| נשלח ב-19/3/2004 02:35 |
 |
| |
ההבדל בין המחשה קדושה לשקר קדוש [למנלן]
באישי העיר מנלן על המושג שקר קדוש שדובר בו הרבה אצלנו, האם התכוונו ח"ו גם על עיקרי האמונה?
נושא זה חשוב עד מאד ואין להשאיר בו טעות אף לרגע [כמו שפירשו בעלי המוסר את הקדמת משה בפרשתנו הציווי על השבת למלאכת המשכן], שיחשוב מאן דהוא כך ואתו הסליחה שהשהיתי את התשובה ואיחר עד עתה [כאשר הגעתי לנושא, בפורום המפתחות].
ההערה התבססה על פירוש בדברי הרמב"ם בסוף ספר המדע. הרמב"ם כתב שם שהתכלית היא לעשות את האמת מפני שהיא אמת וש"רז זה" מלמדים אותו לאט לאט לחלשי הדעת כפי כוחם להבין. על זה כנראה כתבתי [לא זוכר כבר היכן, לינקזצר?] שמכאן שלמרות ש"שכר ועונש" מעיקרי האמונה, בכל זאת מלמדים לחכם המתקדם שאין זה כמו שחשב בילדותו. מכך הובנתי [ואם מחוסר דיוק אתקן כשאמצא] שכאילו עיקר האמונה של שכר ועונש אינו אלא כביכול שק"ק.
יתר על כן, נטען גם על עיקרון "תורה מן השמים" שנכתב שהעיקר אינו ההשתלשלות ההיסטורית [בה עסוקים באשכולות על ביקורת המקרא] אלא תוכן התורה אם "שמים בתורה" [כמ"ש האבן עזרא שחלילה שתכחיש התורה שיקול הדעת]. לפי זה היה ניתן כביכול לטעון שגם עיקר זה ח"ו שק"ק!
ועל כולנה לגבי האמונה בעיקר העיקרים שדובר בה הרבה ובמיוחד בלימוד משנת הרש"ר, על ההבדל בין עצמותו לבין שמו ית', שלפי מה שהתבאר שהקריאה בשמו ית' היא למען האדם הנחלש במיקודו, שתהיה לו נקודת התיחסות למושג ה"עליון" כולל כל, ניתן להבין שכביכול גם על עיקר זה היה שייך לטעון שכאילו בא מחמת ערך חינוכי בלבד.
לכן יש להדגיש את כורח ההבדלה בין המחשה קדושה לשקר קדוש.
אם נקח את הדוגמא שהובאה מהחינוך לזהירות בכבישים שאומרים לילד "שוטר עוקב אחריך" ושהשוטר משגיח על כל מכונית ומכונית ושכל חוסר זהירות נרשמת ושהתוצאה היא ענישה, הרי שיש לראות בדברים אלה שני חלקים; המחשה קדושה ושקר קדוש.
זה שהסכנה טמונה בכל מכונית ושתוצאת חוסר זהירות היא עונש, הוא אמת לאמיתה. אך המחשת האמת הנעשית על ידי דבר שהילד מתחבר אליו יותר בקלות [שוטר] הוא אמצעי שאינו שקר במלוא מובן המילה [כמה שעומד בהכחשה ליושר המציאות], אלא המחשה למיקוד על הנקודה העיקרית שהיא הסכנה.
כאשר יגדל הילד ויהיה מסוגל להתמקד על נקודת הסכנה בטהרתה וישפוט לפי הסכנה עצמה ולא לפי המצאות שוטרים, הרי שלמען האמת יהיה על מחנכיו ללמדו "רז זה" לאט לאט כדי שיתמודד עם הנקודה עצמה ולא עם טפילות שאין בהן סכנה כ"כ. אם המבוגר בדעתו יישאר במנטליות של ילד וייחס עדיין את הסכנה לשוטרים כאשר הוא מסוגל ליותר מזה, אז הופכת ההמחשה המקודשת לשקר מקודש. כל שכן אם עושים מהשוטר עיקר ושוכחים לגמרי את הסכנה עצמה ואז כאשר יגלה שאין שוטרים יסתכן, הופך השקר הקדוש לשקר קודש קדשים והאמת נעדרת לגמרי.
