האם נוכל לקבל את מסקנות בקורת המקרא ?

מאיר,

אנחנו שוב מגיעים למבוי סתום - הרי גם אם נניח שישנו אדם תיאורטי 'בלתי תלוי' שמניח שיתכן שהא-ל מתגלה לאדם באמצעות ספר אחד ויחיד שאותו הוא כתב, על פי אלו אינדיקציות הוא יוכל לבחון אם טקסט מסויים יכול להיות 'טקסט א-להי'?

ע"פ כל קריטריון שתבחן תוכל למצוא כתבים יותר מתאימים להיות א-להיים. למשל, משנה תורה לרמב"ם הוא הרבה יותר ברור ומסודר מכל החקיקה שיש בתורה, ועדיין אף אחד לא יטען שמשנה תורה נכתב ע"י הא-ל ומאות מיליוני בני אדם שחיים איתנו כיום כן יאמרו זאת על התנ"ך (חלקם כמובן גם על ספרים אחרים).

בשורה התחתונה, הטענה שלי היא יותר נגד הצד הכופר שכביכול מנפנף בביקורת המקרא כעוד נקודה לזכות תיזת הכפירה. לטענתי, זה פשוט חסר משמעות מבחינה אמונית גם לפי הגרסה התמימה ביותר של האמונה התמימה (שהרי הא-ל יכל גם להתגלות באמצעות הצפנה של מסרים בספר טלפונים).

מה שחשוב הן הנחות המוצא התיאולוגיות והערכיות של כל צד.


הבאבא,

אני צריך קצת זמן בשביל להגיב להודעתך האחרונה. מקוה שתיישם בינתיים את מדיניות האיפוק.

באבא,

ראשית, יש להבחין בין שתי שאלות שונות שאנחנו מערבבים ביניהם: היחס לתופעת 'ביקורת המקרא' אינה בהכרח זהה לשאלת התרחשותם בפועל של אירועים שמסופר עליהם בתורה. אדם יכול להיות משוכנע שכל ביקורת המקרא היא גיבובי מלים בעלמא ובאותה מידה להיות משוכנע שסיפורי התורה לא התרחשו במציאות, ולהיפך.

ולגופו של עניין -

א. גם מסקנות ביקורת המקרא ו/או הנתונים ההיסטוריים אינם ניתנים להכרעת השכל, אלא לכל היותר יכולים להעמיד אמונות מסויימות במבחנים של סבירות. ביקורת המקרא, ככל ביקורת טקסט, נתונה למחלוקת ובודאי שאין להוכיח ממנה דבר או לסתור. ואולם, העובדה היא שיש נקודות מסויימות שמזוהות עם ביקורת המקרא ומעיבות על הסבירות שהתורה היא טקסט אחיד. כנ"ל לגבי בירור היסטורי - המיטב שניתן לעשות הוא לבחון מקורות היסטוריים שונים שמתעדים או לא מתעדים אירוע בסדר גודל של יציאת מצרים. גם אם נראה שאין שום מקור שמרמז על אירוע כזה למעט התורה, זו עדיין לא הוכחה שהוא לא ארע בפועל, ואולם זה בהחלט מעיב על הסבירות של אירוע כזה בפועל.

כאמור, לשיטתי בשני המקרים מדובר בבדיקה ובתוצאות חסרות משמעות מבחינה דתית. לגבי בה"מ, שהיא ניתוח ספרותי, זה אפילו די משעמם אותי ככל ביקורת ספרות ו/או ניתח ספרותי של טקסט עוד מהימים בו הלעיטו אותי המורות לתנ"ך (שיתכן ואתה מכיר אותן...;)) בחלוקת הפרק לארבעה חלקים וכיו"ב ניתוחים משמימים.

