|
|
| נשלח ב-25/3/2004 02:49 |
 |
| |
כמה הערות :
1. הבנים בהגדה אינם בהכרח ילדים . (למען האמת מתוך דבריהם נ"ל שלפחות חלקם בהכרח אינם ילדים .)
2. ראוי להזכיר שליל הסדר מבוסס על שאילה (מזגו לו כוס שניה וכאן הבן/[ת צריך להיות PC?] שואל.) ועניה , ודומני שראוי לפרש , כדברי ווטו , שהשאילה דרכה לבוא מקירות ליבו של השואל , וזה יסוד החינוך כולו . (ובכוונה איני כותב החינוך היהודי , שהחילוק בין חינוך יהודי לאחר , הוא בתכנים . )
3. חכמים קבעו ללמד את ההגדה , כמדרש על פרשת מקרא ביכורים . ("ארמי אובד אבי וכו'") ודומני שזה נושא הראוי להתייחסות בפ"ע . (כיוון מחשבה : האם לא נתכונו חז"ל לרמז שאנחנו ובנינו באי הארץ , הם הם כעין "פירות הביכורים" של הקב"ה ? )
4. הערה קטנונית מעט לווטו , הפסוק "תפוחי זהב במשכיות כסף" נמצא במשלי , ולא כפי שנכתב בטעות .
בברכת פסח שמח . (אמממ , אני מאמין שכשר הוא יהיה ממילא , לא ? )
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 04:42 |
|
| |
האגדה האורבנית היא שכאשר נשאל רב ע"י אשה מדוע אין הנשים עולות לתורה, תשובתו הייתה:
A woman has as much place on the "bimah" as an orange on a seder plate
ומאז אותה אמרה שנונה, ניכסו הפמיניסטיות לעצמן את מקומו של התפוז בצלחת ליל הסדר.
הפמיניסטיות זועמות על אגדה זו ומייחסות את מקור המנהג למחאה שהביעו הומואים ולסביות בארה"ב כלפי יחס היהדות אליהם. המחאה באה לידי ביטוי בהנחת פירורי לחם על צלחת הסדר... לאחר מכן, שונה המנהג (אני מניח מתוך התחשבות ראויה באיסור חמץ בפסח) והפירורים הוחלפו בתפוז. משהו מעין: כשם שהיהדות מקיאה מתוכה את אותם חריגים, כך אוכל התפוז יורק מתוכו את גרעיניו.
תוקן על ידי - שרוול - 25/03/2004 4:43:40
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 07:15 |
|
| |
אי"צ,
לגבי מקרא הביכורים: אני אוהבת דוקא את פירושו של בובר (נדמה לי) לסדר הדברים. טענתו היא, כי יש בו כדי ללמד כל אדם מישראל, גם אם הוא נטוע באדמתה כבר כמה וכמה דורות ש- "ארמי אובד אבי", כלומר - אבותי היו "אובדים"=נוודים, ללא קרקע וללא בעלות על ביכורים או רכוש כלשהו. הדבר אמור לא רק לחנך לצניעות ולהכרת תודה לא-להים, אלא גם לפרופורציות בעניין ה"זכות אבות" על ארץ קדשנו - היא ניתנה לנו מאת הא-להים כמתנה, וברצותו (באם לא נדע לנהוג בה ובו כראוי) יקחנה מאיתנו.
[הביטוי עצמו "ארמי אבד אבי" הוא ביטוי קשה, וחז"ל (כפי שאנו קוראים בכל שנה בהגדה) פירשו אותו באופן שונה מבובר.]
בנוסף, אפשר לומר, שהדברים נאמרים בגוף ראשון יחיד, כדי ליצור הזדהות מוחלטת ומחשבה על עצמי כאותו עם. בכך אנו גם ממלאים את הדרישה של "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו": אינני מספרת על היסטוריה ועל העבר הרחוק, אלא עלי עצמי.
שרוול,
ההבדל בין הסמל הטמון בפירורי הלחם, לבין הסמל של התפוז, הוא תהומי -
תפוז אינו חמץ (זולת לדעת החסידים המקפידים בפסח על אכילה "ללא קליפה"), ולכן אין סיבה שלא לשים אותו בצלחת הסדר; התפוז מוסיף צבע, ריח ואף טעם למאכלי הפסח המסורתיים; נוכחותו הבולטת מעוררת שאלות אצל הנוכחים, ובכך הוא מהווה "טריגר" לדיון, ומאפשר לנו למלא כיאות את מצוות "והגדת לבנך (ולבתך)".
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 07:32 |
|
| |
איש"צ,
תודה על התיקון!
