|
|
| נשלח ב-14/3/2004 18:15 |
 |
| |
והנה עוד (מאותו מקום, הפעם מידי ע.):
על ענפי שיטה
על ענפי שיטה רדה עלטה
עלעליה רוח עלעל
ובעלטה שם ישבה כיתה
וזמרה לך שיר, יעל
נצפה ונייחל זיו עיניך יעל
הוא רחוק רחוק עוד יהל
עם השחר הצוהל
בין סבכי שיטה נחמה עלטה
השועל נוגות מילל
ובעלטה נרדמה כיתה
רק שירך עוד מצלצל
מענפי שיטה גזה עלטה
עלעליה בוקר טלטל
אל מרחב שדות צעדה כיתה
וזמרה את שמך, יעל
נצפה ונייחל זיו עינייך, יעל
הוא רחוק רחוק עוד יהל
עם השחר הצוהל
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-14/3/2004 18:52 |
|
| |
ואחד מהזיכרון (אני זוכר את הביצוע של להקת 'חופים', בעיני אחד השירים המולחנים המרגשים ביותר - צריך לציין שהם שינו קלות את הבית האחרון):
שירים עד כאן
שירים עד כאן,
ניתנה לנו ארכה,
עד שהזמן שלנו יעצור.
היו גשמים ואור,
מה עוד אפשר לרצות?
יפים ממני וממך
האדמה לקחה.
שירים עד כאן,
דקה אחר דקה,
קצרות ואוהבות וכואבות,
אבל האחרונה סופית וארוכה.
שעון השמש והחול
הגיע עד הקו.
שירים עד כאן,
בגובה הפסגה
גם האוויר מתחיל להיות דליל,
אבל לכם ולי
עוד נשארו מלים, עוד נשארו צלילים
לזכור איך שהיינו כאן
כשייסגר הגן.
שירים עד כאן,
הבכי והצחוק,
קולות האנשים,
כוכבי הזמן,
השמש והים,
הלחם, העולם, המר והמתוק
וכל מה שהיה נשאיר
לחיות בתוך השיר.
עוד שיר שהייתי שמח לו היה מישהו מעלה לכאן הוא שיר שלא הולחן, אולם הוא האהוב עלי ביותר משירי נתן יונתן. אינני זוכר את שמו - אולי "שיר תשובת דנאים" - אבל מי שמכיר יזהה אותו בנקל לפי הבית הראשון, אותו אצטט:
בחלוף השנים הכבדות,
דכי הים, הגאות והמלח,
אודיסאוס חוזר אל ביתו.
כבר החורף חורש את הים.
הוא חוזר אל איתקה שלו,
יחבק את צוואר טלמאכוס,
אל לחיו הרטובה יגשש
בידיו נפוחות הגידים.
והגשם יירד על שניהם,
על כרמי הזיתים, על האחו,
אל אדמת האכאים יירד,
אל רגבי עפרה הכבדים.
לצערי אינני זוכר את כל השיר בעל פה (וגם כאן הכנסתי, כנראה, כמה אי דיוקים), אולם אם מישהו מסוגל למצוא אותו ברשת או להקלידו יהיה זה משמח.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2004 09:30 |
|
| |
הבוקר יש עמי הספר, ואתקן את שקלקלתי אתמול - אביא את השיר ששמו "לו נחיה בשירה הנוגה".
לו נחיה בשירה הנוגה
טלמאכוס: אל נא תפריעי את שיר תשובת דנאים הנוגה יען כי אותה השירה חביבה מאד על בני-אדם והיה מדי ישמעוה והיתה להם כחדשה.
אודיסיאה (תרגום ש. טשרניחובסקי)
בחלוף השנים הכבדות דכי-הים הגאות והמלח
אודיסאוס חוזר אל ביתו,
כבר החורף חורש את הים,
בלי רעיו - דיומדס ניגף, איאס מת, הנועז בבני הלס,
נח אלפנור בודד על החוף. רק אותו שכחו האלים.