ב. לגבי קיום מצוות ללא אמונה בהתרחשות יציאת מצרים שהיא לדעתך אירוע יסודי וחשוב בתורה -

אני לא חושב שיציאת מצרים פחות יסודית מלמשל בריאת העולם המתוארת בתחילת ספר בראשית. חרף זאת, גדול וטוב כהרלב"ג האמין בכך שהעולם קדמון ולא הייתה בריאה בפועל. הרמב"ם, אף כתב שניתן להאמין בקדמות ולא לחרוג מגבולות הגזרה של התורה (בניגוד לפשט התורה שמדברת על בריאה), ולדעת חלק ממפרשיו אף הוא עצמו אחז שהעולם קדמון. חרף זאת, המשיכו הללו להיות אנשי הלכה גמורים.

יתרה מזו, הרמב"ם כותב דברים די מעורפלים ב'מורה' על מעמד הר סיני, ואף בעניין זה סברו חלק ממפרשי המורה הקדומים שלדעת הרמב"ם מעמד הר סיני אירע בהכרה ולא בפועל. האם מעמד הר סיני הוא אירוע פחות משמעותי (במידה דרסטית) מיציאת מצרים? אני כבר לא מדבר על דברי הרמב"ם המפורשים לגבי פרשת בלעם שהייתה במראה הנבואה ולא בפועל, למרות שאין לכך כל סימוכין בתורה והדבר היחיד שהביא את הרמב"ם לסבר כך הוא חוסר היכולת שלו להאמין שהאתון פצתה פיה - למרות שלכאורה התורה מעידה שהיא עשתה כך.

אם נלך שלב אחורה, שווה בנפשך את האמוראים השונים שנחלקו בסוף פ"ק דבבא בתרא לגבי זמנו של איוב, אם בימי אברהם היה או אולי בימי מישהו אחר, מה הם חשבו על האמורא שסבר שאיוב לא היה ולא נברא, למרות שאין כל רמז בפסוקים לכך. הכיצד העז אותו אמורא למחוק ספר שלם מעל דפי ההיסטוריה ולהפוך אותו למשל?

דוגמא אחרונה, החרם המפורסם של אבא מארי כנגד כתבי הרמב"ם בא לדבריו לאחר ששמע דרשן מיימוניסטי דורש שאברהם ושרה הם 'חומר' ו'צורה' במשמעות האריסטוטלית, ולא דמויות בפועל.

כלומר, כפי שאתה רואה יש גלריה רחבה של יהודים הלכתיים משמעותיים שראו בחלקים משמעותיים מסיפורי התורה משלים ולא תיעודים היסטוריים, ולא מדובר באיזה מהלך חדש מבחינה איכותית (תמיד עשו את זה) אלא לכל היותר מבחינה כמותית: אם לרמב"ם היה קשה מבחינת ההגיון מעשה בלעם, אז הוא דרש אותו באופן שהתקבל על שכלו, אנו באים ודורשים עוד כמה דברים באופן שמתקבל על שכלנו.

מדוע זה כה מופרך? האם בכלל יש קיום דתי כלשהו שחף מדרשנות כזו ומהתאמה של המקרא לימינו? הרי ברור לך שפסוק כמו 'מי כמוך בא-לים ה'' חסר משמעות בתרבות המונותיאסטית שאנו חיים בה היום, ועדיין אתה ואפילו בעלבעמיו אומרים אותו, מן הסתם בדבקות ובכנות, מדי בוקר.


ג. מה מביא אדם לשמור מצוות בלי שהוא מאמין או בלי שיש לו עמדה לגבי אמיתות היסטורית של יציאת מצרים -
אני לא יכול לענות על השאלה הזו כי מדובר בעניין סובייקטיבי ולא לוגי. המציאות מוכיחה שיש יהודים שמאמינים ביציאת מצרים, תחיית המתים, סגולת ח"י רוטל משקה וסרט אדום והם לא שומרי מצוות. מצד שני יש יהודים שתפיסת האמונה שלהם לא בנויה על האמיתות ההיסטורית של סיפורי התורה והם מקפידים על הקלה כעל החמורה (פה בפורום יש לדעתי עשרות כאלו, ולא אחד/ת). אני לא מדבר על ציבור רחב של שומרי מצוות (לפחות ברמה מסויימת), בין אם בשורה רחבה של הוגי דעות מודרניים (ליבוביץ', סימון, השל, לוינס, רוזנצוייג, הרמן כהן, אליעזר גולדמן, דוד הרטמן, אברהם יצחק גרין ועוד) וגם 'סתם' יהודים דתיים מן השורה.

