סולמות וחבלים לרב נתן בוקובזה

לביתינו הגיע מתנה.
המתנה היא משחק ילדים העונה לשם : סולם 93 FM
זהו משחק שמחלק רדיו קול חי למאזיניו (למען הסר ספק איננו מאזינים לו אנו ולא ב"ב לתשפוכת הלזו).

מדובר במשחק המבוסס על משחק "סולמות וחבלים" אשר עבר "תרגום", כך שהמשבצות על הלוח מכילים שמות של תוכניות ושדרנים מהוללים.

משבצת 6 - יהודה ברקן.
משבצת 4 הרב נתן בוקבזה.
משבצת 90 הרב מרדכי נויגרשל.
משבצת 57 מנחם טוקר.
משבצת 62 ישי לפידות.

וכן הלאה.

השאלה היא אפוא כזו:

האם להעביר את המשחק הזה הלאה (ולתת לילדים בזמן הזה לקרוא, למשל, הבלשים והכלב של אניד בלייטון, שם לפחות לא יעוותו את עולמם) או לשרוף אותו במסגרת ביעור חמץ בשם ומלכות (ולהינצל מ"לפני עיוור").

ק, נקודה קלה של טריוויה, הרביעיה היה ספר אחד (אכן של בלייטון), לא חלק מסידרה, ולא היה ספר בלשי, אלא סיפורם של ארבעה ילדים הנמלטים מאימם החורגת (לא אלאה אתכם בפרטים נוספים, אני בושה ונכלמת שכל כך הרבה זכרתי).

חבצלת, וכי מדוע להתבייש? מה רע בזכירה?

האזרח ק', השאלה האם הספרים הזיקו למיימוני כאשר קרא אותם בילדותו אינה רלבנטית; כל אחד מנסה לשפר בחינוך ילדיו נקודות שנראות בעיניו לא אופטימליות בחינוך שקיבל הוא עצמו.

ובכל זאת, אשאל את מיימוני: האם אין לדעתך הבדל בין מה שאתה מחנך את ילדיך להימנע ממנו לבין מה שאתה חושף אותם אליו? האם לא ניתן, בעיניך, לתת לילדים לקרוא בספרים ועדיין להחדיר בהם את ההכרה ששימוש במילה בה משתמשים הגיבורים הוא פסול בעיניך? הלא לפי קנה מידה זה תיאלץ לחסום בפניהם חלק עצום מן העולם, ויותר מזה - תמנע מהם לפתח את כושר השיפוט והברירה שאתה עצמך מפעיל במיומנות רבה. אתה מכיר, ודאי, את שירו של אלתרמן על "הקלריקל הקטן".

מיימוני,
איך אתה מסביר לילדיך את התנ"ך, הלא גם בו יש קטעים שאינך רוצה שהם יבינום כפשוטם.

למעשה, השאלה המרכזית כאן היא איך מחנכים. וזה מתחלק לכמה שאלות משנה (מתוך הרבה נוספות שלא נידונו כאן - ברוך ה'!).

א. אלו ספרים, שירים, משחקים, סרטים וכדומה נותנים לילדים, אם בכלל?

ב. אם לא נותנים, האם אפשר לחסום אותם מהעולם?

איני בא להציע תשובות. אבל אני יכול להצביע על קוי מחשבה.

א. ילדים זקוקים לספרים, ולא לתת להם זה חשך תרבותי.

אלו ספרים אפשר לתת? זה משתנה לפי הבית, בית הספר (או התלמוד תורה) הסביבה, לפעמים החברים והשכנים.

אנחנו נתנו: שלושה בסירה אחת, השביעיה, וגם קופיקו (והצטערנו על האחרון. במבט מבוגר, הספר מכיל הרבה רע, הרבה אכזריות וחוסר סובלנות לצער הזולת. כשהייתי ילד לא חשתי בצערה של ארנה שלועגים לה, ולא הרגשתי שהביטוי "שושנה השמנה" הוא מכנה שם גנאי לחבירו).

ב. יש הבדל גדול בין דברים שמגיעים בהכשר הבית, לבין דברים שנתקלים בהם ברחוב.

מימי ילדותי אני זוכר את ההבחנה בין שפה של ילדים לשפה של בית. נדמה לי שהייתי, יחסית, בעל שפה נקיה מחברי (ומי יודע אם זו זכות...), אבל היה ברור לי שכל אחד מבדיל בין בית למה שאינו בית.

לא נוכל למנוע מהילדים להיתקל בתופעות שליליות. ניתן בכל זאת לדחות את ההיתקלות הזו לגילאים מבוגרים יותר, לתת להם כלים להתמודדות (בעיקר: שאפשר לחזור ולהתייעץ תמיד על כל דבר עם אבא ואמא), וצריך להיזהר שלא יחשבו שהתופעות השליליות האלו יש להן אישור של הבית.