הוא חוזר אל איתקה שלו, מחבק צוואר טלמאכוס,
אל לחיו הרטובה יגשש בידיו נפוחות הגידים
והגשם יבכה על פניהם, על כרמי הזיתים, על האחו,
על תילי-האכיים יירד, על רגבי עפרם הכבדים.
פה חיי בני אנוש לא קלים. ובשדות רדמנתיס, שדות שקט,
שוכבים הטובים ביותר. שם אין סתיו ואין גשם, אין כפור.
ונושבת שם רוח ימית שאף פעם איננה פוסקת,
אבל עד שנגיע לשם עוד הרבה סערות נעבור.
שם בהאדס כולם בלעדי, ועל כן עצוב-רוח הנני.
ישנה ארץ באמצע הים,
שמה קירקה שוכנת באי,
בו שפכנו עפר על התל של אלפנור כדת ההלנים,
ונעצנו משוט על התל - זיכרון לדורות הבאים.
פנלופה שלי, אשת איש, מקשיבה במרחק געש מים,
בין גופה הרעב לביני זכרונות המתים והזמן,
נאוסיקאה יפת-השער וקליפסו נוגת העיניים,
וגופי המוטל באצות והים הלוחך בדממה.
שיר תשובת דנאים הנוגה.
באחת הספינות, החוזרת
בודדים אל עצמנו נשוב, פנלופה שלנו, לחוף.
ערפל. דמדומים לבנים.
לא נדע אל נכון אם כבר ערב
או זה אד שעולה מן הים
או הוא בוקר עבות
או הוא סוף.
לו נגור בחופים הרטובים שם תמיד מנשבת הרוח,
לו נחיה בשירה הנוגה של הים המוכה סערות,
בכפי המגור הקודרים והחול הזהוב-התחוח,
בתילי העפר השחורים שם ילבין המשוט האחרון.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2004 14:04 |
|
| |
אל נתן אל לקח ,
כך הלך .
ומילותיו עוד חורזות מחשבות עמומות
בוסר בשל של זיקנה מפרכת.
המיית מחשבה של כל איש כי ידע,
כך נתן, יונתן את שירו ורווח
עת מילי לילותי והמיית שירי החנוק
בחשכת נוף תבל ,שיר הלל ,הוא ילל
גאולת הבל פה ומרגוע לרמז
הוא חפן בעצי ברוש וארז
מהלכים מלותיך לאורך הארץ זקופים כקמה מזהבת
וקמים אלפי כותרות אדומות כלנית ביישנית ורקפת
ובהינתן יום נתינתך ראה כי לוקחת
לחבור אל חורבות שברי חייך
שם תפגוש ברננה זמר בן אובדנך
לתנות עצבונך הנה באת.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/3/2004 09:29 |
|
| |
.
התבהרות 
|
|
|
|
| נשלח ב-16/3/2004 09:41 |
|
| |
התבהרות, יישר כח.
נראה לי שאשכול פרידה מנתן יונתן לא יהיה שלם ללא משהו מהשירים שכתב בעקבות נפילת בנו ליאור במלחמת יום כיפור. אביא שניים מהם.