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 09:17 |
|
| |
אמשלום,
אף על פי כן יש להסביר מדוע דווקא תפוז - פירות (וירקות) רבים אחרים עונים לקריטריונים שציינת - בננות, נניח (שלטעמי גם טעימות יותר), ובסופו של חורף שלם של אכילת תפוזים קשה לי לראות בפרי הזה משהו שיסקרן את הילדים... האמנם אין קשר מהותי יותר?
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 09:24 |
|
| |
שמים תפוז בקערת הסדר כדי להתמיה את הילדים(כפי שציוו חז"ל לעוררם) ויישאלו הילדים בתמיהה "מי הפסיכי ששם תפוז בקערת הסדר"? ואז כולם יתעוררו וישמחו בבניהם הנאמנים למסורת.ויקבלו תיאבון לאכול אפילו מצת מכונה או עבודת יד.קשה כדיקט ישן.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 09:27 |
|
| |
בפורום שכן הוזכר כי ה"בית-ישראל", מאדמו"רי גור, לקח תות-שדה טבול ביין לכרפס, כדי שישאלו התינוקות (ואולי חסידים מצאו בכך גם טעמים נסתרים).
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 11:06 |
|
| |
אמשלום ,
מסכים איתך . בנוגע לסיפא לגמרי , ואף בנוגע לרישא אלא שעדין נזקקים אנו למודעי ...(כלומר ההסבר הזה מצריך השלמות.)
יצחק יונתן ,
אולי?!!!?????!
פסח שמח .
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 12:04 |
|
| |
מדוע נוהגים במשפחתנו להניח תפו"ז ע"ג קערת הפסח?
מעשה שהיה כך היה.
בעיירתנו היה רבי אחד, אבל חסידים לא היו לו, שהרבי ברח מגליציא לעיירתנו מפני חוב שהיה חייב לאחד הפריצים שם, וחסידיו נותרו שם. מפני שידע העולם צערו, שהיה רגיל לערוך שולחן לחסידיו בלילי שבתות וימים טובים, נהגו כל תושבי העיירה לילך אצלו שלוש פעמים בשנה, בלילי החורף הארוכים, כשהיה עורך שולחנו. היו כל תושבי העיירה לובשים בגדי שבת שלהם, ומי שהיה לו גם השטריימי"ל של שבת, ונכנסים אצל הרבי בנר חמישי של חנוכה, ובט"ו בשבט, ובליל פורים. ואם היה אותו הלילה מוצאי שבת, היה השולחן ערוך בכיפליים, גם לשם מלווה מלכה.
בלילי ט"ו בשבט היה עורך הרבי פיירע"ס טי"ש, היינו שולחן פירות. בראש השולחן היה מעמיד אוצר יקר, תפוח זהב שבא מארץ ישראל, ולידו צנצנת ריבת אתרוגים שהכינה הרבנית מאתרוג של ארץ ישראל. כמה היה הרבי מחבב פירותיה של ארץ ישראל! מר"ח סיון ועד יום הכיפורים היה משתדל באתרוג מארץ ישראל, ומר"ח חשוון ועד ט"ו בשבט היה משתדל בתפו"ז מארץ ישראל. ואין זוכרים בעיירה כל נדרי שנאמר בלי שבבית הרבי שמור האתרוג מארץ ישראל, ואין זוכרים בעיירה קריאת עשרת המכות שבפרשת בא בלי שבבית הרבי שמור התפו"ז מארץ ישראל. היה האתרוג מהודר ונקי ומבריק, וכפליים ממנו התפו"ז.
שנה אחת ירדו גשמים בר"ח סיוון. אותו היום ניגן הרבי מוסף במנגינה של כל נדרי. אותו היום נודע שפרצה מלחמה בין מלכות אוסטריא למלכות תוגרמה, וכל הדרכים לארץ ישראל בחזקת סכנה. בתענית של כ' בסיוון התענה הרבי גם בליל התענית, וכל שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב לא אכל בשר. ובאתרוג לא התעסק. היו הכל תמהין, עד שביום שאחר תשעה באב הגיע שליח לרבי, ומסר לו אתרוג מארץ ישראל, שהיה קמוט ומוכתם ושרוט. שמח בו הרבי שמחה גדולה ואמר, כאתרוג זה כן יהיה התפו"ז, והיה כמתמיה.