הנמשל מובן. להבנה ששכר מצוה מצוה, דהיינו שעצם הטוב הוא לעשות את הישר בעיני הווה "רצון הבורא", הרי אין שכר גדול מעצם עשיית המצוה ואין הפסד מעצם אי עשייתה. לכן העיקר של שכר ועונש אינו שקר אלא אמת לאמיתו. אך המחשתו על ידי רווחים חומריים ודמיוניים מחמת התקשרות האדם להם, אם הופך לעיקר, אז הופכת המחשת העיקר הקדושה לשקר קדוש.
כך בתורה מן השמיים שהכוונה שהתורה היא אמיתית [רצון הווה], שזה מהיותה האמת עצמה מ"דעת עליון" ללא סטיה ולא מהיותה "מן השמים" במובן פיזי. מה שבחר הבורא לתתה על ידי קולות וברקים, שישים רבוא, השבעה וכו', כבר כתבו הראשונים שהיבט זה הוא טפל, למען יהיה רושם התורה נחקק בלבנו לדורותינו. העיקר הוא עצם היות התורה רצונו ית', גם לו ניתנה בדממה דקה וכדומה. נמצא שאביזרי קבלת התורה הם ההמחשה הקדושה המלווה את התורה למען יתמקד בקדושתה גם האדם החלש. אך העושים את ההמחשה עיקר ומתמקדים במה שמסביב ולא באמיתות דבריה עצמה, הופכים את ההמחשה הקדושה בשקר קדוש.
כמו כן לגבי עיקר העיקרים, אלה הזקוקים להמחשת האלוקות כביכול, הרי זו המחשה קדושה [כל שהיא בגדר הראוי לעשות "מקום" מקדש ולא צורה]. אך מהרגע שהבנת האדם מתקדמת ומחמת הנוחות המחשבתית והחברתית הוא נאחז בסבכי המחשת ה"סבא שמאחורי העננים", הרי הופך את ההמחשה הקדושה לשקר קדוש@.
מקוה שהובנתי!
[האסופי, יש כאן את שהחילונו לדבר בו, ושבדיוק נכון לא אובדת המשמעות!]
@ התבאר באשכולות אחרים ש"מחלוקת" הגר"א ובעל התניא ניתנת להבנה באומדן דעת בני דורם אם כבר היו מוכנים להכיר בעצמותו ית' "מחיה את כולם" בפנימי או עדיין רק במקיף, כמבואר
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=637158
בהודעתי ובלינקיה.
תוקן על ידי - עצכח - 30/10/2005 4:39:05
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2004 15:57 |
|
| |
יהוסף,
שאלתך מאפשרת הבהרה נוספת!
למי שבלי אמירה זו יקטפנו שלא כדין, הרי זו המחשה קדושה, למי שכבר אינו זקוק, הרי זה שקר קדוש!
|
|
|
|
| נשלח ב-21/3/2004 10:34 |
|
| |
ווטו
דבריך הבהירים שופכים אור על משנתך המענינת ומרימים מכשול מדרך העוסקים בה . יש"כ.
אולם בהמשך לדיון שהחילונו בו , על פי דבריך נראה שאין צורך לאדם הבוגר בשום הוכחות היסטוריות או אחרות על עצם נתינת התורה מן השמים.
אתה כמדומה לי , משייך את כל מעמד הר סיני בו נתבררה אמיתות נבואת מרע"ה וממילא האמונה בתורה עצמה ,לקטגורית שקר קדוש.
לפי דבריך כל המעמד אינו אלא שקר קדוש שכתבה התורה על מנת להטמיע בתוכנו לדורות ,את האמונה באמיתת התורה. ואילו האדם "הבוגר" צריך לדעת לקלוט את המסר העומד מאחורי הדברים.