אנחנו שנינו מאותו הכפר (גם אם בפער שנים), ובכפר שלנו גדלו גם לא מעט דתלשים. לפחות בתקופה שלי רוב מוחלט של אלו שהורידו ת'כיפה אחרי כיתה י"ב לא עשו את זה בגלל שהתערערו בהם אמונות היסוד אלא פשוט כי בא להם להשתחרר מהמסגרת הדתית (ולא בכדי חלקם חזר אליה כעבור כמה שנים, אחרי שהם קיימו כל עבירה אפשרית והמשיכו להאמין).

בסופו של דבר, הגורם הדומיננטי בהיות אדם שומר מצוות מצוי באורח החיים עצמו ובמה שהוא מספק לאדם: תחושה של קידוש החיים, מסגרת דתית ותרבותית (אולי גם מוסרית), חיבור להיסטוריה ולמורשת ולדורות הקודמים, התעלות, שפה, קודים חוויה דתית וכיו"ב. מי שלא חפץ בהם לא יקיים אותם גם אם תוכיח לו שיציאת מצרים הייתה בפועל.

"ואני קרבת א-להים לי טוב". זו הנקודה החשובה ובה יש להתמקד חינוכית, לדעתי (ולא בהוכחות היסטורית, שיטת הדילוגים או סיאנסים של נשמות חוטאות).

ממללא, כמה הערות:
1. הרלב"ג לדעתי אינו איש הלכה מובהק. לכל היותר הוגה שמצוי בשולי הקונצנזוס. אין בכך כדי לקבוע עמדה לגבי דבריו, אלא רק תיקון טעות.
2. הרמב"ם ממש לא כתב שניתן להאמין בקדמות בלי לחרוג מגבולות הגזרה. בדיוק הפוך: הוא טען שניתן להאמין בזה בלי לחרוג מגבולות השכל (כאריסטו), אבל גבולות הגזרה נקבעות על ידי המסורת, וממנה עולה באופן חד משמעי ובלתי ניתן לערעור, שהעולם נברא ואינו קדמון.
כעת תוכל לשאול את עצמך, מדוע הרמב"ם שמוכן לפרש פרשיות בתורה באופן אלגורי (אתה מזכיר דעות שלפיהן הוא עושה זאת אפילו לגבי מעמד הר סיני) אינו עושה זאת לגבי הבריאה? האם זו מרכזיות, ואז זה בניגוד לדבריך שזה אינו מרכזי יותר ממעמד הר סיני, או שמא בגלל שיש לנו מסורת ספציפית שדווקא זו אינה אלגוריה.
ואסיים בשאלה: האם הקב"ה עצמו יכול להיות אלגוריה? האם הוא מרכזי יותר מיציאת מצרים, או מעמד הר סיני (הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו)?

מיכי

למיטב הבנתי הלא טובה אלגוריה או לא זו שאלה רלוונטית רק כאשר אפשר להגדיר ולאפיין את המושגים המשקפים בנפרד מהמשתקפים באלגוריה, לגבי האלוקות אין כל נפק"מ. מאיר

ממללא

אמנם תשובה רצינית, אבל נראה לי שלא התייחסת לכמה נקודות וכמה לא הבהרת מספיק.

"ובאותה מידה להיות משוכנע שסיפורי התורה לא התרחשו במציאות, ולהיפך".
למה ? למה ? מה גרם / גורם לו להיות משוכנע בכך ?

אני אכניס כאן שאלה ששאלתי באשכול אחר, ולא זכיתי לתשובה:

מה קדם למה ? הביצה או התרנגולת ?

כלו', אלה שאוחזים ב "שמיים בתורה", מה הביא אתכם לדגול בשיטה הזאת ?

