| נשלח ב-16/3/2004 20:46 |
 |
| |
קטע קרלבך מול קטע משנה ברורה (לאידךגיסא)
לא, אני לא מתכוין שיטילו לגניזה את כל ספרי החפץ חיים ושעבור כל ספר הנגנז יקבלו אלבום של 'רעב שלאמא או שלוימע'.
אני גם לא מתכוין שכאשר שבן אדם רוצה לדעת מה לעשות באופן מעשי (לא רק באיזו תנוחה יציב את גופו בשעת קריאת התורה אלא גם אם רוצה לדעת כמה עליו להתאמץ בשביל לעשות טובה למישהו) שישאל בעצת הסי.די. שלו ושקלטתו תאמר לו מה לעשות.
אני מתכוין כאשר אינו נמצא בפני שאלה מסוימת אבל הוא רוצה להתקדם (והוא לא במצב רוח לתרגיל תלמודי או לעשות 'אייייייי יסויד החסידוס ושוירעש העבוידע התמימע שיתברייר ויתאמייץ אייצעל האדאם מה חויבאסוי בעוילאמיו, איייי,יייייי,יייי  ) מה יש להניח שיקדם אותו יותר כאדם, קריאה במשנה ברורה או לרגש את מיתרי ליבו לשאיפה לטוב וישר? איך יתנהג טוב יותר לאדם שממולו, לאחר שילמד איזו ברכה מברכים על צנון או לאחר שהתמלא כיסופים וכליון נפש לאלוהיו בשירה חודרת?
|
|
|
|
| נשלח ב-16/3/2004 23:55 |
|
| |
שמישהו ירים את הכפפה ! [ ששש בינינו ההשראה הנשגבה שהיתה לך לפתוח את אשכול זה מהעמוד היומי משנה ברוה או משיר רגש של קרליבך ??? . ]
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2004 00:51 |
|
| |
לא קרליבך ולא מ"ב, אלא דף גמרא.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2004 07:50 |
|
| |
ההשוואה בין ברכת הצנון לבין שירי הרש"ק אינה הוגנת כלל ועיקר. העיסוק בשירי רש"ק אכן יביא את האדם לרגש של כיסופין, שיעבור אחר זמן כמו קש ותבן שנשרף מהר. העיסוק התמידי בהלכות ברכות ושאר הלכות המעמיד את האדם במצב שמה שחשוב לו באמת זה לדעת מה רוצה ממנו הקב"ה, גורם לשינוי בסיסי במהלך נפשו. וסימנך: רוב מעריצי שירי רש"ק עסוקים רוב זמנם במילוי התאוות הרוחניות או הגשמיות שלהם, ואילו העוסקים בתלמוד תורה כל נשמתם עסוקה בדבר אחד - חובתם בעולמם.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2004 08:24 |
|
| |
בוגי
נדמה כי הנסיון הוא היחיד היכול להכריע בעניין אינבידאולי זה.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2004 08:53 |
|
| |
הקרליבכיות אינה התנועה הראשונה שטענה שדף גמרא לבדו אינו מספיק (אם היא טוענת את בקול רם).
קדמו לה בווריאציות שונות:
חובת הלבבות
הרמב"ם במורה נבוכים (בעיקר חלק ג פרק נא)
רמח"ל בהקדמתו למסילת ישרים
אורחות צדיקים
החסידות
בעלי המוסר.
א"כ מה התחדש כאן?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2004 13:11 |
|
| |
תמה אני עליך בוגי איך אתה נופל בפח שאתה כורה לעצמך, בבחינת מחליף מ"ב בקרליבך.
המציאות האנושית קצת יותר מורכבת. התעוררות דתי יכולה לעיתים לבוא אפילו מאיזה 'משנה ברורה', וגם מאיזה ניגון וגם מדברים אחרים. קאנט למשל דיבר על מצוקים גבוהים שיוצרים באדם תחושת יראה.
הדרך הראויה בעיני היא לתת מקום לכל נקודות ההשקה של הרוח ולא לעשות ביניהם תחרות.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2004 20:21 |
|
| |
מר בר רב אשי,
איני מבינה את דבריך כלל, ובמקום בו אני נמצאת, ובחברות האנושיות אליהן אני שייכת, אין הם שייכים כלל.
לאדם המגדיר עצמו חילוני-אינטלקטואל, קל הרבה יותר להשקיע עצמו בלימוד מעמיק של הלכות המשנה ברורה או שו"ע (ובוודאי בגמרא), מאשר להקשיב לקבוצת אנשים שרה משירי קרליבך, או להאזין בעיון לשירה חסידית, שכן בראשונים לעומת האחרונים, אין שום "איום דתי".
