האם יש ממש בביקורת המקרא .

מציץ,
לפי מה שהבנתי מהסיכום שלך , שאיפת/מטרת הביקורת היא לאנוס את הטקסטים להיות רדודים עד כדי כך , שיוכלו להתאים אפילו למוחו הצר (מאד!)
של חוקר מקרא אקדמי .
(אני מתכוין בעיקר לכך שרוב ה"סתירות" שהובאו בתחילת הקטע , קל מאד לראות כשני צדדים של התיחסות לאותה מציאות , דבר שאדם ממוצע + [ואין צורך להכניס כאן כלל, את מושג הנבואה וכד'] מסוגל להבין , אבל ... נראה שאיש ביקות המקרא לא ... )
האם הבנתי נכון ?

כל הטאוריות אודות ביקורת המקרא מיוסדות על ההנחה שהתורה היא יצירה אנושית. אולם מנקודת המבט של המאמין, כל העסק לא מתחיל. אם אתה מאמין בתורה אז ההסברות של חז"ל סבירים מאוד. למשל, כידוע שם הוי' הוא ממדת הרחמים אולם שם אלוקים ממדת הדין. זה נותן הסבר פשוט ביותר למה יהיו שינויים בין פרשיות שנכתבו עם ב' השמות--אפילו שינויים כאלה שתוכל לחשוב שנכתבו בידי ב' מחברים. לאידך ספר דברים היא דיבורו של משה רבנו וצפוי שיהיה לו סטייל אחר מהקב"ה--שד' הספרים הראשונים נכתבו מפי הגבורה. חוץ מזה, כל בר בי רב דחד יומא שיודע ללמוד פסוק חומש רואה מיד כמה מגוחכת הבנתם של המינים הגרמניים ימ"ש בתורה הק'.

כל הראיות שהובאו בעד הביקורת--פסוקים אנכרוניסטיים וכדומה--הם אכן קושיות שאפשר לחקור--כמו באמת עשו רז"ל--אבל רחוק הדרך מכאן להטאוריות שהושמעו כאן.

אשכילה בדרך תמים...

ביקורת המקרא אינה מדע ואינה ראויה לשמו של מדע. כל עוד לא מדובר במחקר שהוא לוגי צרוף (כמו במתמטיקה), אלא בהערכות על התרחשויות שהיו או שלא היו, אין בני אדם, אף חכמים ואינטליגנטיים, מסוגלים להגיע לאמיתותו של דבר לבדם.
רק ממצאים אמפיריים שיסתרו או יוכיחו טענות יכולים לתקף השערות וספקולציות ולהופכן למשהו בעל חותמת מדעית.
לכן חכמי ימי הביניים נכשלו כל כך. הם הסיקו מהזיות ליבם ולא מתצפיות על הטבע.

כל עוד הממצאים הארכיאולוגיים על תקופת המקרא הם כה קלושים ודו משמעיים וכל עוד לא מתגלות מאות מגילות ישנות המכילות נוסחים ישנים ומשונים של המקרא, לא ניתן יהיה למצוא כל תיקוף אמפירי להשערת הביקורת.

ממילא אין ביקורת המקרא ראויה להיקרא מדע, אלא להיחשב לז'אנר ספרותי-פילוסופי ותו לא.

שאלת טיב עבודתו של העורך עולה פה שוב ושוב, ואני רוצה להזדקק אליה.

הטענה לפיה אף עורך אנושי לא היה מוציא מתחת ידו טקסט המחובר בתפרים גסים, ועל כן מחוייב שיוצר הטקסט הןא לא אדם, די חלשה לטעמי. האם בכך שנטען לחילופין שהעורך אינו אדם, אז שאלת העריכה והתפרים הגסים יורדת? אדרבה, היא רק מתחדדת (ועיינו בהודעות האחרונות באשכול המקביל).

גם טענת האונס שאיש הציפור תולה בחוקרי המקרא אינה עניינית. הרי במקביל, אף הוא אונס את המקרא מתי שאין לו ברירה לעשות כן ומגלה בו בפשטות אמת עמוקה ודו משמעית (ואף בעניין זה עיין באשכול המקביל).