קודם התוודעתם לפקפוקים על המיהמנות ההסטורית של התורה מה שאילץ אתכם לדגול בשמיים בתורה או שמא מלכתחילה סברתם ששמיים בתורה והפקפוקים על המיהמנות ההסטורית התישבו לשיטתכם ?

א.לשיטתך שהדבר לא ניתן להכרעה שכלית, מדוע לא ללכת לפי האופצייה השנייה הנ"ל ? מדוע לזנוח את האמונה המקובלת בעם ישראל ?

"כאמור, לשיטתי בשני המקרים מדובר בבדיקה ובתוצאות חסרות משמעות מבחינה דתית".
אני לא כל כך מבין וגם את מה שכן קשה לי לקבל.
לדוג', דרום_חוקר פתח כמה אשכולות ובהם הציג את שיטתו, אתה מסוגל להתמודד איתם ? זה לא נראה לי הגון לנפנף את התזה שלו במחי יד, זה התחמקות במיטבה...
אני לא מבין מה ההבדל בין הגישה שלך לגישה המקובלת של "כפירה ! בואו נטמון את הראש בחול..." ?

לגבי הניתוח הספרותי של המקרא, אולי אותך זה משעמם (ובזמנו גם אני יצאתי מהשיעורים, חופשי חופשי...), אבל לדעתי זה לימוד תורה, ויש בשיטה הזאת להאיר את האוירה התורה מזוית חדשה וחשובה.
 גם אם ביקורת המקרא היא לא נכונה עדיין היא יכולה לתרום ללימוד ולהבנה שלנו את התורה.
 

ב.קודם כל יפה לך התיאור ההסטורי שהצגת אכן מעניין, אבל זה לא כל כך נקרא תשובה, כי אם קשה לי על הגישה ועל השיטה מה אכפת לי אם אני מקשה עלייך ומה אכפת לי אם אני מקשה על אותו דרשן או על הרמב"ם או על איזה מפרש אחר שיהיה...

לא טענתי שחלק מעניני התורה לא יכולים להתפרש כמשלים ושחלקם לא מתעדים את ההסטוריה, אני מוכן לקבל שגישה כזאת אפשרית (כמו שלגבי דימויי ה' אני מקבל את זה כדבר פשוט), אבל היא גישה קשה ולא ברורה.

אם תרצה להוציא אירוע בתנ"ך מפשוטו ולפרשו כמשל, אתה חייב לדאוג לפרש פירוש הוגן גם את כל הענינים המתיחסים אליו !
ניקח לדוג' את פרשת בלק ובלעם. אם תרצה לדבוק בגישת הרמב"ם שהיא היתה במראה הנבואה תצטרך להסביר מספר ענינים:

א)"עמי, זכור-נא מה-יעץ בלק מלך מואב, ומה-ענה אותו, בלעם בן-בעור--מן-השיטים, עד-הגלגל, למען, דעת צדקות יהוה" (מיכה פרק ו פס' ה).
"ויקם בלק בן-צפור מלך מואב, וילחם בישראל; וישלח, ויקרא לבלעם בן-בעור--לקלל אתכם.  י  ולא אביתי, לשמע לבלעם; ויברך ברוך אתכם, ואצל אתכם מידו" (יהושע פרק כד פס' ט-י) 
למה הקב"ה מבקש מעם ישראל להחזיק לו טובה על דבר שהוא לא עשה ?

ב)"ועתה, הטוב טוב אתה, מבלק בן-ציפור, מלך מואב:  הרוב רב עם-ישראל, אם-נלחום נלחם בם.  כו בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה ובערעור ובבנותיה, ובכל-הערים אשר על-ידי ארנון, שלוש מאות, שנה--ומדוע לא-הצלתם, בעת ההיא" (שופטים פרק יא פס' כה-כו)
רואים מכאן שיפתח מתייחס לזה כאל מאורע הסטורי ולא מראה נבואה, בכל אופן שמע מינה שיש גרעין הסטורי בדבר ועלייך להבהיר את הגבולות של הסיפור, מה הסטורי ומה לא, אתה לא יכול לטעון שהכל היה במראה הבנואה.

