|
|
| נשלח ב-29/3/2007 21:22 |
 |
| |
שלום לך דר"ח וחג שמח
השאלה שלי לגבי הרן, היא בנוגע ל"קאנוניזציה של המקרא", בניגוד לקאנוניזציה של "הברית החדשה".
בתודה, קוראק
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2007 22:27 |
|
| |
ימחל לי הקורא על חוסר בקיאותי בתולדות ביקורת המקרא ואשמח אם יאירו את עיני במידה וימצאו קשיים במאמרי.
ביקורת המקרא החלה עם הנוצרים אשר יצאו לחקר המקרא והשפה העברית וזאת על מנת להוכיח בפני היהודים את "אמיתות" תורתם, ובכך תקוותם היתה להמיר את "דת" היהודים לנצרות, שאיפה שנמשכת עד ימינו אנו ומבלי עייפות. שינוי חל בחקר המקרא עם בוא הפרוטסטנטים, אשר בניגוד לנצרות הקודמת אשר פירשה את התורה והנ"ך אלגורית וחקירתם נועדה לחזק את פירושיהם, חקרו הפרוטסטנטים ומבקרי המקרא שלאחריהם ועד ימינו, את "הפשט" של המקרא. גם הפרוטסטנטים, שעתה נאבקו מול הקתולים, והיהודים שלכאורה עמדו מן הצד, גם הם חקרו את המקרא על-מנת להוכיח את תורתם המחאתית. כך בסופו של דבר עמדה המסורת היהודים תחת התקפה משולבת של שלושה כוחות: הקתולים אשר טענו כי היהודים זיפו את המקרא והשמיטו ראיות ורמיזות לבואו של ישו, ובדומה לכך המוסלמים החל מן המאה ה-7 והלאה, וכן הפרוטסטנטים ומבקרי המקרא שלאחר מכן שטענו את ההיפך, שהיהודים מפרשים את המקרא (חז"ל) תוך התעלמות מהפשט. חוקרי המקרא המאוחרים יותר וגם יהודים מביניהם שביקשו מלכתחילה להיאבק מול מתקפות הנוצרים, הסתמכו על מחקריהם של קודמיהם לשם כך. שעל כן אנו רואים כיצד "ביקורת המקרא" נולדה בחטא מלכתחילה ורבים משורשיה למעשה מופרכים בעליל, ולו מתוך מטרותיה הראשוניות.
לדוגמה, עצם התיימרותה של "ביקורת המקרא" לבלעדיות בהבנת הפשט של הכתוב, כגון בהבנת משמעויות של מלים כלשהן הכתובות במקרא (ולשם כך נערכו מחקרים של השפה העברית), מוציאה את הרוח ממפרשיה. כמובן שאין אני שולל כל ביקורת של המקרא, ובודאי שישנן טענות שלא ניתן להפריכן, כגון טיעוני מספר המקורות מהן מורכב המקרא (ואין אני נכנס לעצם הויכוח בנוגע למספר המקורות). אך אני אתן דוגמא קטנה לבעייתיות שבהתיימרות הביקורת להבין את שפת המקרא ומלותיה, שכן אין אנו יודעים בודאות את פירושיהן של כל מלה במלה במקרא. כגון המלה 'שמים' בבראשית א', א'. ביקורת המקרא מתייחסת למלה זאת כפשוטה, כפי שאנו מבינים אותה כיום, זאת למרות שהשימוש בשפת העברית כשפה מדוברת נקטע למשך אלפי שנים. ומכאן אנו מגלים סתירות לכאורה, כגון כיצד זה שהשמים נבראו פעמים? פילון האלכסנדרוני (המאה ה-1 לפסה"נ) ניסה לפרש זאת על-פי תורת האידיאות של אפלטון, בכך שראשית ברא האל את העולם האידאי, ורק לאחר מכן ברא את העולם הממשי מתוך אותה "תכנית" אידאית. גם תה"ש לדוגמה – צריכים אנו להבין שמתרגמי התורה ליוונית, לא ברור עד כמה הבינו את שפת העברית לאשורה ויתכן שתרגמו מלים שלא כתרגומם וכך העניינים מסתבכים והולכים, שכן פילון פירש את התורה כנראה מתוך תה"ש (תרגום ה-70). אך מישהוא העלה על דעתו (וברור שהתשובה חיובית), שהמלה 'שמים' אינם השמים שאנו מכירים כיום? סתם רעיון, אולי הכוונה לחלל? היה מי שטען שאין 'שמים' אלא 'מים', ובכך לכאורה לפתור את הבעיה, אך אין זאת אלא חשיבה מאד מצומצמת בנוגע לפשט המקרא. זוהי רק דוגמה כדי לשכנע בבעייתיות פירוש המקרא ומחקרו, כמו בביקורתו.
