מיימוני,
1. נראה לי שהחינוך, הדבר בו מתהדרים כה הרבה, הוא הכישלון הגדול, ופסח הוא סמל לכך. פסח הוא חג זיכרון לשתי עובדות יסוד. עבדים היינו וגרים, זרים, היינו.
2. כאשר חזרנו לחיי עצמאות במדינה חופשית, שכחנו כי אנחנו עבדים במקורנו והפכנו לעם אדונים. מעם שנבחר להיות עבד לאלהים ולשאת בעול המוסרי הנדרש, הפכנו עצמנו, במעשה זיוף גדול, לעם 'נבחר', 'עליון' מעל כולם, מופת של שחיתות מוסרית, המגיעה לידי תעוב.
3. גרים היינו, אבל היחס שלנו אל האחרים, אשר, באמת, אינם זרים בה, אלא יושבים בה מדורי דורות. אנחנו מלינים על הגויים האנטישמיים אשר ישבנו בתוכם, ואנחנו נוהגים כמוהם.
4. הרצון לשמר את שהיה גורם לפעמים עוול מוסרי. יש אנשים החושבים אחרת, דעתם שונה, ויש להם זכות מלאה לכך. אין לאחד בעלות על האמת, וחשיבה שונה אפילו אינה בהכרח כפירה. קבלתו של האחר ושל דעותיו מונחת בסיסה של הסובלנות וכבוד הבריות. כשאלו חסרים ממלאת את מקומם השנאה, ושנאה היא המומחיות הגדולה ביותר שלנו.
הוספתי חלוקה ומיספור סעיפים כדי להתייחס.
לגבי הכשלון, ובכן קודם כל אתה מסכים שההגדה וסדר פסח הם נסיון לחנך?
אם הנסיון נכשל, האם זו אשמת הנסיון או בחירת המתחנכים?
בכל אופן, הנסיון החינוכי של ליל הסדר נועד להעביר מסרים. מסתבר שחלקם הצליחו ואחרים פעלו פחות.
הסעיף 2 יכול להתייחס לימים שלפני שיבת עם ישראל לארצו והקמת מדינה. אפשר לפרשו לגבי התפיסה הריה"לית ולא הרמב"מית של היהודי, כלומר שהיהודי בעל נשמה עדיפה על הגוי. ותפיסה זו אכן מוצגת כגזענית, למשל בידי ישעיהו לייבוביץ.
כמדומה שהנושא הזה אינו נזכר כלל בהגדה ובסדר, כלומר האם יש חילוק בין יהודי לגוי והאם "צלם אלוקים" מתייחס לכל אדם או רק ליהודי.
הסיבה היא פשוטה למדי. סדר הפסח מספר על בחירת עם ישראל ולא על בחירת האדם בידי אלוקים. אין זו שלילה של בחירת האדם בכלל.
ניתן היה להציע להרחיב את סיפור הסדר כך שיכלול גם התייחסות להיות האדם צלם אלוקים. למשל להזכיר שגאולת עם ישראל שימשה דגם להענקת חירות וביטול העבדות.
אבל לא זה מה שתיקנו חז"ל. כמובן אנו עשויים להוסיף משלנו. ואפשר שכן ראוי. אבל צריך לחשוב היטב על כל ההשלכות. כפי שאין מאביסים את המתחנך בכל החומר בבת אחת, כך גם בליל הסדר אפשר שצריך להשאיר נושאים אחרים לפעמים אחרות.
לגבי היחס לציבור הערבי בארץ, זה נושא חשוב, ואעדיף שהוא לא ייזכר כלל בפורומנו. לא נראה לי שאוכל לדון בו בניחותא, במנותק, ובלי פוליטיקה.
לגבי יחס סובלני לאחר שיש לו דעות אחרות, אכן סיפור ההגדה ומשל הבנים אינו מניח סובלנות במובן של "אהיה אני דתי ואתה חילוני וזה בסדר". טענתי באשכול אחר
על המוכנות הסופית לדיון
כי העלבת הבן הרשע על ידי שבירת שיניו, ולו גם מטאפורית, היא נטישת הדיון המשכנע ומאיר הפנים, וזו גישה לא נכונה. אבל אין שבח בעיני בהגדה פלורליסטית שאומרת, כל אחד יחיה לפי רצונו. המטרה היא לחנך לאמת, והאמת הזו כבר ידועה, גם אם לא מבחינה פילוסופית. יש אלוקים, הוא בחר בנו והוציאנו ממצרים. יש כאן טענה מטפיזית וטענות היסטוריות. מי שאינו שותף להן, יכול לבוא לדיון על הצדקתן, אבל בסדר פסח זה נעשה ברמות שונות, לא רק פילוסופית.
יש כאן אכן סתירה בין הרצון לפתח דיון פילוסופי פתוח לבין הענקת מסרים חד משמעיים. יתכן שהסדר ילבש פנים שונות בהתאם לגיל המשתתפים מבחינה כרונולוגית ומבחינה פילוסופית. אבל האם יש בזה פגם?
אשר להעדר סובלנות של הדת כלפי מי שאינו מקבל את הנחות היסוד שלה, זה תלוי בתפיסות שונות של "סובלנות" כפי שכתב, כמדומה, רביצקי.