ולהבין שהתורה היא האמת המוחלטת (שמים שבתורה - כלשונך) ללא קשר לשאלה ההיסטורית בדבר מעמד הר סיני.
על פי זה נקבל:
האדם המאמין מלכתחילה בשמים של התורה כלומר בהיותה האמת המוחלטת , איננו זקוק כלל להוכחה האמפירית של מעמד הר סיני ואין לו שום צורך במעמד הר סיני כפי שבא בכתובים.
ואילו האדם הספקן שאינו מקבל אפריורית את הקביעה שהתורה היא האמת המוחלטת , ודאי שצריך ראיה מן ההיסטוריה למתן תורה.
ואם כן נראה שישנם בשאלה זו שתי נקודות מבט שונות : האחת של המאמין אפריורית - מבחינתו לא היה מעמד הר סיני וכל דברי התורה בזה אינם אלא משל על מנת לסבר את האוזן על דבר השמיים שבתורה.
ואילו מנקודת מבטו של הספקן - ודאי שהיה מעמד הר סיני משום שזוהי הראיה היחידה לאמיתות התורה.
צריך להדגיש : ספקן ומאמין בהקשר זה אינם ברובד הפשוט של המילה שהרי אם הספקן הוא ספקן התועלת שבמעמד הר סיני איננה גדולה עבורו שהרי הוא מסתפק גם בזה ( הגם שעצם התפשטות התורה בעם ישראל מהווה אומדנא משמעותית בדבר נתינתה משמיים – בבחינת אבות לא ינחילו שקר לבניהם) ומה תועלת תצמח לו מהמאורע ההיסטורי שכביכול היה.
מוטב יהיה להגדירם באופן שונה : המאמין הרציונליסטי אל מול המאמין האימננטי.
המאמין הרציונליסטי - הינו בעל חשיבה מערבית קלאסית. הוא איננו מקבל שום עמדה שאיננה נתמכת על ידי ראיות. לדידו של מאמין זה מעמד הר סיני בצרוף החזקה שאבות לא ינחילו שקר לבניהם הינה הכרחית לאמונתו בתורה. עירעור על מקורותיה ההיסטוריים – אמפיריים של התורה , דהיינו על מעמד הר סיני או על אותנטיות המקרא ועוד.. מהווים פגיעה אנושה באמונתו.
התורה לדידו נכונה מצד ביסוסה העובדתי ולאו דווקא מתוקף עצם מהותה.
המאמין האימננטי – הוא מאמין בתורה מתוקף עצמותה ומהותה הפנימית , הוא מזוהה עמה ונמצא בסיכרוניות מלאה עמה , לדידו התורה גופא מורה על אמיתותה ושלמותה .
המאמין האימננטי אינו נזקק כלל לראיות ולביסוס אמפירי לאמונתו ועל כן קושיות על מקורותיה ההיסטורים אינם רלוונטים לגביו. מנקודת מבטו תהליך נתינת התורה וביסוסו בציבור אינם אלא מיתוס (שקר קדוש ) שנועד להנחות את ההמונים אל עבר ההכרה בסגולתה העצמית ושלמותה של התורה.
אולם אמונה מסוג זה איננה יכולה לעולם להיות אמונה לכתחילה ,בראשית דרכו של המאמין .
היות והתורה מכוונת את האדם אל עבר אמיתותיה על מנת שיכיר בהם בסופו של דבר ורק בהיותו שרוי במצב של שלמות הדעת רק אז הוא מתוודע למחויבות התורה מצד עצמה.
ועל כן אנשים המצהירים כלפי חוץ שהם מאמינים בתורה שלא על סמך ביסוס עובדתי כלשהו אלא מתוך קבלתם אותה כמחיבת מצד עצמה ,כל זמן שלא הגיעו לשלימות , זוהי אינה אלא רמאות עצמית.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/3/2004 14:26 |
|
| |
ווטו, תודה.