מתוך שמבקרי המקרא "הראשונים" היו נוצרים הללו הסיקו שתהליך הקאנוניזציה של המקרא היה דומה לתהליך הקאנוניזציה של "הברית החדשה", בדרך של בחירה ופסילה (קרי סלקציה). הרן הוכיח לטעמי את מופרכותה של טענה זאת שכן אין המקרא אלא התקדש בשעת חיבורו (מתוך אותן מגילות עתיקות).
השאלה שלי אליך דרום-חוקר, האם הרן לטעמך טועה מכל-וכל, ומה עמדתך בנוגע ל"קאנוניזציה" של המקרא ?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2007 23:02 |
|
| |
קוראק
לצורך הדיון נרחיב קצת, ונתייחס למגוון הדעות הקיימות בביקורת המקרא.
הזרם הקדום של "ביקורת המקרא" תמך בהכחשת אמיתות הכתוב במקרא (תנ"ך) מכל וכל, אליבא דידם המקרא כולל בתוכו אגדות עממיות שנכתבו שנים רבות לאחר התרחשות המאורעות.
מכיוון שהדברים נכתבו שנים רבות לאחר המאורע (מאות שנים), כי אז אך טבעי שכל הכתוב במקרא הוא משובש ושקרי, יש כאן שרידי סיפורים שנוספו עליהם הרבה אגדות, אבל לוז של אמת היסטורית אין כאן.
מי שבנה את ספרו על שיטה זו הוא "ריצארד אליוט פרידמן" בספרו "מי כתב את התנ"ך", ספרו כתוב בצורת סיפור בלשי, אבל כל דבריו מושתתים על התיחסות למקרא כאל ספר הכולל בתוכו מזימות ותככים.
לעומתו "מנחם הרן" בספרו "האסופה המקראית" כבר גיבש שיטה אחרת.
הוא ערך השוואה בין הנצרות ליהדות, ואז הוא נוכח לראות, שבנצרות היה הרבה חומר כתוב והיה צריך לערוך סלקציה ולבצע קאנוניזציה של חלק מהחומר, לקדשו ולקובעו כספרי הקודש.
לעומת זאת ביהדות לא היה הרבה חומר שהגיע אלינו מתקופת המקרא, אלא להיפך, מה שנמצא במקרא זה החומר היחיד שהגיע אלינו מאותה תקופה, כך שהקנוניזציה של החומר כבר התבצעה מיד בתקופת כתיבתו.
אם נשים לב, מנחם הרן בדבריו בעצם מצדיק את הדעה המסורתית, כי אם אין קנוניזציה מאוחרת, אם כן החומר הוא אותנטי וקדום, וכל קטעי החומר שהגיעו לידינו נאספו לספר (ספר התנ"ך), וזאת היא בדיוק הדעה המוסרתית.
עד כאן בנוגע לשאלתך על הקנוניזציה, ואני בודאי מסכים עם מנחם הרן, כי בדבריו הוא מיצג את השיטה המסורתית.
"אלכסנדר רופא" בספרו "מבוא לספרות המקרא" כתב תימצות של שיטת השערת התעודות, ואת ההערות על אותה השערה תוכל למצוא בלינקים שבהודעה הקודמת.
תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 29/03/2007 23:26:42
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2007 23:55 |
|
| |
יפה, כך חשבתי ותודה על ההפניה. אני אקדיש לכך זמן
אם אכן הדבר וחיבורי המקרא נתקדשו בשעת כתיבתן, ומתוך מטרה להתקדש (כשברור שהיתה מידת קדושה למגילות לפני כן) - כלומר שהיתה מטרה מאחורי חיבור מגילות המקרא לתנ"ך הנמצא בידינו. מה היתה המטרה לדעתך? לדעתי יותר חשובה המטרה הזאת מאשר המחקר הסיזיפי בדבר האותנטיות של המקרא. זאת מכיוון שכך או כך ההיסטוריה של עם-ישראל הושפעה ברובה מהתנ"ך כפי שאנו מכירים אותו כיום.