לכן, לדעתי, לתת ספר עם ביטוי לא מתאים זה באיזה אופן לתת לביטוי הזה חסות של הבית.

אם הילדים בגיל שבו הם חושבים שמה שכתוב על המשחק של סולמות וחבלים, על ה"גדולים" שאינם גדולים, זה באמת כך - אז ראוי לתקן בטיפקס.

(אלו עיתונים אתם מכניסים הביתה?)

זה גם מלמד אותם שצריך להשתמש במה שיש, ולצנזר מה שצריך.

בסך הכל, האם זה לא מה שאנחנו עושים? האם בלי זה יכולנו להשתמש באינטרנט?

זה האופן שבו אנו עצמנו בונים לעצמנו את הגטו שבו אנו יכולים לחיות, גם אלו מאיתנו שנזקקים ל"עצור חושבים". בשם עצמי אני יכול לדבר. אני חפץ בעצור חושבים כי אני נגד גטו אינטלקטואלי. אבל אני בעד - וזקוק - לגטו הלכתי, מוסרי, של צניעות וקדושה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

גם וגם

תודה שדנתני לכף זכות שאני מכיר את השיר הזה של אלתרמן.

אבל לא. אני מכיר קצת מאד אלתרמן (והוא יפה, ממה שאני זוכר. והחריזה שלו מזכירה את נתן יונתן. המכשפה מעין דור זה שלו? או שאני מבלבל עם טשרניחובסקי?).

אם תוכל להביא... נראה לי, לפי דבריך, שזה יכול להוות נושא לאשכול נפרד.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,
אני ממליץ בכל פה להכיר את אלתרמן, משורר נפלא בעיני. בכל אופן, יצירתו כוללת מלבד שירה לירית (שאמנם כתובה בחריזה דומה לשל יונתן, אבל היא מורכבת וסבוכה הרבה יותר) גם שירה פובליציסטית, היתולית ועוד. השיר אותו הזכרתי (ואולי בהזדמנות אנסה להביא) מתאר זוג הורים (סוציאליסטים טובים, כיאה לעת ההיא) שנולד להם ילד והם נחושים לתת לו חינוך טוב, ולא לחשוף אותו להשפעות שליליות - שלא יהפוך חלילה ל'קלריקל'; כאשר גדל הילד הוא מתחיל לשאול שאלות, והם עונים לו תשובות פיסיקליות, ביולוגיות, כימיות וכו', עד שיום אחד שואל הילד את אמו אם יש א-להים. לאחר התדהמה הראשונית מתפנים לחיפוש האשמים: החשד נופל על הסבא, אולם הסבא נשבע בנקיטת חפץ שהוא לא סיפר לילד על קיומו של הא-ל, והוא הקפיד לנעול את הדלת ולסגור את התריסים כאשר הניח תפילין כדי שהילד לא יראה אותו חלילה... בקיצור, בנקודה זו פונה הכותב להורים ומסביר להם עד כמה מגוחך "ייראה המרקסיסט שיחרוג / מקופסת חינוכו, מעוטף כאתרוג" ומהם נזקי מניעת החשיפה, ומסיים בכך שאין מה לדאוג - הילד גדל כאתאיסט גמור, ברוך ה'.
(אלתרמן כתב זאת הרבה יותר יפה)

בכל אופן, נראה לי שגם אם נכון להבחין בין מה שהבית חושף לבין החשיפה ברחוב, הרי עדיין יש חסרונות במניעת החשיפה. כמובן, הדברים תלויים בגילאי הילדים ובאופיים האינדיבידואלי, ועדיין נראה לי שאדם שאיננו נחשף למציאות איננו לומד כיצד להבחין בין טוב ומועיל לבין פסול ומזיק; חשיפה מבוקרת והכוונה יכולות להועיל בפיתוח ההבחנה הזו. למשל, אם תיתן לילד לקרוא ספר מסויים - נניח, קופיקו - ולאחר מכן תשאל אותו מה חשב הוא על הספר ומה דעתו על כינויי הגנאי המופיעים בו, ייתכן בהחלט שתפיק רווח חינוכי העולה בהרבה על הנזק הפוטנציאלי. מעבר לכך, מדיניות של מניעת חשיפה תחייב אותך למנוע גישה של ילדיך לספרים המצויים בספריה שלך עצמך; נראה לי שילדים עלולים לראות בכך מסר כפול, שהוא דבר מסוכן מאד בחינוך. סלח לי, אגב, אם הדברים נשמעים כהתקפה אישית על שיטת החינוך שלך; ודאי לא לכך אני מכוון אלא לדיון בסוגיה עקרונית בחינוך, ודבריך אתה רק משמשים קרש קפיצה לעיסוק בנושא.

האם המשחק הבא יכלול תמונות של רבנים ואדמו"רים?

תוקן על ידי - אריק123 - 18/03/2004 14:00:32