עדיין שתי טענות. האחת בדרך שדן האסופי. בשלמא באלוקות ובשכר ועונש יאמרו הגדולים לקטנים שיש אלוקות ושכר ועונש עמוקים יותר וכשתגדלו תבינו את השכר ואת האלוקות ברמה יותר עמוקה. נמצא ששייך לחנך עם הידיעה שיש כאן המחשה, כי באמת ההמחשה אינה סותרת את מה שיתגלה בסוף כי בסוף תתגלה אלוקות ושכר ועונש ברמה גבוהה יותר ובינתיים יש משהו שאינו נסתר. אבל בתורה מן השמים נכון שכאשר יתגלה הערך הוא יהיה גדול יותר, כי מה ערך לקולות וברקים אם המתגלה בהם הם שטויות בעליל? בכל זאת, מה יאמרו המחנכים עד להגעה לנקודה כזו של הבנת התורה (שהיא ליחידים בלבד)? יגידו "כשתגדל תבין מה הכוונה מן השמיים"? הרי מדובר במאורע שהיה כבר בעבר ולא בדבר עתידי של עולם הבא או נשגב כאלוקים בשמים, שגם הם אגב נסמכים על העובדה ההיסטורית של תורה מן השמים. לכן חייב המחנך לספק בסיס היסטורי איתן לבינתיים עד שיתמלא דעה!
טענתי השניה היא, איך מבחין האדם את נקודת המעבר בין מצב שיש לו צורך בהמחשה חזקה למצב שכבר אין בו צורך ושלדעתך הופך לשקר קדוש?
|
|
|
|
| נשלח ב-21/3/2004 18:54 |
|
| |
האסופי ומנלן,
אפתח בטענתך השניה מנלן, טרם אשיב לראשונה המשותפת לשניכם.
וכך היה מיימוני אומר: "שאלה גדולה וחשובה שאלת!"
אכן קשה להבחין בדיוק את שלב המעבר, כי גם אם מבחינה אינטלקטואלית תופסים את הנקודה הפנימית לפיה מתקדמת האמונה ופוחת הצורך בהמחשה, כל שזה לא מוחדר כדבר פשוט וכאחד מאבריו, עדיין לא ברור היכן אוחז ה"והשבות". לכן כל מי שיראתו ומעשיו קודמים לחכמתו, חושד את עצמו [ישנם כמה אשכולות בנידון] עד שברור שעבר את הקו [קו ג'פרסון]. אז נסיונו הוא דווקא אם להתחפר ולהצטדק באמונת פתי או לעבור לאמונת חכם המתעדכנת מחיל אל חיל [ומרבה ישיבה מרבה חכמה]!
לשאלה על תורה מן השמים. עקרונית אני מסכים אתך, האסופי..., ש"אנשים המצהירים כלפי חוץ שהם מאמינים בתורה שלא על סמך ביסוס עובדתי כלשהו אלא מתוך קבלתם אותה כמחיבת מצד עצמה, זוהי אינה אלא רמאות עצמית". אכן אם המצהיר הוא רמאי עצמי, כך הוא בין אם מצהיר כלפי חוץ או רק לעצמו ולא זה הנושא [רמאותו של ווטו  ]. כן דילגתי על מה שהוספת: "כל זמן שלא הגיעו לשלימות", כי לא צריך שיגיעו לשלימות אלא לזיהוי כנה שהתורה מקדמת אותם מחמת עצמה ללא תלות בהיסטוריה ובציבור [ונניח את אי שלימותם לאשכול אחר].
אך ישנו עוד נתון וחצי שצריך להוסיף למשוואה.