דבר אחר, האם טענותיך כלפי שיטתו של הרן, הינה בנוגע לשיטה הדבטרונומית שהוא הציע בלבד? האם אין הרן קושר בין שתי השיטות?
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2007 00:53 |
|
| |
קוראק
אמנם הדברים נתבארו כבר בעמוד הקודם, אבל נכתוב כאן בתמציתיות.
כאמור, האסכולה הקדומה דגלה בשיטת הזיופים, והם לא יחסו למקרא כל ערך ואותנטיות.
מי שיצא להילחם על כבוד התנ"ך האבוד היה יחזקאל קויפמן, הוא הוכיח בספרו "תולדות האמונה הישראלית" על מציאותם של סגנונות לשון יחודיים לתורה, כך שכל טענת המבקרים הקדומה נסתרת מתוך הלשון היחודי של התורה, כי כיצד יתכן שיש בתורה סגנון יחודי? על כורחנו החומר קדום ואותנטי.
מנחם הרן הגיע אחרי קויפמן, ומחקרו בנוי על מחקר קודמו, הוא כבר לא יכל להתעלם מהמגמה הברורה של יחודיות לשון התורה, אבל הוא גם לא יכל להתעלם מסגנונות לשון תואמים בספר דברים ובספרים יהושע עד מלכים, ואז הוא גיבש את התאוריה הטוענת יש חוג דבטרונומי, ויש אסכולה דבטרונומית, החוג הדבטרונומי כתב את ספר דברים בתקופה קדומה ולכן לשונו שונה ומיחדת, והאסכולה הדבטרונומית בנתה את כל השקפת עולמה על אותם נאומים של משה וקבצי חוקים, ונמצא שבכדי לקיים תאוריה זו, אנו צריכים להסיק שהיו סופרי אסכולה דבטרונומית, והם היו ממודרים משאר הסופרים אשר בסביבתם, שחיבבו את הספרים בראשית עד עד במדבר, ולא בנו את השקפת עולמם על ספר דברים בלבד. ("האסופה המקראית" מנחם הרן, כרך ב' עמ' 43)
תיאוריה זו נטולת כל היגיון, וההסבר המסורתי הרבה יותר הגיוני ממנה, יותר הגיוני לומר שהסופר של הספרים יהושע עד מלכים הושפע מהספר הקדום ספר דברים, (והרי אין חולק על כך שספר דברים הוא קדום לספרים יהושע עד מלכים, כי לשונו הוא לשון התורה) מאשר להמציא תיאוריות מופרכות של סופרי אסכולות ממודרים.
בנוגע לשאלתך, מנחם הרן לכאורה קושר בין שיטת הקנוניזציה לבין התיאוריה שלו על האסכולות, אבל למעשה אין כל קשר בין הדברים, שיטת הקנוניזציה היא דעת המסורת מאז ומעולם, ואילו שיטת האסכולות היא חדשה, כאשר בני האדם התחילו להתחכם ולהמציא תיאוריות על גבי תיאוריות.
כבר כתב קאסוטו בפירושו הארוך לספר בראשית, צריך להתרגל ללשון המקראי ולכפיליות שבו, ורק אח"כ להחליט היכן יש העתקה מ-2 מגילות והיכן יש סגנון לשון מקראי רגיל, מאשר לבנות תיאוריות של מגילות ומקורות על כל לשון מקראי.
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/5/2007 17:01 |
|
| |
ישנה טענה, אצל חוקרי המקרא כי ספר דברים נכתב רק בתקופה הפרסית (או בתקופה אחרת, אבל בודאי לא על ידי משה).
טוב, אני יודע מה הדעה שלנו וכד', אבל בואו נבדוק אם ההנחה הזו כל כך נוראה:
כידוע, כל התורה כולה ניתנה למשה על הר סיני, לרבות התושב"ע. כלומר, גם הבבלי למעשה ניתן על הר סיני ו"רק" הועלה על הכתב בתקופת האמוראים.