תמיד אוקטובר, שתיקת קוצים ואנשים/
ואימת הלילה הששי/ כשהשתתק השעון וחשכו הרואות/
והלב חדל והטל אכל את הברזל/ והברזל אכל את הדם/
והאלחוט חתם מלים אחרונות בקול צרוד/ פותח באש/
ואחרי האש רעש ואחרי הרעש קול דממה דקה וחול/
ומאז מחכים בחגור מלא בלון-קיץ אחר/ ואוקטובר
ששוכח אותם אחרי הקציר/ ואוקטובר שזוכר
האהובים מכל נודדים בלילות
על פני החולות בגדה המזרחית
של ים אחר. ורק אנחנו
נידונים לתעות סהרורים
לבקש עדות כלשהי להישארות הנפש
לילד שחלף בזרמי-אביב;
החיטה היתה נמוכה והבוקר
מלא ערפילים,
עם ערב יער האורן הולך מחשיך,
מישהו מנגן קט סטיבנס;
'פעם היה לי חלום'
ואיש אחר בוכה ומקשיב
בוכה ומקשיב
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2004 23:31 |
|
| |
סיפורי המקרא
קין לפני שהרג את הבל
שאול כשהיה עוד אחד מנביאי החבל
דוד כשהתחיל לנגן זמירות ישראל על הנבל
יעקב שעבד ברחל שבע שנים תמימות
יוסף שהיה מלך בכל החלומות
שמשון לפני שאהב נשים ערומות
אחר הדברים האלה אחרי ההקדמה -
דמי הבל צועקים אלי מן האדמה
שאול מתגנב אל הזקנה מעין דור לשאול מי ומה
דוד שולח את אוריה אל מול פני המלחמה
יעקב היה כבר עשיר ובדרך בית לחם השאיר את קבר רחל
יוסף הגדול מת, וקם במצרים מלך אחר
שמשון בזרועות הזונה נרדם, עכשיו הוא עיור ברחיים טוחן
מתקרבים לסוף, קין נודד בעולם ואין לו דמים
שאול על חרבו נופל ומתחנן אל הנער שימית
ודוד גם דוד בא בימים ולא ייחם לו בלי השונמית
קין מת ודאי בארץ נדודיו שאול חי כערער בערבה
דוד כל ימיו פיזר בין מלחמה לאהבה
מיוסף נשארו חלומות בלבד
שמשון שוכב בין אויביו
וכל השאר
וכל השאר אומרים, כתוב על ספר הישר
|
|
|
|
| נשלח ב-3/4/2004 22:47 |
|
| |
מתוך "מעט מן האור" - עלון פרשת השבוע לפרשת ויקהל-פקודי:
...החלומות הגדולים בכלל, וחלום שיבת ציון בפרט, הם הם היסוד לגאולת העולם, כדברי הראי"ה קוק זצ"ל:
"החלומות הגדולים – יסוד העולם הם. המדרגות שונות הן:
חולמים הם הנביאים – 'בחלום אדבר בו'. חומים הם המשוררים בהקיץ. חולמים בעלי המחשבה הגדולים לתיקון עולם.
חולמים אנו כולנו – 'בשוב ה' את שיבת ציון'.
בימים אלה הלך לעולמו נתן יונתן – אחד המשוררים הגדולים, החולמים בהקיץ את חלום שיבת ציון, ולמענו אני מבקש להקדיש את השורות הבאות.
נתן יונתן לא היה אדם 'דתי' במובן המוגדר של המילה (…ובעצם מיהו זה ואיזה הוא שיתיימר להגדיר מיהו 'דתי'…) אבל אהבת נפש אהב נתן יונתן את התנ"ך, ואת ארץ ישראל – שנופיה וקורותיה נסוכים עלי גויליו – ולהם שר את מיטב שיריו.
ספרו "שירים על ספר הישר" – בהם כלולים למעלה מארבעים שירים המיוסדים על התנ"ך והמדרש, אינו יונק רק מלשון המקרא אלא נוגע גם במעיינות האמונה המפכים מן התנ"ך.
נתן יונתן ששלח לי כשי את ספרו זה, כתב בהקדשה לספר: "לפניך 'מעט מן האור' שאריתי אני מן התנ"ך והמשנה – בארות חיינו".
אציין כאן בהכרת תודה (ובתפילה לבל תבואני רגל גאווה…) כי נתן יונתן היה מקוראי 'מעט מן האור' ובמכתב ששלח אלי כתב: "מובטח לך שהנני מן הקוראים הנאמנים של מעט מן האור, המתרשמים משיחות חכמים בדברי תורה, והם לי כמעייני הישועה".
והוא מוסיף במכתבו: "דודי עליו השלום היה אומר לי?: "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה": מעייני הישועה – זו תורה שמעיינותיה מושיעים את נפשו של האדם, וצריך רק לדעת להתכופף בענווה כדי לשאוב ממימיה".