[כפי שנטען באשכולות רבים ועוד באשכול נדמה לי על הוכחת הכוזרי של זריחת_עץ,] קבלת התורה של כל יחיד ויחיד אינה מחמת האמת ההיסטורית שבה בלבד, אלא בראש וראשונה מחמת קבלתה על ידי הציבור אליו הוא שייך וגם מאחר שאין תוכנה כספר המקדם אל אמת הווה ית' מופרך. העובדה ההיסטורית היא רק התמיכה כדי שלא תהיה לחוכא ואטלולא. לכן, כצירוף תומך מספיק בדרך כלל שישנה מסורת כזו ללא הוכחה בעליל [וכפי שישארו גם אחר הדיון על ביקוה"מ]. אך לאחר שהאדם מתפתח להיות תלוי פחות בציבור שלו נמצא ששאר הסימוכים צריכים להתחזק וכאן הבן שואל על ביקוה"מ. אך לאמיתו אם הוא כבר מתפתח, אדרבה ישאל הבן על שמים בתורה, שהוא דבר האפשר להתברר אם כי ביותר עמל מהספורט האינטלקטואלי של העיסוק בביקה"מ, אך בהרבה יותר סיכוי וביותר תכלית לנבון המשכיל שיש לעשות האמת מפני שהוא אמת ולא מפני קולות וברקים.
לכן גם למסורת של תורה מן השמים כל שלא מתברר להפך אין לראותה כשקר קדוש אלא כהמחשה קדושה. וממ"נ אם למען חינוך ישראל והאנושות היה מספיק במסורת על המעמד בלבד, המסורת היתה ההמחשה הקדושה ואם כדי שתיווצר מסורת היה ע"כ נדרש שיהיה מעמד בפועל, אם כן יש להניח שהווה ית' אכן עשה מעמד הר סיני שהמסורת היא המשך ההמחשה הקדושה שלה. סו"ס גם אחרי ביקוה"מ כאמור, לא ישוחזר המעמד בוודאות ומה שיש לנו היא אך מסורת + ציבור וממילא השיקול שלנו לקבלת התורה הוא אם יש מספיק "בשר" דהיינו "שמים בתורה" שבגינו נמשיך את שייכותנו לציבור ונדגול במסורת המעמד.
תודה על ההזדמנות להבהרת נושא חשוב זה העומד ביסוד דתנו!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2004 21:55 |
|
| |
וטו
תודה. (הבנתי).
אתה מזהה או חושב שהכיוון הוא שכולם "יכירו וידעו" את עיקרי האמונה בצורה שהצגת אותם כאן?
|
|
|
|
| נשלח ב-23/3/2004 01:23 |
|
| |
ווטו
חוששני שלא הייתי ברור בדברי.
אינני דן כרגע על נושא אי השלמות מההיבט המוסרי ביקורתי על תקן של משגיח , רחוק מזה.
אני סבור ששאלת השלמות הינה נקודת טורפה בתפיסתך הטוענת שההכרה שאליה מכוונת התורה היא ב"שמיים של התורה" ,כלומר להזדהות עימה לחלוטין.
אני טוען שכל זמן שאדם לא הגיע לשלמות הוא עדיין נמצא רק באמצע הדרך , משום שהוא עדיין זקוק להשלמה . נמצא אם כן שהוא איננו בצב של הפנמת והטמעת "השמיים שבתורה" ועל כן הוא איננו יכול להסתפק באמונה האבסטרקטית נטולת הראיות שאתה מציע לו.
בשלב זה הוא זקוק בהחלט לשקר קדוש כלומר להמחשת האמונה באופן עובדתי.
אך דא עקא יש כאן פרדוקס.
שקר - פירושו עמדה או רעיון המציג את עצמו כאמת.
אני חוזר : השקר איננו מתימר להיות נתפס כשקר , אלא הוא בא בשם האמת ומתימר להחשב לאמת לאמיתה. זה טבעו של השקר.
(אם כי במאמר המוסגר אומר שבעידן הפוסט מודרני חל שינוי בהגדרת מושג השקר בנקודה זו , ואנסה לסביר זאת כשירווח)
אם כן ההכרה , כבר באמצע הדרך שלפנינו שקר קדוש הינה חסרת משמעות. זה ממש דבר והיפוכו .
שהרי אם אתה מודע לכך שהמיתוסים של הדת אינם אלא המחשות לרעיון עמוק אחר - כבר הודת שאינך מתפתה להאמין לאותו מיתוס כפשוטו כפי כוונת התורה בשימוש בטכניקת השקר הקדוש.