הגיעה שבת פרשת בא, ולרבי אין תפו"ז. נענה ואמר, לולא הסכמתי לקבל האתרוג שנגזר עלי השנה, היה לי תפו"ז מהודר, מה אעשה שהעדפתי מצווה דאורייתא של אתרוג ממנהג טוב של תפו"ז. ולא פירש עוד. בליל ט"ו בשבט אמר הרבי תורה, והסביר מעלת ארץ ישראל שאכילת פירותיה מסוגלת להרבה סגולות. חילק מריבת האתרוגים, שטעמה כמראהו של האתרוג, אלא שמתוך סגולתה לא הבחינו בטעמה. ביקש הרבי שוב לומר תורה, ודיבר על יציאת מצרים, שהיא הכנה לכניסה לארץ ישראל.
בערב פסח הגיע שליח ומסר לרבי חבילה, שהתעכבה בגלל המלחמה. שמח הרבי ואמר, אם הגיע התפו"ז משמע שקעה המלחמה.
היה מראה התפו"ז כמראה האתרוג, ויהי לפלא. והרבי היה שמח בתפוז הקמוט והמוכתם והשרוט, שכיון שהיה מארץ ישראל, היה נחשב בעיניו מאד. ומרוב שהיה נחשב בעיניו, והיה שמח בו, ציוה ושמו אותו על גבי הקערה בשני לילי הסדר.
ונזכה לאכול מן הפסחים ומן הזבחים השתא הדין בירושלים.
אוי לשכן ואוי לשכנו
תוקן על ידי - השכן - 25/03/2004 12:06:44
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 12:33 |
|
| |
הרב מיימוני , אם היית אוכל מספיק מריבת האתרוגים, היית יודע להבחין בין דמיון למציאות...
אוי לשכן ואוי לשכנו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 21:19 |
|
| |
We can view the meaning of the סדר and the הגדה as a contrast to the meaning of ט' באב and the קינות. In both we commemorate what has come to pass on the nation of Israel from its earliest times to the present. In fact one of the reason for the מנהג of eating eggs at the סדר is as a סימן אבילות, and because פסח and ט' באב always fall on the same weekday. So there is clearly a link.
However, while ט' באב commemorates our plight through our long history, beginning with the destruction of the temple, through the dark middle ages and onward, the סדר commemorates deliverance and redemption. It begins with the story of לבן (which many asked why was it included in the הגדה), who was the first one who showed bad intentions to Israel, and continues with the story of the exodus. The הגדה is peppered with constant reminders of the continuous hand of god in the continuation of the Jewish nation. That is the meaning of והוא שעמדה, לפיכך אנחנו חייבים, ואפילו כלנו חכמים.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/3/2004 13:53 |
|
| |
בעקבות הרצאה של פרופ' אביגדור שנאן על משמעות הביטוי "קשה כקריעת ים סוף" והתגלגלותו במסורת, עלתה בי מחשבה על מהותו של "נס".
בבראשית רבה (סח, ד)נמצא הסיפור הידוע:
מטרונה שאלה את ר' יוסי לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו, אמר לה לששת ימים, מאותה שעה מהו עסוק, אמר לה יושב הוא ומזווג זיווגים איש לאשה ואשה לאיש, אמרה לו אם הדבר קשה יכולה אני לעשותו, הלכה וזיווגה ונתנה זו לזה וזה לזו, לאחר ימים הלכו אותם המזווגים והכו זה את זו וזו את זה, וזו אומרת איני נוטלת זה וזה אומר איני נוטל זו, אמר לה אם הדבר קל בעיניך קשה הוא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף
השאלה ששואלת המטרונה היא שאלה תיאולוגית מובהקת - האם וכיצד מעורב א-להים בעולמנו שלנו? מה הוא "עושה" מאז ימי הבריאה?
תשובתו של ר' יוסי נדמית משונה ואולי אף הומוריסטית, במבט ראשון.
פרופ' שנאן הסביר, כי במקורות התנאיים, המושג "קשה" משמעו משמעותי, מופלא, מרשים. כלומר, "קשה כקריעת ים סוף", משמעו - מופלא ומרשים כמו חציית הים לשניים וגאולת ישראל.
מכאן שדברי ר' יוסי מהווים תשובה תיאולוגית רצינית: "מעשיו" של א-להים בעולם אינם נגלים עוד באמצעות "נסים" על-טבעיים, אלא בתוך חיי היומיום, ביחסים שבין בני האדם (המיוצגים ע"י הזיווגים). החיבור וההפרדה בין בני האדם, כמו גם פעילותו התקינה של הגוף האנושי [אמר רבי אלעזר בן עזריה: קשין נקביו של אדם ...וכקריעת ים סוף - בבלי פסחים קיח ע"א], הם הם ניסיו הגלויים של א-להים בכל יום תמיד.
שבת שלום.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/3/2004 14:01 |
|
| |
אמשלום
פשיטא!
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