אני חושב שמה שתורם לכך היא לעיתים ריצה בלתי מחושבת של חוקרים צעירים לפלג פסוקים ושברי פסוקים (למשל, עניין ברכות השבטים) בשביל להיות מקוריים.

זה עדיין לא מכסה על הבעיות היסודיות שקיימות בטקסט. הבעיה הקשה ביותר היא בעיית סתירות בין החוקים (והוזכרה הדוגמא הקלאסית של דיני עבדות).

משנית לה היא בעיית הכפילויות במקרא, שבולטת בספר בראשית ולדעתי בעיקר בספר שמואל, שוב כפי שכבר הוזכר (אגב, הדוגמא שצדה את עיני בגיל צעיר הייתה דווקא מותו של גוליית, שמת פעמים בצורה שונה).

ולגופה של שאלה - האם היה העורך כזה טיפש? ואם כן, האם בני האדם מסביבו היו טיפשים?

תשובה - למיטב ידיעתי החובבנית, לא מדובר היום על עורך מסויים אלא על טקסט שהתהווה בשלבים.

העריכה הגסה ניתנת להסבר כנעשית מתוך כוונה להכיל בתוכה את כל המסורות המקודשות בו זמנית, גם אם זה נוגד את ההגיון הספרותי הפשוט.

אם ננסה להזדקק לדוגמאות, הרי שעריכה כזו הייתה מקובלת גם זמן רב לאחר מכן - למשל התלמודים, או מדרשי ההלכה שאינם ערוכים באופן ספרותי אחיד אלא באופן שמשתדל להכיל את מירב המסורות (וזאת בניגוד לדרך עריכת המשנה).

ועניין נוסף שיש לזכור: ברגע שמוחזקת קדושה בטקסט מסויים, אנשים נוטים לעצום את עיניהם ולהתעלם מהבעיות בו, אפילו הבולטות שבהן.כל סתירה ניתן לתרץ באיזה מהלך רוחני נשגב וכיו"ב.

אפשר לראות את זה גם בדורות מאוחרים יותר. מאמינים רבים לא יהינו לערער על קביעות 'מדעיות' או 'עובדתיות' של חז"ל, כיוון שהללו נתקדשו בעיניהם, גם אם ההגיון הפשוט והממצאים סותרים אותם.

יש הבדל מהותי בין בק"מ על תורה ועל נ"ך ועדיף לא לערבב.
אין שום סתירות בחוקים. כל פעם שהחוק נכתב הוא בא להוסיף חידוש על התיאור הקודם--למשל שעבד יוצא אף ביובל...

אשכילה בדרך תמים...

סליחה על העיכוב ...

כמה הערות לנושא:

1. אמנם הדיון כאן מיועד ל"חובבים", אך בכל זאת אומר שכמי שלמד לא מעט מספרי בה"מ, אני חייב להזכיר ולהדגיש שהטענות שלהם הם אכן חזקות, ולא מדובר על "לולינות" פרשנית כלשהי.

כמובן שישנם גם הרבה דברים לא נכונים בבה"מ, או על כל פנים דברים הנובעים מהפרשנות הסובייקטיבית של הפרשן, אולם על עקרי הדברים, היינו: החלוקה למקורות, עריכה סופית, תיארוך מאוחר וכדומה - אין מי שחולק.

2. לדעתי לא ניתן לטעון כנגד בה"מ שלפי דבריה העורכים היו טיפשים וכו' מפני שאם לא אומרים כך אזי הטענה מופנית למעשה כלפי ה', ודבר זה וודאי הינו חירוף וגידוף. (וראיתי שכבר ממלא כתב כך)

ואם תאמר, שהקב"ה כתב את ספרו בכוונה תחילה שיכיל בחינות שונות של אותו סיפור וכו' אזי יש לומר שאת אותו הדבר אפשר לטעון כלפי העורך האנושי, שהחליט לכלול יחד את כל המקורות המקודשים שעמדו לפניו - ממש כמו שעשה רבי יהודה הנשיא לגבי כל קבצי התושב"ע שעמדו לרשותו.