ממללא,
דבריך עמוקים וטובים.
הלוואי ונצליח באמת למצוא כל אחת את דרכה המתאימה והנכונה לא-להים: מי בשירת תפילה, מי בניגון, מי בלימוד הלכה או תלמוד, ומי בעשיית צדקה או גמילות חסד (וכו' וכו'...).
|
|
|
|
| נשלח ב-18/3/2004 23:49 |
|
| |
חלק מכם לא הבינו אותי. אני מסכים עם אמשלום. שאלתי על מצב בו אני צריך להכריע בין שתי התעסוקות (ללא צורך מיידי לברר הלכה לכן הבאתי משל של ברכת צנון).
אני חושב שאם אדם יזדקק לעזרה בשעה שאני לומד את ברכת הצנון, אז המניע שלי לעזור לו, יהיה הרבה פחות חזק מאשר בשעה שאני שומע שיר לבבי מפי קרלו שלומבך!
נילוס 
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2004 14:17 |
|
| |
קרלו שלומבך , שו הדא ? ,אפשר לקבל דיסק שלו או לינק לשיריו ? .
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2006 13:15 |
|
| |
לדעתי זה כמו לשאול על מלפפון האם הוא ירוק יותר או ארוך יותר,
ישנו המימד הריגשי וישנו המימד המעשי\שיכלי, ישנם שייטו יותר לכאן וישנם שיותר לשם, אבל כולם צריכים הכל,
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2006 10:14 |
|
| |
לפ"ז יתפרש מה שאמרו "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" אך כבסיס עבודת האדם אך לא למעט את חלקי העבודה שבלב מתוך ריגוש. ולפ"מ שנתבאר עתה באשכול סמוך,
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=142544&whichpage=3
שכאו"א וד"א של הלכה המיוחדות לו מהן קורנות יושרו ההלכתי, א"כ גם חובת שירת חםליבך תיכלל בהלכה של מי שזה הדבר המעלה אותו בית א-ל.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2006 00:37 |
|
| |
לא להאמין, אבל רק עכשיו אני רואה אשכול זה - שהוקדש במקורו לי (תודה, בוגי!).
ובכן, בוגי, תתפלא: אני בעד זכות הקיום של כל דבר שמקרב את ישראל לאביהם שבשמיים, בכפוף לכך שאינו נוגד את ההלכה. נשמע פלורליסטי, כי זה מכשיר את קרליבך וכל הניו-אייג'ים, אבל זה מכשיר גם את כל האמנוניצחקים והבאבות.
כמובן, זה שאני רואה להם זכות קיום זה לא אומר שאני אישית מתחבר אל כל אחד מהם.
אפשר לצחוק כל היום וכל הלילה על ברכת הצנון, אבל אם יש אדם שקרליבך לא גורם לו שום התעלות דתית (נגיד שהוא די קיטש בעיניו), אז מה, דרכו אל הקב"ה חסומה? מנגד, אדם שבנה את כל חייו על דקדוקי הלכה של ברכת הצנון בוודאי מרגיש בסוף ה-120 שלו שההלכה עיצבה את אישיותו ברמה כלשהי, ואני לא חושב שיש כאן פחות התעלות דתית מאשר בשירה ורגשנות, גם אם זו הרגשה סולידית יותר (ודרך אגב, מה נשאר בידי הרוחניים והחווייתיים? כמה זמן ההתעלות הדתית האדירה יכולה להימשך?)
אבל מעל לכל ולפני הכל: מי שבוחן דרך דתית לפי מידת הסיפוקים הרגשיים שהיא נותנת - טועה, לדעתי. לא צריך להיות ליבוביצ'יאני כדי לקבל את ההנחה שהתורה אמורה להורות לאדם מה חובתו בעולמו (איי-איי-איי-אי--איי... ), כדי לעשות אותו למתוקן יותר, ואם הדרך לכך עוברת בברכת הצנון - אין לי עם שום בעייה. כדי להיות בריא אדם מקפיד על פרטים טכניים של מינוני תרופות, כדי להיות זהיר אדם מקפיד על דקדוקים טכניים של חוקי תנועה, כדי לקבל כסף אדם מוכל למלא טפסים טרדניים, אז אין לי שום בעיה עם זה שכדי להיות אדם מתוקן מבחינה דתית אדם יברר מה ברכת הצנון. ערכים נעלים מושגים תדיר באוסף של מאמצים קטנים, ולעתים טרחניים.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2006 08:38 |
|
| |
אידך,
עוד מעט תעלה שאלת החיתוך של נייר טואלט בשבת, החביבה והיפה. לינקי? (אייקון נמלט)
|
|
|
|
|