אם כך, מה הבעיה להניח שגם ספר דברים הועלה על הכתב בתאריך כלשהו שונה ממעמד הר סיני, למשל בתקופה הפרסית?
"ראוי זה לחלל עליו את השבת" (יומא דף לה,ב)
*****
בוגיעלון:
זה מה שקורה כשמייחסים את הבבלי להר סיני!
אבל לעצם הרעיון גם כל שמתחדש בפורום נאמר בסיני!
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2007 02:11 |
|
| |
| רב_צעיר כתב: |  | שלום יהוסף.
כאשר משתמשים בביטוי "בקורת המקרא", הכוונה היא למעשה לחקר המקרא המדעי, ואין בביטוי זה שום רמז למשמעות שלילית כלשהי. העניין הוא שבעבר היו רגילים להשתמש במילה "בקורת" במקום המילה "מחקר" בה אנו משתמשים כיום. כדוגמה לשיטת ב"מ, הבה ונתבונן בפרשת המבול. כרגיל, אנו רגילים לחשוב שפרשה זו מכילה סיפור אחד אחיד, אולם כאשר לומדים פרשה זו בעיון מגלים בקלות שישנם קשיים טקסטואליים לא מעטים בפרשה זו, היינו כפילויות, סתירות וכדומה (ראה, למשל, פירושי רש"י והרמב"ן במקום). ב"מ גורסת שפרשה זו מורכבת למעשה משני מקורות שונים, ספר י"א (כלומר מקור י' ומקור א'), והמקור הכהני (ס"כ). להלן ציטוט הפסוקים מהפרשה, כאשר הם מחולקים מחדש לפי שיטת ב"מ, כלומר למעשה יש כאן שיחזור של שני המקורות שבסופו של דבר הרכיבו מהם את הפרשה כפי שאנו מכירים אותה:
ספר י"א (סי"א)
[1] וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה.
[2] וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ, בֹּא-אַתָּה וְכָל-בֵּיתְךָ אֶל-הַתֵּבָה: כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, בַּדּוֹר הַזֶּה. מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, תִּקַּח-לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה--אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ; וּמִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, שְׁנַיִם--אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה, זָכָר וּנְקֵבָה, לְחַיּוֹת זֶרַע, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה, אָנֹכִי מַמְטִיר עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה; וּמָחִיתִי, אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, מֵעַל, פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיַּעַשׂ, נֹחַ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּהוּ, יְהוָה
[3] וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ--אֶל-הַתֵּבָה: מִפְּנֵי, מֵי הַמַּבּוּל. מִן-הַבְּהֵמָה, הַטְּהוֹרָה, וּמִן-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה; וּמִן-הָעוֹף--וְכֹל אֲשֶׁר-רֹמֵשׂ, עַל-הָאֲדָמָה. שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה--זָכָר וּנְקֵבָה: כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ.
[4] וַיְהִי הַגֶּשֶׁם, עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.
[5] וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם, עַל-הָאָרֶץ; וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם, וַיִּשְׂאוּ אֶת-הַתֵּבָה, וַתָּרָם, מֵעַל הָאָרֶץ.
[6] וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ, מִן-הָאָרֶץ; וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ, בַּתֵּבָה.
[7] וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם, מִן-הַשָּׁמָיִם.
[8] וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ.
וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה--לֹא יִשְׁבֹּתוּ.
ספר כ (ס"כ)
[1] אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ--נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ. וַיּוֹלֶד נֹחַ, שְׁלֹשָׁה בָנִים--אֶת-שֵׁם, אֶת-חָם וְאֶת-יָפֶת. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה: כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי--כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם, אֶת-הָאָרֶץ.
[2] עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת-הַתֵּבָה; וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ, בַּכֹּפֶר. וְזֶה, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה, אֹרֶךְ הַתֵּבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ, וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה, וְאֶל-אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה, וּפֶתַח הַתֵּבָה, בְּצִדָּהּ תָּשִׂים; תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים, תַּעֲשֶׂהָ. וַאֲנִי, הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ, יִגְוָע. וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי, אִתָּךְ; וּבָאתָ, אֶל-הַתֵּבָה--אַתָּה, וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ. וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל, תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה--לְהַחֲיֹת אִתָּךְ: זָכָר וּנְקֵבָה, יִהְיוּ. מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ, וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ--שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ, לְהַחֲיוֹת. וְאַתָּה קַח-לְךָ, מִכָּל-מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְאָסַפְתָּ, אֵלֶיךָ; וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם, לְאָכְלָה. וַיַּעַשׂ, נֹחַ: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים--כֵּן עָשָׂה.