3. הרבה פעמים יש סתירות גמורות במקורות השונים, ולכן קשה לומר עליהם שהם "בחינות שונות של אותה אמת". לדוגמה, בפסוק אחד נאמר שמצווה לבשל את קרבן הפסח, ואילו בפסוק אחר כתוב שיש בכך איסור גמור.

כמו כן, בספר בראשית יש שתי רשימות חופפות אך חלוקות, לגבי סדר הדורות מאדם הראשון והלאה, כיצד ניתן לומר עליהן שהן "שתי בחינות" ?

כמובן שחז"ל פתרו את כל הסתירות הללו על ידי מדרשי ההלכה שלהם. אך כאן נשאלת השאלה האם מדרשים אלו נראים לנו הגיוניים, כלומר תואמים לפשוטו של מקרא ?

קשה לי להאמין שמישהו יכול לקבל את הפרשנות של מדרשים אלה כ"פרשנות לגיטימית". אלא אם כן נאמר שכך הייתה קבלה בידם, ואם כאן אזי נשאלת השאלה: מדוע הקב"ה כתב תורה שיהיו בה סתירות שיפתרו על ידי מדרשים, מה ההגיון בכך ?

(לפי בה"מ אין בכך קושיה, מפני שהעורך היה בעצם אנוס להשתמש בכל המקורות שעמדו לרשותו - כמו שעשה רבי למשל - אולם לכתחילה וודאי שאף אחד לא יכתוב ספר שמכיל בתוכו סתירות על ימין ועל שמאל)

.



ר"צ:


על קצה המזלג, שכן אין זמני כרגע בידי:


1:
לדעתי, אין לומר כי הטענות של ב"מ חזקות. ב"מ מעלה שאלות טובות – חלק ניכר מהן הועלו מאות שנים לפניכן – אך התשובות, טובות הרבה פחות מהשאלות.

2:
טענת העורכים הטפשים היא טענה שאינך יכול לבטלה בהינף יד. טענה זו איננה קיימת כלפי שמיא, משום שנימוקי שמיא שונים – ולכך התאמצו כל הפרשנים הקלאסיים לחשוף סיבות לכל הסתירות וכו'. רק מי שטוען כי כתבי הקדש "זויפו" על ידי בני אדם שחיברום וייחסום לקב"ה, יטען כי זייפנים כאלו, עשו מלאכה עלובה, בהתחשב בכל הקושיות שהכניסו לתוך הטקסט, במקום לעשותו בצורה מהודקת ועקיבה.
ולגבי מדוע לשמיא לעשות כך? אינני יודע, ויש לי שאלות קשות יותר כלפי שמיא אודות מעשים שאיני מבינם, וצדיק ורע לו בראשם.

3:
כל הקשיים והסתירות, כאמור לעיל, אומרות דרשני.


ולסיום: רבי כלל לא כלל את כל המשניות שלפניו בששת הסדרים, ולראיה – המסכתות הקטנות והבריתות.

רב צעיר

יש ספרים שאתה ממליץ עליהם בנושא?

מואדיב,

אתה מניח שתי אפשרויות בלעדיות:

א. המקרא 'נכתב' בידי שמים.
ב. המקרא זוייף בידי בני אדם, שקמו בוקר אחד והחליטו להוליך שולל את האנושות.

יש גם אופציה שלישית -

המקרא נערך ע"י בני אדם שערכו אותו בחרדת קודש וכללו בו כל מיני מסורות שהיו מקובלות בינם כקדושות.

מתוך אותה חרדת קודש, הם כללו קטעים סותרים וקטעים בעייתיים בטקסט הערוך.

משל למה הדבר דומה?