כלו', מה שרציתי להגיד זה, שכשאתה מפרש פירוש מסויים אתה חייב להתייחס להשלכות שלו, שלא יקרה מצב שבקטע אחד חילצת אותנו מקושי ובקטע אחר הכנסת אותנו לצרה חדשה.

זה לגבי השיטה בכללותה, ספציפית, לגבי שני ארועים אני לא מוכן לקבל עמדה ששוללת אותם, שאם כן עשית את התורה לפלסתר (והסברתי קודם למה), והם יציאת מצריים ומעמד הר סיני (לגבי מעמד הר סיני אולי עוד אפשר, אבל לגביי יציאת מצרים בשום פנים ואופן).

ג."מה מביא אדם לשמור מצוות בלי שהוא מאמין או בלי שיש לו עמדה לגבי אמיתות היסטורית של יציאת מצרים".
אני חושב שצריך לחלק, אמנם גם אם תוכיח לאיזה יהודי שכן היתה יציאת מצריים אכן סביר להניח שזה לא יגרום לו לקבל עליו עול תורה ומצוות בהכרח.
אבל אני לא חושב שזה נכון להיפך, אם תוכיח לו שלא היתה יציאת מצריים או שתגרום לו לפקפוק רציני בכך סביר להניח שזה כן יגרום לו לפרוק עול תורה ומצוות.

לא כל כך הבנתי את התשובה שלך, ולדעתי היא קצת מתחמקת.
אבל אני רוצה להבהיר הבהרה מסוימת שקשורה למה שאמרת.

הדימוי המקובל על אלה שאוחזים בגישת "שמיים בתורה" על היחס בין האמת ההסטורית לבין המסר הוא של "קליפה ופרי" (כשאלת בוגי "איפה הבשר ?"), כלו' הסיפור ההסטורי הוא רק קליפה שנועדה לשמור על המסר וברגע המכריע ניתן לזרוק אותה (ולא אכפת לנו אם הסיפור ההסטורי - הקליפה אמיתי או לא, העיקר המסר - הפרי).

אני לא מקבל את הדימוי הזה, ולדעתי זאת דוג' טובה למצב שבו דימוי לא מוצלח יוצר קשיים בהבנה ודעות משובשות.

אני מציע דימוי אחר, אני מציע לדמות את זה לבניין על עמודים. האמת ההסטורית היא העמודים, אבל המסר הוא הבניין.
כלו' ברור שהמסר - הבניין הוא העיקר ושהעמ' נועדו רק לתמוך בו, אבל בלי העמ' הבניין נופל ! לטעון שיציאת מצריים לא היתה זה לעשות את התורה לפלסתר !

בעזרת הדימוי הזה אני אסביר את התופעה שהצגת. גם אם תשכנע בחוזק של העמודים זה לא בהכרח יגרור נכונות לקבל את הבניין בשלמותו. אבל אם תסתור את העמודים זה כן יגרור סתירה של כל הבניין בכללותו.

הערה כללית - נראה לי שעשינו טעות שערבנו כל כך הרבה נושאים בדיון, זה יוצר קושי להתמקד, עדיף היה להתרכז בפרט פרט.

מיכי בעניין הרמב"ם אתה טועה לחלוטין  . הרמב"ם בפירוש אומר שהסיבה לאמונה בחידוש העולם אינו המסורת , ושאת הכתובים היה ניתן לפרש בנקל שיתאימו עם השקפת הקדמות. אלא שמאחר ועל פי השכל אין הכרעה , אין ראוי לדחות את פשט המקראות כאשר הם אינם נוגדים את המושכלות.עיין מו"נ פרק כ"ה.
תוקן על ידי - מציץ_ונפגע - 02/08/2006 13:51:58

הנה לשון הרמב"ם (מהדורת קפאח מו"נ פכ"ה ח"ב) : דע שאין בריחתנו מלסבור קדמות העולם מחמת הכתוב אשר נאמר בתורה שהעולם מחודש , לפי שאין הכתובים המורים על חידוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות האלוה גוף וגם אין דרכי הביאור נעולים בפנינו ולא נמנעים ממנו בעניין חידוש העולם...