[3] בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ, וְשֵׁם-וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי-נֹחַ; וְאֵשֶׁת נֹחַ, וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי-בָנָיו אִתָּם--אֶל-הַתֵּבָה. הֵמָּה וְכָל-הַחַיָּה לְמִינָהּ, וְכָל-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, לְמִינֵהוּ; וְכָל-הָעוֹף לְמִינֵהוּ, כֹּל צִפּוֹר כָּל-כָּנָף. וַיָּבֹאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה, שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל-הַבָּשָׂר, אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים. וְהַבָּאִים, זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל-בָּשָׂר בָּאוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים; וַיִּסְגֹּר יְהוָה, בַּעֲדוֹ.
[4] בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ--בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּ.
[5] וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד, עַל-הָאָרֶץ; וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.
וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם, עַל-הָאָרֶץ, חֲמִשִּׁים וּמְאַת, יוֹם.
[6] וַיִּגְוַע כָּל-בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ--וְכֹל, הָאָדָם. כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה--מֵתוּ. וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ, מִן-הָאָרֶץ; וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ, בַּתֵּבָה.
[7] ַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם.
[8] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ, וְאֶל-בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר. וַאֲנִי, הִנְנִי מֵקִים אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְאֶת-זַרְעֲכֶם, אַחֲרֵיכֶם. וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם; מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה, לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ. וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם--לְדֹרֹת, עוֹלָם. אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל-בָּשָׂר; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל-נֹחַ: זֹאת אוֹת-הַבְּרִית, אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי, בֵּינִי, וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.
כל מקור מכיל את אותם מוטיבים:
1. תיאור השחיתות וההודעה על הבאת המבול
2. אלוהים מצווה את נח להכנס לתיבה ולקחת איתו את בעלי החיים
3. נח נכנס לתיבה
4. תיאור ההצפה
5. התגברות המים
6. כליון החיים על הארץ
7. הפסקת המבול
8. שבועת האלוהים שלא להביא עוד מבול
החלוקה נעשתה כדלהלן:
סי"א: בראשית ו, ה-ח; ז, א-ה; ז, ז-ט; ז, יב; ז, יז; ז, כג; ח, ב2; ח, כ-כב
ס"כ: בראשית ו, ט-יג; ו, יד-כב; ז, יג-טז; ז,יא; ז, יח כד; ז, כא-כב; ח, ב1; ט, ח-יז
בין המקורות יש שינויים רבים:
1. ס"כ משתמש בשם "אלוהים", ואילו ס"י משתמש בשם הויה.
2. המקור הכהני משתמש בביטויים מיוחדים, כגון: כל בשר, פרה ורבה, ציפור כל כנף וכדומה. ביטויים אלה רווחים בשאר המקומות בתורה ששייכים למקור זה.
3. לפי סי"א נח צוה להכניס לתיבה שבעה זוגות של חיות טהורות כדי להקריב מהן קרבנות, ואילו ס"כ לא מזכיר זאת כלל, וזאת בהתאם להשקפה הרווחת שלו בחומש שלא הוקרבו שום קרבנות לפני מתן תורה.
4. לפי סי"א מקור המבול בגשם שירד ארבעים יום, ואילו לפי ס"כ מקור המבול בערבוב המים העליונים עם המים התחתונים. גישות אלו מקבילות לגירסאות השונות של מקורות אלה לבריאת העולם, לפי סי"א הארץ הייתה בהתחלה יבשה, וההשקיה נעשתה בעזרת המטר והאד, לפיכך גם המבול בא מאוצרות מים אלה שבשמים. אולם לפי ס"כ בהתחלה הארץ הייתה יבשה שמכוסה כולה במים, ואלוהים חילק אותם למים עליונים ותחתונים, לפיכך גם גירסתו של המבול היא בהתאם.