לפוסק בן זמננו שנתקל במחלוקת הפוסקים בעניין הלכתי ונרתע מלהכריע. נניח שבכל שיטה יש נפקא מינה להקל בעניין אחד ולהחמיר בעניין אחר. מה יעשה הפוסק המתיירא לקבוע את דבר ה' זו הלכה? יפסוק לחומרה לפי שתי השיטות יחד.

עכשיו, פשוט תחליף את השיטות ההלכתיות בשיטות לבריאת העולם, למשל, או בסיפור נטילת אחת האמהות ע"י שליט זר, ובמקביל תחליף את הפוסק במנהיג דתי קדום, העורך, ותבין שיש גם מצבי ביניםם בין האלטרנטיבות.

תוקן על ידי - ממללא - 17/03/2004 14:56:28

אבן ח'לדון.

.



האם היצירה המוכרת בכינוי "קאמרה אובסקורה" - המכונה גם קופסה שחורה - המיוחסת למחבר "עמוס עוז" - במידה ואכן היה איש כזה, אכן נכתבה על ידיו בלבד?


מניתוח טקסטואלי הנמצא בלינק המצורף, עולה כי לא יתכן שהיצירה נכתבה על ידי מחבר אחד.

http://magen7.d-p.co.il/safrut2.doc

אני רוצה לדון בשאלה שהעליתי אתמול – כיצד מוכיחים שטקסט מורכב מכמה מקורות ?

זריחת עץ טען כאן שרק להוכחה אמפירית יש משקל כלשהו ושהוכחה אמפירית יכול לבוא רק מתוך תחום הארכיאולוגיה או בגילוי מגילות עתיקות .

בעוד אני מסכים שהוכחה צריכה להיות אמפירית אינני מסכים להגדרה המצומצמת שנתן זר"ע להוכחה אמפירית . גם במדעי הטבע הכי ריגורוזיים ומדוייקים אין הוכחות מסוג זה . אף אחד עוד לא ראה במו עיניו קווארקים או פוטונים או את עיקום המרחב-זמן . קיומם של דברים אלה מוכח באופן עקיף ונסמך על שיקולים מתמטיים שונים ובסופו של דבר גם על הנחות מטאפיזיות בלתי מוכחות.

בנוגע לענייננו , הוכחה אמפירית פירושה בחינת הראיות המצביעות לכיוון היפותזה מסויימת . הראיות נסמכות על הנחות סבירות בנוגע לאופן התהוותם של טקסטים , על אופן השימוש בשפה , על שיקולים טקסטואליים שונים וכדומה . מכיוון שכך , הראיות יכולות לבוא מתוך הטקסט עצמו בלי שום הסתמכות על מידע חיצוני ועדיין להיחשב כהוכחה אמפירית תקפה . כדי להכריע בין שני היפותזות על התהוותו של טקסט נתון מספיק לאסוף נתונים מתוך הטקסט ולבדוק איזה היפותזה מתיישבת יותר טוב עם הנתונים האלה .

הטענות נגד אחדותו של טקסט מתבססים על כך שאנו מוצאים בטקסט תופעות שלא סביר לצפות שהם יופיעו במקרה בטקסט אחיד .

ניתן לחלק את השערת המקורות לשני חלקים . החלק הראשון כולל את הזיהוי של ארבעת המקורות השונים , והסיווג של הקטעים השונים המרכיבים את הטקסט לפי המקורות . החלק השני כולל העלאת השערות בנוגע לרקע ההיסטורי הפוליטי והתיאולוגי של כל אחד מהמקורות .

כאשר אנו מדברים על החלק הראשון ניתן להפשיט את הנושא עוד יותר . אפשר לומר שבעיקרון יש כאן הצגה של סיווג קטעי המקרא. עלינו לברר מה מעמדו של סיווג זה .