ושם בהמשך:
אבל אם יסבור אדם את הקדמות לפי ההשקפה השניה אשר בארנו והיא השקפת אפלאטון , והיא שגם השמים הוה נפסדת , הרי אין אותה ההשקפה סותרת יסודות הדת ולא ימשך ממנה הכחשת הנסים אלא אפשרותם , ואפשר לבאר המקראות על פיה וימצאו לה דמוים רבים בפסוקי התורה וזולתה שאפשר להיתלות בהם ואף ללמוד מהם, אבל אין שום דוחק שיביא אותנו לכך אלא אילו הוכחה אותה השקפה...

מייציץ, תודה. אכן לא זכרתי נכון.

ממללא, אני כמובן חוזר בי.

למען האמת כעת אני לא מבין לאותן שיטות שהוזכרו לעיל לפיהן מעמד הר סיני לפי הרמב"ם הוא משל או חלום, מדוע שם השכל מכתיב הוצאת הכתוב מפשוטו, ובריאת העולם לא? אם הקב"ה יכול לברוא עולם, האם הוא לא יכול להתגלות לבני אדם באמצעות קול, ממשי יותר או פחות?

מיכי,
הרמב"ם כידוע נוטה למעט בנסים. רבוי נסים מראה כביכול חסרון בחוכמה של הרקב"ה שברא את העולם שינהג ע"פ חוקים מסוימים. לכן עדיף לצמצם את הנסים.

מיכי

כידוע לך הרמב"ם חי בימי הביניים והמושג שכל אצלו היה משהו אחר מהגדרתו האנליטית דהיום. לפי השקפה זו דבר יכול להיות נמנע גם אין בו סתירה לוגית . למשל , הרמב"ם סבר שזה מן הנמנע שאדם שאין לו את ההכנה המתאימה יזכה לנבואה . בהחלט יתכן שסבר שזה מן הנמנע שהא-ל יתגלה באמצעות קול.

ד"א. להבנתי לא כל כך ברור בהקשר כזה מה ההבדל בין אירע בהכרה לבין אירע בפועל , אלא אם כן נתייחס לפרטים לא מהותיים כמו זה שזה היה סביב הר וכולם ביחד (ממללא, האם לדעת אותם מפרשים קדמונים גם זה לא היה להרמב"ם?).

טוב, אף הפעם אני אגיב בכמה חלקים (מה שקרוי בלשון המבקרים שר"י 'קרעים גסים').

ר' מיכי,

א. 'איש הלכה' לצורך העניין הוא יהודי השומר מצוות/הלכה. מה שהיום אנחנו מכנים 'יהודי דתי'. לפי קריטריון זה גם הרלב"ג הוא איש הלכה, גם אם כלשעצמו הוא לא היה מורה הוראה, למשל. הבאתי אותו כדוגמא לכך ששמירת המצוות שלו לא תלויה באמיתת יסוד משמעותית כמו בריאת העולם. בינתיים נזכרתי בדוגמא נוספת, ר' חסדאי קרשקש הדטרמניסט, שלפחות לדעתי הדטרמניזם שלו מוציא לכאורה את הטעם בדבקות בקיום מצוות - ולא היא.

ב. לגבי הרמב"ם והקדמות - בהמשך למייציץ ולבע"ב - אני גם חושב שזה קשור למיעוט הנסים. בעוד בריאת העולם היא לכל היותר אקט חד-פעמי, התגלות ע"י קול למשל מוזכרת במקורות מאות פעמים בהקשרים שונים, ולכן היה יותר מסתבר לרמב"ם לפתח 'תורת נבואה' של טיפוס הנביא לנבואה ולא ירידת המסר מהקב"ה, וכנ"ל לגבי מעמד הר סיני. אני רק מעלה השערה בעלמא.