ובקורטוב ציניות, המחפה על המיית נפש גדולה הוא מציין: "אתה רואה: 'אפיקורס' (המרכאות שלו) – כזה אנוכי".
בעקבות אחד הגיליונות של 'מעט מן האור' שעסק בפירוש המילה 'צור' שבפרשת האזינו, כתב לי נתן יונתן שכל ימיו הוא מחפש את המילים הנכונות בהם יש לדבר אל הצור כדי שיצאו ממנו מים, אך כשביקשתיו לכתוב 'דבר תורה' למעט מן האור כתב לי בהאי לישנא:
"סבי עליו השלום, אבי אמי, היה רב בישראל בקיוב, ואני מתברך בו, אך איני מרגיש שאוכל לכתוב דבר תורה כמותו. על כן בחר לך משירי אהבתי לארץ ישראל, ובודאי תמצא משהו מן הגורן או מן היקב לשבצו במעט מן האור.
בפרשת 'עקב' לשנת תשס"ג, בארנו במאמר שכותרתו "חביבין עליך יסורים?" את מימרת חז"ל: "ארץ ישראל נקנית ביסורים, ולצידה הבאנו את שירו של נתן יונתן 'שיר ארץ' הפותח במילים הקשות:
"ארץ שיושביה היא אוכלת
וזבת חלב ודבש ותכלת
לפעמים גם היא עצמה גוזלת
את כבשת הרש".
בעקבות פרסום שיר זה, פנה אלי תלמיד חכם חשוב ואמר לי: ספק בעיני אם ראוי בכלל לפרסם בעלון העוסק בדברי תורה, שירים שאינם באים ממקור הקודש, אבל לגבי שיר זה בוודאי תמהני עליכם: הן המילים "ארץ שיושביה היא אוכלת" מקורם בדברי המרגלים שאמרו: "ארץ אוכלת יושביה היא" (במדבר י"ג, לב) ומה מקום לפרסמם בעלונכם.
השבתי לאותו לתלמיד חכם: המרגלים אמרו משפט זה, מתוך רצון להוציא את דיבת הארץ רעה, ומתוך מאיסה בארץ חמדה, ואילו נתן יונתן שאהבת ארץ ישראל יוקדת בלבו בא לתקן את חטא המרגלים ולומר שאמנם זו ארץ שיושביה היא אוכלת, וקורבנות יקרים נפלו על מזבחה – וביניהם הנו ליאור שנפל במלחמת יום הכיפורים, אך אף על פי כן ולמרות הכל אהובה היא עד בלי די ומתוקים לנו רגביה שרוו את דם בניה כנאמר בבית האחרון שבשיר זה:
"ארץ שמתקו לה רגביה
ומלוחים כבכי כל חופיה
ארץ שנתנו לה אוהביה כל אשר
יכלו לתת".
אמרתי והוספתי: בעיני – דומה נתן יונתן לאנשי יריחו שבאו אל אלישע הנביא ואמרו לכאורה דברי קטרוג על עירם: "הנה מושב העיר טוב כאשר אדוני רואה והמים רעים והארץ משכלת" (מלכים ב' ב'', יט).
שואלת הגמרא במסכת סוטה (מ"ז ע"א):וכי מאחר שהמים רעים והארץ משכלת – אלא מה טובתה? (מה פשר: מושב העיר טוב?) ותשובתה: אמר ר' חנין (…שימו לב לשם…): חן המקום על יושביו".
והמשכתי בסערת נפש: דע לך שכל מי שקרא את שיריו של נתן יונתן לעמקם והאזין לניגוניהם יודע מה פירוש: "חן המקום על יושביו".
…גחן אלי אותו יהודי ואמר לי: ניחמתני ניחמתני!
ועתה – במאוחר – לאחר מותו, יושב אני ומהרהר: באיזה שיר משיריו אבחר לבטא את געגועיו של האיש היקר הזה לארץ ישראל ואת חלום שיבת ציון אשר חלם בהקיץ.