ואם אינך מאמין במיתוס אינך יכול לקבל את השקר הקדוש שהרי לדידך הוא כבר איננו שקר (המתחפש לאמת) עוד , שהרי חשפת את פרצופו האמיתי והוא כבר אינו יכול לפתות אותך כאילו הוא האמת.
אם כן היותך מודע לטכניקת השקר הקדוש הננקטת בידי התורה , מונעת ממך מלקבל שום המחשה תורנית עוד, שהרי אתה מודע לכך שאין זה אלא שקר.
ולפי זה בטלה התועלת שבטכניקת השקר הקדוש.
וזו היתה כוונתי באומרי, שישנם אמיתות שאינן ניתנות להאמר, כלומר שאם מודעים למשמעותם הם מאבדים את משמעותם .
אגב פרדוקסים מעין אלו אופיניים מאוד לתאוריות התפתחות למיניהם ,
תאוריות מסוג זה משתמשות באידיאות רגולטיויות ( מכוונות) במקום באידיאות "יציבות".
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/3/2004 16:47 |
|
| |
מנלן,
לא נביא אני, אך יודעני שאדם מגיע למצבים של גילוי אמת מדויקת ומתיישבת על הלב בצורת אל-חזור. [זה בעצם מושג הקץ שהובא באשכול אחר בהודעות של אישציפור ושלי,
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=854376&whichpage=2]
לכן מאחר והרי מתגלות אמיתות, ברור שאכן זה הכיוון, אך הקצב [עצם הקץ] נעלם.
האסופי,
אני מסכים בהחלט לחלק השני בדבריך שלזקוק בהמחשה קדושה אין לחושפו ל"שקר" כביכול שבהמחשה. [לכן טענתי באשכול רב"צ שממ"נ מה התועלת בביקה"מ? אם בשלב שעדיין זקוקים לתורה שמיימית, הרי אין לחשוף גם את ביקה"מ -אם לא בהקשר מוחלט למסגרת סוגיית "מגילה מגילה ניתנה"- ואם כבר אינו זקוק, הרי זה כבר נושא של שמים בתורה! ואכמ"ל אלא שם.]
אך את החלק הראשון בדבריך החוזר לכאורה על טענתך הקודמת [שהבנתיה גם בראשונה לא כביקורת אישית אלא את הסגנון המתלוה], איני מבין.
הרי גם לנמצא באמצע הדרך [ויש להניח שכל החיים עדיין אמצע הדרך הזו שאין לה סוף ממש אלא שינויי איכות] ישנו מצב שמגיע לרמה בה די לו באמונה האבסטרקטית, מאחר וברמה זו כבר אינה נטולת ראיות. [גם לדברים בהפרדס ש"ראיית" הראשית האבסטרקטית כולה דמיון לגבי עיקר האמונה של ההויה,] לגבי עיקר האמונה של תורת שמים, יוכיחו צורך האדם במשמעת וצורכו למערכת של "עם הנוקט דרך" לשם כך.
מעתה ממנ"פ אם נכיר שהיהדות ייחודית כמערכת בגין אוירת הדרישה המתמדת להתקדמות וההזדמנות לבירור פילוסופי [עד להווה אלוקיך] שבה, הרי הדבקות בתורה לא תאבד את משמעותה ואם לא נכיר, אז מה העניין לכלוא את עצמנו במה שאנו לא מכירים בו [באמת ולא ככופרים בלבד]?
תוקן על ידי - ווטו1 - 23/03/2004 17:58:55
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/4/2004 00:57 |
|
| |
וטו
אם הבנתי אותך נכון שהעיקר "הנקודה הפנימית", אז גם המסר הפנימי של הנצרות הוא חיובי. המסר שלו הוא אהבה וסובלנות. כמו שנתחשב רק בנקודה ולא בהשלכות השליליות שלה לגבי היהדות, למה לא נעשה כן לגבי הנצרות וכל דת אחרת שהנקודה הפנימית שלה היא חיובית?