כידוע , ניתן לסווג קבוצות של דברים בצורות שונות באופן שרירותי . מכיוון שהשערת המקורות היא בעיקרה סיווג , הרי שהשאלה החשובה היא האם הסיווג הזה הוא שרירותי או שיש כאן סיווג טבעי שלא סביר שהוא נוצר במקרה . אם אפשר להראות שמדובר בסיווג טבעי הרי שהוכחנו שהחלוקה למקורות שונים מקבילה לחלוקה שקיים במבנה הטקסט עצמו . מכאן אנו יכולים להתחיל להתווכח האם זה מעיד על מחברים שונים או על 'בחינות' שונות כדעת ד"ר ברויאר או אולי הסבר קבלי . אבל מבחינה טקסטואלית מה שרלוונטי הוא רק האם החלוקה למקורות היא לא סתם חלוקה שרירותית .

במסגרת הקונצפטואלית הזאת יש לבחון את הראיות השונות ,כדלהלן :

1. השימוש במלים נרדפות . לעתים יש כמה מלים שכולן מציינות דבר אחד . בהנחה שהסיווג שרירותי , אנו מצפים שפיזורם של המלים הנרדפות יהיה אחיד בין הסיווגים השונים . כלומר , שכל סיווג ישתמש בכל המלים הנרדפות באופן אקראי . אם אנו מוצאים שסיווג אחד משתמש באופן עקבי במלה מסויימת וסיווג אחר משתמש באופן עקבי במלה אחרת זה מצביע לכיוון השערת הסיווג. ככל שאנו מוצאים יותר קבוצות כאלה של מלים נרדפות שהשימוש בהם מתחלק בהתאם לסיווג שלנו ההשערה שלנו מתחזקת .

2. סתירות . סתירות כשלעצמן לא בהכרח אומרות דבר לגבי אחידותו של טקסט . אבל כאשר אנו מוצאים שיש מספר גדול של סתירות שבהם הקטעים הסתורים נמצאים תחת סיווגים שונים זה מחזק את השערת הסיווג .

3. כפילויות. כנ"ל לגבי סתירות .

4. הבדלי סגנון . אם יש הבדלי סגנון ברורים בין הסיווגים השונים זה מחזק את השערת הסיווג .
אפשר להוסיף עוד נקודות על זה הדרך , אבל הרעיון העיקרי ברור .

ברגע שאנו מוצאים סיווג כזה הרי שיש לנו שני אלטרנטיבות :
א. הסיווג נוצר באופן מקרי ובלתי מכוון כתוצר נלווה של כתיבה טבעית אחידה .(השערת האפס)
ב. הסיווג אינו מקרי . (ההשערה האלטרנטיבית)

ככל שהסיווג חזק יותר זה מוסיף סבירות להשערה האלטרנטיבית .

יש לשים לב שיש כאן פרטים רבים שמצטרפים לכלל הוכחה אחת גדולה . יכול להיות שכל פרט בנפרד אינו מספיק ועדיין הצירוף של כל הפרטים יחד מהווה הוכחה משכנעת .

השאלה הגדולה היא האם אכן יש את ה'מאסה קריטית' של מלים נרדפות , סתירות , כפילויות וכדו' בכדי ליצור את ההוכחה המשכנעת . כמובן שאי אפשר לבצע מדידה כמותית של ה'מאסה הקריטית' הזאת ויש להסתמך רבות על האינטואיציה . אבל ברור שאם יש הוכחה כזאת הרי שזו הוכחה אמפירית תקפה , למרות ההסתמכות על אינטואיציה.

.


יודעי דבר לחשו באזני כי ספרו של איטאלו קאלווינו "ארוחה עירומה" , נכתב מתוך עירוב סגנונות מדהים.
לדברי מבקרי ספרות, עשה קאלווינו מספר מחוות בצורת כתיבת פרקים שלמים בסגנונם של סופרים אחרים.

לדבריהם, הפרק שכתב בסגנונו של חורחה לואי בורחס, יותר בורחסי מבורחס עצמו.


האם בעוד מאות שנים יטענו הוולהאוזנים שיהיו אז כי את הספר ארוחה עירומה חיברו מספר מחברים, ואחד מהם אולי יזוהה בודאות כבורחס, לפי סגנונו היחודי המוכר?