והנה נתגלגל לידי השיר "חולמים עליך" המובא לפניכם בזה.
…ובהגיעי למילים "וכשנגיע עד עפר בבא הדרך עד סופה את המעט הזה נשאיר לילדיך", מלאו עיני דמעה ובלבי אמרתי:
הרבה ממעייני הישועה האלה ומשפע נחליך
השארת – נתן יונתן – לרבבות ילדיך.
חנן פורת
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2004 00:52 |
|
| |
טוף,
כיון שהאשכול הזה שורד ללא סוף. אולי הגיע הזמן לנעוץ סיכה קטנה בבלון.
הלתבטתי מזמן האם לעשות זאת.
עכשיו החלטתי להביא לכם כמה חידושים מן הכתבה שהתפרסמה אודות נתן יונתן במוסף 7 ימים מיום 2/4/04.
את מה שלא הספיק במותו, משלימה כעת אלמנתו נילי כרמל: היגון בצל בנו המת ליאור, פרשת הסכסוך וההתפייסות עם בנו החי זיו, הבגידה באהובת נעוריו צפירה, העימות עם הקיבוץ, והעלבון על פרס ישראל שלא ניתן לו.
השכול פירק אותו, ואת הבית. הוא מצא נחמה אצל נילי כרמל, שהיתה עדיין נשואה. לדבריה 'אז, בשלהי הנישואין פגשתי את נתן, גיליתי דרכו את החיים... נפתחנו אחד אל השני וזה אולי מוזר, כי נתן היה איש סגור וקשה כמו יהלום, הותכנו באש הזו, שני אנשים אם קצות עצבים חשופים וכאב שנגע בכאב. ידענו מיד שזה חיבור פטאלי. שום דבר לא יכול היה לעמוד בפני מימוש האהבה שלנו.
המפגש זירז את הגירושים שלי כמה חודשים אחרי שהכרתי את נתן. לו היו אמות מידה מוסריות מאוד גבוהות, והוא נקרע. בעיקר בגלל מות הבן, ובגלל שהיה לו ילד קטן בבית שהוא אהב אהבת נפש ולא רצה לפגוע בו ולעזוב את הבית.'
חמש שנים הם שמרו על אהבתם בסתר, ועשר שנים חלפו עד שעזב את הבית. העיתונות ירדה לפרטי הרומן ומשפט הגירושים הממושך שהתנהל בין יונתן לגרושתו, צפירה.
לימים שיחזרה צפירה את הגילוי על הבגידה: "יום אחד הגיע אליי מכתב אנונימי לקיבוץ לשריד, ובמכתב היה כתוב שנתן חי עם אישה בכתובת מסוימת. היא כמובן דאגה לכך שהמכתב ייכתב. נסעתי לתל אביב, דפקתי על הדלת, והוא פתח ושאל, מה את עושה פה. ואני שאלתי, ואתה? והוא חזר איתי לשריד וכרגיל הכנו יחד סלט ירקות. והוא אמר, את הקשר הזה אני לא מנתק, ואני הייתי מוכנה להסתפק בסופי שבוע ובחגים. ניסיתי להחזיק בכל הכוח, קיבלתי את האפשרות של משרה חלקית בסופי שבוע ובחגים. ואחרי כל זה הוא כתב בעיתון כמה היא היתה אומללה בחגים".
בשבוע שעבר, אחרי מותו של נתן, כתבה צפירה לנילי כרמל על הזיכרונות שמציפים אותה: "לאט לאט הם באים, מפה ומרחוק מאוד, ואני פותחת להם סדק. צר מאוד בינתיים, אבל פתח מילוט כדי להקל על המועקה הצבורה כל כך הרבה שנים. זה לא קל, כי כוחו של החושך חזק מכוחו של האור. אוי יש בי בכל זאת את הכוח לפתוח את אגרופיי הקמוצים, וללטף מה שהאיר אז בינינו".