5. לפי סי"א סיבת המבול הוא חטא האדם, ואילו לפי ס"כ "כל בשר" חטא, היינו כל בעלי חיים, ומסיבה זו הם הושמדו.
6. ס"כ לא מזכיר כלל את שילוח העופות, וזאת לפי השקפתו שהכל נעשה ביוזמה אלוהית בה אין מקום לנסיונות כאלה.
7. ס"כ מקדיש הרבה פסוקים לתיאורים הטכניים ה"יבשים" של התיבה, ממש כמו שבספר ויקרא הוא מקדיש פרשיות שלמות בסגנון זהה לתיאור מבנה המשכן, כליו וכיו"ב.
כאמור לעיל, לפי החלוקה של ב"מ כל הקשיים הטקסטואליים והסתירות השונות נפתרות, אם כי כמובן שהדבר מעורר קשיים תאולוגיים לא מועטים. |
|
רציתי לחלוק על הנכתב שאם נחלק את פרשת נח לשני מקורות, יפתרו כל הקשיים הטקסטואליים: ראשית, שני הטקסטים שהצגת נראים מקוטעים למדי, כך שלא נכון להגדיר שלאחר החלוקה לשני מקורות זורח אור בהיר על הדברים. שנית: רוב רובן של השאלות [אם לא כולן] ניתנות לתירוץ בדרכי תחביר פשוטות שקיימות בכל הטקטס של המקרא, כגון: כתיבה בנוסח של כלל ופרט, וכדומה.
שיבושי הציטוט
תוקן על ידי עצכח ב- 17/10/2007 11:50:07
תוקן על ידי לינקזעצער ב- 18/10/2007 0:53:54
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2007 20:35 |
|
| |
תודה עצכח. רציתי לתקן גם את המלה 'הנחתך' [צ"ל: הנכתב] אלא שאני מפחד לתקן, כי גם עריכה גורמת לרווחים שיעלמו. יש דרך שאני אוכל לעשות זאת?
כעת רציתי לפרט מעט יותר:
אחת הבעיות הקשות עמם מתמודדים המפרשים היא הסתירה לכאורה של מספר בעלי החיים הטהורים שנכנסו לתיבה, שבעה - או שנים? פעם אחת כותבת התורה במפורש שבעה שבעה, ובפעמים האחרות היא מתעלמת מכך.
תמיד הייתי סבור שכנראה חלוקת פרשת נוח למקורות שונים 'מרויחה' את הבעיה הזו, והנה אני רואה שהיא לא תיקנה כלום בנקודה זו: הסתירה נמצאת בסי"א פיסקה 3.
שנית: אחת הבעיות שהחלוקה למקורות רוצה לפתור הן הכפילויות שבפרשת נח. כך למשל (פרק ז, פסוקים ו-ט):
(ו) וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ: (ז) וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל: (ח) מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה: (ט) שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹקִים אֶת נֹחַ:
ומיד חוזר הכתוב וכופל את עצמו לכאורה (פסוקים י-טז):
(י) וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ: (יא) בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ: (יב) וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: (יג) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה: (יד) הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף: (טו) וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים: (טז) וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹקִים וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ:
אך האמת היא שזו צורה רגילה של תחביר המקרא, המשתמש בסגנון של כלל ופרט: קודם הסיפור בתמציתיות ולאחר מכן בפירוט. אם נתבונן נראה שהקטע השני של פסוקים י-טז הוא פירוט של הפסוקים הקודמים: פסוקים י' יא' יב' הם ה'פרט' של פסוק ו'. פסוק יג' מקביל לפסוק ז'. פסוק יד' מקביל לפסוק ח'. ופסוקים טו' טז' מקבילים לפסוק ט'.
דוגמא נוספת לזה אפשר לראות בתחילת פרשת וישב (לז ה): וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ:
ובפסוק ח: וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו.
המילים שבפסוק ח נראות כחוזרות על עצמן [ואולי גם כאן יש 'ערבוב מקורות'...] אך המבנה פשוט מאוד: פסוק ה' הוא הכלל, ומספר את הענין כולו בתמציתיות יתירה. יוסף חלם חלום וסיפרו לאחיו, והם - בתגובה - שנאוהו.
