בכמות, יותר אנשים שהפרישו עצמו מהבלי העוה"ז, וידעו לחשוב ולדון כהוגן, באופן אובייקטיבי, בלתי משוחד, וראויים לישב בכס השיפוט בשאלות גדולות אלו. אין כאן איפה רוב פשוט, כי הרכב השיפוט צריך להיות סלקטיבי, ומטבעו מצומצם בהרבה מן המון אדם ובהמה רבה.
מאחר וקשה עד מאוד, ואולי בלתי אפשרי לחקור בספרים עתיקים כל כך מבחינה ספרותית, נראים הדברים מגוחכים, לשפוט דרכי עריכה ודרכי חיבור ודרכי שימושי לשון ספרותיים ממרחק עצום, ובלא כל נתונים מוקדמים כבסיס למחקר. תחילה יש לקבוע מה הן הנורמות הספרותיות המקובלות, שנהגו אז, בטרם יבוא אדם לומר זה הגיוני וזה בלתי הגיוני. דוגמה פשוטה, הנה לפנינו כמות עצומה של חומר שנתגלה במדבר יהודה, והננו עומדים בפניו ואין אנו יודעים במה הכתובים מדברים. אין בידינו מפתחות להבנת הטכסטים. אגב, באופן מפתיע קבע פרופ' ש' טלמון, כי על אף מאות החיבורים שנתגלו (למעלה משבע מאות) לא יצא מהם שום גילוי ושום מידע מפתיע וחדש על ימי הקדם. יתכן שזה בגלל שאין לנו פתח להבנת הלשון והמושגים שבכתבים אלו. רק מה שניתן להקביל לידיעות שבידנו מכבר ניתן להבין בהם.
כנגד זה אם אם נבקש לחקור בתקופות קרובות לנו, שיש לנו עליהם ידיעות רבות, אולי ניתן יהיה לפעמים להגיע לשיקולים נקיים וברורים של טענות ספרותיות, כולי האי ואולי.
פלא קצת שלא הזכירו כאן מחקרים שנעשו על כתבי שקספיר, שהוכיחו שהיו להם כמה מחברים. ישנו גם מכשיר מעניין שכבר הופעל בכמה מחקרים, שמאפשר לבדוק זהות של טקסטים אהדדי. הטכניקה הזו אינה בודקת תופעות ודברים הגלויים לעין, אלא נוהגי כתיב שהם כמעט בלתי מורגשים, שאדם מתייחס אליהם כלאחר יד. המחקר נעשה במחלקה למטימטיקה באוניברסיטת בר אילן בהנחייתו של פרופ' משה קופל.
אגב אורחא, בויכוח שהיה על נכונות 'הגניזה החרסונית', אכן השתמשו בטכניקות אחדות להוכיח באמצעותן את זיופה של הגניזה הזו. ואעפ"כ טען האדמו"ר מלובאוויץ' שאם מסתמכים על טענות של תאריכים בלתי אפשריים או שמות ספרים שלא היו קיימים ועוד ועוד בחנים ספרותיים, כי אז עלולים להגיע רח"ל לטענה שגם התלמוד אינו מקורי, שכן יש בו הוספות וחילופי נוסחאות וכו'. ואע"פ שנבדק הנייר במעבדה והוכח שלא היה קיים בתקופה שלה מיוחסים הכתבים, מ"מ הומצאה מיד הנחה חדשה, שאכן הכתבים הללו אינם מקוריים, משום שאת המקוריים הצליחו החסידים להעלים ממשרד הפנים הסובייטי, והניחו במקומם העתקים לא מדוייקים שנעשו בחפזון, ואת זה מצאו! גם לאחר שהוכח הזיוף באותות ובמופתים, ולאחר שאיש מחכמי ישראל לא תמך בייחוסם, לא זז האדמו"ר מלובאוויץ' מדעתו, בטענה שלא יתכן שכתבים שחותנו הרבי הריי"צ למד בהם אינם אוטנטיים! (דומה לזה הטענה מבית בריסק נגד מהדורת הרמב"ם של ר' שבתי פרנקל, שהרמב"ם שר' חיים למד בו, היה מספיק טוב ואין צריך מהדורה אחרת. ולהשוואה היתה זו טענת רי"ל פישמן-מיימון, לנמק את בחירת מוה"ק בטכסט של דפוס קושטא של הרמב"ם, כטקסט היסוד במהדורה המדעית שהוציא מוה"ק, משום שמרן הב"י למד בדפוס זה!).
הדוגמאות דלעיל הובאו לא כדי להשוות אלא כדי להבדיל. בתחום שאנו יודעים את נתוני הפתיחה אפשר לדון בבחנים ספרותיים, ולא בתחומים שאין לנו מושג בנתוני היסוד שלהם. וראה גם ספרו היפה של פרופ' מ' ווייס, מן האוניברסיטה העברית, המקרא כדמותו.
|
|
|
|
|
|