ג. האם הקב"ה יכול להיות אלגוריה? קטונתי מלקבוע מה הקב"ה יכול והיכן הוא הגבול. אם אתה שואל אותי באופן אישי, מעולם לא עמדתי במצב כזה כי יש בי איזו אמונה עמוקה, יתכן והיא טבעית ויתכן ונרכשת במשך השנים, כך שלא הגעתי למצב כזה בו איאלץ לתת להקב"ה פשר כזה.


בכל אופן, השאלה איך להתייחס למי שאין לו יכולת להאמין בא-ל 'ממשי'. ספרו/חוברתו של אסא כשר 'יהדות ואלילות' (אונ' משודרת) הוא ניסיון כזה, יעו"ש, כאשר לטענת המחבר הוא מנסה לתת פשר לדת היהודית ולקיום המצוות בלי צורך בהנחות מוצא תיאולגיות כלשהן, יעו"ש. יש סוברים שגם ליבוביץ' מורו לא ממש האמין בא-ל 'ממשי', למשל בנו פרופ' אליה שנשאל פעם אם אביו באמת האמין בא-להים, השיב: איני יודע...(מה שבאופן אישי כמעט הפיל אותי מהכסא וגרם לי להרים גבה ביחס ליחסי הורים-ילדים בבית ליבוביץ'). מצד שני, נעמי כשר שעליה אמר ליבוביץ' שהשכילה להבין אותו הכי טוב, סוברת שליבוביץ' האמין בא-ל אמונה עמוקה.

בכל מקרה, הטענה הלא מוכחת ומבוססת שלי שמאחורי כל שכלתן אלגוריסט מסתתרת איזו נשמה מאמינה קמאית ופרמיטיבית, אלא שהוא מרוסנת ומתרסנת, אם לטוב אם למוטב.

בשורה התחתונה, אני חושב שלכו"ע עדיף 'א-ל אליגורי' מאשר אפילו לא זה. לפני שנים רבות קראתי איגרת שכתב ד"ר יוסף ברויאר לצעיר ברלינאי שאמר לו שאיבד לגמרי אמונתו, אך שאל אותו אם ראוי שימשיך לקיים מצוות ולהיות חלק מהקהילה הדתית (זה היה בדור שאנשים עדיין הוטרדו 'מצפונית' מהשתייכות לקהילה דתית שאינה שווה ללבו של המשתייך), וברויאר ענה בחיוב. לכן, ודאי שאיני רואה תועלת דתית במה שרוצה הבאבא - להעמידן על אחת - לחקור ולראות אם זה סביר או לא ולהכריע: גם כי אני יודע שזה לא מספק שום בסיס ודאי, וגם כי אני חושב שזה לא העיקר, ועל כך ראה בהמשך.

מייציץ,
1. טוב, אם אתה מציג זאת כך, שכולם עמדו סביב ההר ושמעו בהכרתם (רמזתי לכך כשכתבתי על קול מוחשי יותר או פחות), אז באמת אין הבדל גדול. ועדיין השאלה מה הכריח את הרמב"ם נותרת בעינה.
2. איך אפשר לראות את התגלות השם באמצעות קול כנמנעות? האם הוא לא יכול לברוא עצם שידבר את הדברים הללו בשמו? או לברוא תנודות אויר שיוציאו את הקול הזה עצמו? אני אפילו לא מבין את המשפט שלך.
השאלה האם ניתן להתגלות למי שאינו ראוי לנבואה אינה נמנעת במובן הזה. יש שאלת הרשב"א על כך, וזה אשר הוא עונה: שזוהי נמנעת פיסיקלית (כלומר נגד חוקי הטבע, או הטבע הרוחני) ולא לוגית, ולכן אין מניעה שהקב"ה יעקוף אותה. 
כל זה מתקשר לסעיף 1 כמובן.

הרב מיכי ,

לשאלותך האחרונות מוקדש ספרה של רחל מרגליות "בהר מתוך האש" [ מחברת "אחד היה ישעיהו" שהחזו"א משבחה מאד באגרתו לגיסו ] ראה גם במילואיו של הרמ"מ כשר ל"תורה שלמה" לפר' יתרו . מ"מ השאלות עתיקות .