עכשיו מתחילה התורה לפרט (פסוקים ו-ח): (ו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי:
(ז) וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי:
(ח) וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו:
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/12/2008 02:25 |
|
| |
לא הצלחתי לעבור על הכל, אבל נראה לי שלא התייחסו כאן לאפשרות הבאה:
הרי כולנו יודעים (כלומר כל הסרוגים, המודרנים והעצכחניקים. ואינני מוציא מהכלל את האחרים, לעניין המקרא.) שאדם יכול להיות בו בזמן גם רב וגם דוקטור למתמטיקה. גם ביולוג וגם הסטוריון. גם פיזיקאי וגם אסטרונום. אין בעייתיות בעיסוק בשני התחומים אצל אדם אחד. אדם כזה, לו יכתוב ספר, ודאי יוכל לשלב בו מכל תחומי עיסוקו, ולכל הפחות יתבלו בהם כראות עיניו והבנתו בשני התחומים. אם כן, מדוע קשה להניח, כי נביא אחד בקיא היה בכמה סגנונות ואופני מחשבה, מה גם נביא כמשה רבינו, המהווה מנהיג כלל ישראלי לדורי דורות, ודאי שנדרש לו ידיעה בכמה עניינים. אם כן מה פלא הוא לומר, שאדם כזה משתמש בכל השיטות הידועות לו, בכל הסגנונות, דרכי סיפור ופעולה, וכו' וכו'. לגבי סתירות כבר כתב דרום חוקר את שיטתו בעניין שלושת קבצי החוקים שבתורה, ואולי ניתן לתרץ עוד תירוצים.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/12/2008 09:57 |
|
| |
בימי חורפי אמרו- משרבו הרבנים הדוקטורים- נהיתה היהדות חולנית.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-31/12/2008 14:07 |
|
| |
כלומר אתה מסכים אם אמירה זו (דאל"כ מה לך לצטטה?)?
|
|
|
|
| נשלח ב-1/1/2009 23:42 |
|
| |
Archaeological excavations in southern Jordan have uncovered dozens of sites dated to the 7th and 6th centuries BCE and attributed to the Edomites. Modern Buseirah is generally identified with biblical Bozrah, probably the Edomite capital. However, most of the Edomite sites are small villages, farms or seminomadic sites. Edomites are usually associated with Edomite pottery, a ware found and manufactured both in southern Jordan and the Negev. For over a century, archeologists specializing in the Middle East maintained that there was no evidence of an organized state society in Edom earlier than the 800s or 700s BC, and first believed no Edom existed at all. Biblical minimalists touted this fact as one piece of evidence of the Bible's ultimate unreliability as a historical source.[31] Recently, however, excavations such as the 2004-2004 UCSD dig at Khirbat an-Nahas, part of the Jabal Hamrat Fidan (JHF) Archaeological Project, in Jordan have shed new light on the history of Edom, unearthing artifacts and evidence of settled state society as early as the tenth century BC,[32] although to what extent these sites reflect Edomite statehood is debated.[citation needed] Thomas E. Levy, among other scholars, concluded from a survey of the an-Nahas site that Edom was a sophisticated, urbanized society as early as the eleventh century BC, (the date of the first Israelite monarchy, according to the Bible) which even had its own copper works.[33] Newer data pushes back the archaeological chronology some three centuries earlier than the current scholarly consensus.[34] "Now," said Levy, "with data from the first large-scale stratified and systematic excavation of a site in the southern Levant to focus specifically on the role of metallurgy in Edom, we have evidence that complex societies were indeed active in 10th and 9th centuries BCE and that brings us back to the debate about the historicity of the Hebrew Bible narratives related to this period."[35] Radiocarbon tests from the site have confirmed that the industrial areas of the site date to the eleventh and tenth centuries BC.[36]
תוקן על ידי יקר ב- 02/01/2009 0:13:42
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2009 10:50 |
|
| |
לא מיכה אני לא מסכים, מאז ימי חורפי עברו הרבה מאד שנים, שנים שהקדשתי ללמוד דעת, והיום אני אומר לך
משרבו הרבנים נהיתה היהדות חולה אנושה, משרבו הרבנים רבו המחלוקות.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2009 16:01 |
|
| |
האתה יכול להחזיר את תקופת הגאונות על מקומה?
|
|
|
|
|