תוקן על ידי - ווטו1 - 04/04/2004 12:27:08
|
|
|
|
| נשלח ב-4/4/2004 12:33 |
|
| |
מנלן,
[למען נוחות הקריאה תיקנתי אצלך אות מ"נצאות" ל"נצרות" בהנחה שא' ור' מתחלפים במקלדת.]
אין ספק שבכל דת ניתן למצוא את הנקודה הפנימית ולהיאחז בה ומסתבר שלרבים טובה להם דתם ללא מעבר לדת אחרת. גם לפי הדיונים הרבים שהיו כאן על הייחוד שביהדות, מנקודת מבט של מי שלא ירד עדיין לעולם, למי שלא חונך בה זה סיפור אחר הדורש דיון לכל מקרה אינדיבידואלי.
שמא תטען שאערוך דיון אינדיבידואלי גם לכל יהודי שומר תו"מ אם עבורו לא עדיף בלי זה, הייתי עושה כן לולא הייתי ירא מהסיכון של שפיכת התינוק עם המים!
|
|
|
|
| נשלח ב-4/4/2004 12:39 |
|
| |
ואני אומר,
שהשאלה תולה בפילוסופיה של השפה האנושית .
האם מילים הם בכלל מציאות גשמית , האם תופעה שיצורים גשמים עושים היא בהכרח גשמית ???
האם בכי למשל (בדוגמא שהביא יהוסף.) הוא פעולה גשמית , או שמא תופעה רוחנית/רגשית/שכלית/אחרת שמתבטאת בכלים גשמיים ?
אם נאמר שהשפה היא מציאות אמצעית , שבין החומר ומה שמעבר לו , נמצא שלא מדובר בהמחשה אלא בתאור מציאות גרידא , אלא שאינה מתארת את המציאות כמות שהיא אלא כפי מה שהמשיג מסוגל לקבלה , וזה פשוט . (אלא שצריך להבין את ההקדמה על אמיתתה , כדי להבינה....)
בברכה .
|
|
|
|
| נשלח ב-4/4/2004 13:14 |
|
| |
ווטו ,
אין צורך לפצל (ואולי אפילו אסור )
אבל יש צורך להבחין ולדעת להבדיל ...
עוד לא עיינתי באשכול שלך ... אולי אשנה את הודעתי בקרוב בהתאם ...
בברכה .
|
|
|
|
| נשלח ב-4/4/2004 13:27 |
|
| |
טוב . (זה היה קצר ממה שחשבתי...)
האמת היא שאין באמת דיכוטומיה במציאות בין רוח לחומר , ומי שסובר שיש עלולים דבריו להיות קרובים , לאמונה בשתי רשויות חלילה.
ומכ"מ יש דברים שיותר קרובים אל החומר , ויש המופשטים ממנו .
ככלל אומר שיש שתי קצוות בסיסים , שבינהם כל מציאות העולם מתרחשת , חומר הוא מציאות מוחשית לגמרי (כזו שאפשר למשש .) שכל (או ה"מציאות הנבדלת" שלטעמי יותר נכון לכנותה כך, שעיקר מציאותה מצידנו כבני אנוש , היא שאנו רואים אותה כמובדלת או נמצאת מעל החומר.) היא המציאות שא"א לחוש (פיסית.) או למשש . (מחשבה , דיבור , הרחה , וכד' . יחשבו לפי"ז כלא חומרים .) אם כי ברור שיש מדריגות שונות במציאות , שבין שתי בסיסי המציאות , ועוד שרוב הנמצאים מורכבים משניהם גם יחד . (והאדם בעיקר ...)
אם תרצה דברי אלה יכולים להוות סיכום לפסוק
די ידוע "בראשית ברא א-להים את השמים (הבסיס הנבדל.) ואת הארץ " (הבסיס החומרי .)
חג שמח לך .
תוקן על ידי - אישציפור - 04/04/2004 13:32:06
|
|
|
|
|