אחרי נישואיו עם נילי, החליט יונתן להמשיך לגור בקיבוץ שריד. כך, במשך חמש שנים, הם אכלו עם צפירה באותו חדר אוכל. אלו היו שנים קשות לכולם, בעיקר לצפירה, שהיתה צריכה להמשיך לחיות עם המשולש הבלתי אפשרי הזה.
הקיבוץ לא סלח ליונתן על האהבה החדשה שלו. הוא התייציב לימינה של צפירה, אלה היו שנות השבר האידאולוגי שלו עם הקיבוץ.
בהמשך מתואר שהקיבוץ לא מילא את בקשותיו בכל מיני תחומים, מיררו את החיים לנילי, החרימו אותה.
נתן לא רצה לעזוב את הקיבוץ. זה היה ביתו, הוא חינך שם דורות של תלמידים. אבל היחס גרם לו לשנות את דעתו. אחרי שהחליט לעזוב את הקיבוץ, קבוצה של חברים קיימה איתו שיחה, ונתן אמר להם בבכי: אתם פשטתם את הרגל. איפה החברות? הערבות ההדדית? הוא לא דיבר על כלכלה, אלא על ערכי היסוד האנושיים.
אף אחד מהקיבוץ לא הגיע לנחם את נילי בימי השבעה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2004 10:10 |
|
| |
אקדמאי
כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו?
יש כאן סיפור עצוב מאד. קל למצוא הסברים רגשיים לכשלונו של המשורר. אך האם עלינו להיכנס לזה?
בשולי דבריך, מתעוררת שאלה, בהלכה ובמציאות. אם היה ביניהם משהו, איך הורשו להינשא המשורר ואשתו החדשה? הלא מצד ההלכה, במקרה כזה, היא אסורה עליו ולכן עליו לגרשנה?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2004 10:14 |
|
| |
מיימוני,
בקושי התרת את האשכול הזה כאשר נשאלת [דומני מאאוטסיידר] אם יש כאן דברי תורה וכעת לאחר שנגררו כאן לרכילות המנגדת את החוקה ואת הרוח, נראה לך שכדאי להיכנס גם לפן ההלכתי של הסיפור ולהכשירו בכך או שעדיף להפעיל את קו המחיקה?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2005 23:20 |
|
| |
גדלותו אולי בכך שהוא המשורר הבתר-מודרניסטי האחרון, שגם האיש 'הקטן' עשוי להקשיב להד של שיריו ולהעניק להם משמעות, רלוונטית אך בעיקר קיומית.
וזה השיר שאני אוהב, מתוך רעול פנים הזמן (1995). כמדומה שבו סיים את שירת חייו:
מסך אחרון
זוהי בלדה קטנה לשחקן שהגיע יומו
תנו לו לאט וברוך
בעינים כמעט עצומות
לחכות שירד המסך האחרון
על במת-משחקיו.
ולתת גם קידה עמוקה
לקהל שמוחא לו עוד כף.
ואחר כך, שלום להגיד לבמה
מקסימה ומאובקת
ללילות המשחק הגדולים
לימים אפורים של שקט.
למראה השבורה, לשולחן
לתיבות האיפור הכבדות
ספל תה אחרון
ומריר
יצטנן כנראה לבדו.
תמסרו אהבה מליבו
לעובדי-הבמה, לשוער
ותודה לילדה הקטנה
זו שפעם הגישה לו זר.
יש גם משהו טוב ומנחם
בפינלה הזה, המדכא, כמו
לפתוח בבוקר עתון
בלי לקרוא את משפט המבקר...
ואפילו בלי גזר הצופה
השופך את דמך
בשחוק קר.
סתם אדם. מזדקן בלי
במה, בלי בכיו הכבוש
בלי צחוקיו.
עוד דקה יחידה. בשתיקה
הוא מביט באולם החשוך
וחוזר למקום שממנו הוא בא
ואליו גם ישוב.
|
|
|
|
|
