| נשלח ב-25/3/2004 20:04 |
 |
| |
מיימוני
I don't have much to add to your above observations about the prevalence of סיגופים in Ashkenazi culture. Graetz already attributed the seeds of melancholia in Ashkenazi culture to the history of persecution that began with the Crusaders. Also, the practice of medieval monks flagellating themselves in public may have contributed to that mindset.
אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו א"ל כמאן חזיא אסתר ועבדא הכי א"ל ככולהו תנאי וככולהו אמוראי
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 22:00 |
|
| |
לגבי התענית ביום החופה, מלבד הטעם של תשובה שהוזכר לעיל, הובא בפוסקים טעם אחר שהוא חשש שכרות, כלומר שמא יימשך בסעודה וישתכר, ואז, כך אני מניח, יש בעיה במעשה הקידושין שהוא מעשה קנין המחייב גמירות דעת.
הנפקא מינא בין הפירושים הוא האם צריך להשלים את הצום כגון שהחופה לפני השקיעה כמקובל בקיץ בארץ או בחו"ל בכלל. לטעם השכרות, לא צריך להשלים הצום, לטעם תשובה ייתכן שכן.
לגבי הקושיא על מחילת עוונות של חתן מהגמרא קידושין, לא קשיא, כיוון שהגמרא דיברה על מעשה קידושין המופרד מהחופה שהיא הנישואין. מחילת העוונות היא לחתן ולכלה ביום החופה ולא ביום הקידושין כמקובל להפריד בין השנים בזמן העתיק.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2004 23:39 |
|
| |
לא הבאתי מקורות מהתנ"ך, כיון שמצויין להם בתניא:
ביואל (ב, יב): שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד.
באסתר (ד, טז): וְצוּמוּ עָלַי וְאַל- תּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם-אֲנִי וְנַעֲרתַי אָצוּם כֵּן.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/3/2004 08:20 |
|
| |
מיימוני
התענית מנתקת וממחישה את עיקרון התשובה - אי הגררות אחר הזורם מאליו.
מעבר לכך, כפי שהדגיש ווטו בכמה מקומות, התענית מלשון ענווה [עינוי = ענייה = ענווה], המתענה מתאפס, אינו אוכל ושם עצמו במעמד סתטי כלפי המציאות / הבורא.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/3/2004 14:53 |
|
| |
בנושא טעמי תעניות הבאתי מה שכותב בתניא:
א) כדי לינצל מעונש יסורי' של מעלה ח"ו. ב) וגם כדי לזרז ולמהר גמר כפרת נפשו. ג) וגם אולי אינו שב אל ה' בכל לבו ונפשו מאהבה כ"א מיראה.
בכל אחד מאלו יש לעיין ולהאריך.
ועל המצאת מיימוני, שע"י שאוכלים ולא מתענים, מראה שעומד על דעתו ואינו נסחף אחר הרוב... (הבנתי נכון את דבריך?)
בחנם דאגתך מיימוני, שהרי כיום כמעט אף אחד אינו מתענה בימים שאין בהם חיוב, ויחידי הדור ממש הם אלו המתענים בנוסף לימי החיוב.
אלא אם כן נאמר שאתה מחפש סיבה לבטל גם תעניות החיוב, בהגיון מוזר, של עמידה על דעתו ולא להסחף אחרי הוראות רבותינו. אלא שבודאי איני חושד בכוונה זו.
אז אולי תואיל להסביר יותר את דבריך.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/1/2009 18:35 |
|
| |
הקפצה לשם לינקוק למאמר בענין.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/1/2009 22:34 |
|
| |
מרחביה, יישר כח על הלינקוק.
מה דעתכם על המצוטט שם בשם ספר מהרי"ל [ואכן זה נמצא במנהגי מהרי"ל הלכות נישואין] שהחתן מחזיק בידי כלתו יום לפני החופה? מעניין.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2009 04:35 |
|
| |
nocheiner
מה דעתך על כך שהמהרי"ל היה אוחז בבגדי הכלה כשהיה מוביל אותה לחופה על המגדל-הבימה בבית הכנסת?
_______________
מיימוני
סיגופים ועינויים
תוקן על ידי נישטאיך ב- 26/01/2009 4:47:39
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2009 06:25 |
|
| |
http://www.chabad.org.il/Magazines/Article.asp?CategoryID=430&ArticleID=696
לחקות בהידור בתורה ומצוות
ושוב, הרבי מגלה מנהג חותנו, מבארו ומטעימו אך מדגיש שאין צריך להתחיל לחקות במנהג זה, דווקא. מדובר במנהג התענית של הורי החתן והכלה ביום חופתם. הנה הדברים משיחת שבת-קודש פרשת קורח, ג' בתמוז תשח"י ('תורת מנחם - התוועדויות' - כרך כג עמ' 111):
חתן ביום חופתו מוחלין לו על כל עונותיו, וזהו אחד הטעמים שהחתן והכלה מתענין ביום חופתם, כיוון שאצלם הרי זה כמו יום-הכיפורים. ופשיטא שביום כזה אין להתעסק בעניינים חיצוניים.
כ"ק מו"ח אדמו"ר נהג להתענות ביום נישואי בנותיו. והנה בנוגע לתענית של החתן ביום חופתו מצינו שני טעמים: א) מצד כפרה, הנ"ל. ב) כדי שיהיו הקידושין בדעה מיושבת וצלולה ושני טעמים אלו אינם שייכים אצל ההורים, שהרי עניין הכפרה הוא בנוגע להחתן והכלה דווקא, ולא בנוגע לההורים וכמו כן לא שייך אצל ההורים הטעם דקידושין בדעה צלולה.
ואין לומר שכ"ק מו"ח אדמו"ר התענה בגלל שהוא היה המסדר קידושין, וגם סידור הקידושין צריך להיות בדעה צלולה, שהרי טעם זה שייך לא רק בנישואי בנותיו דווקא, ועל-פי זה היה צריך להיות שכל מסדר קידושין יצטרך להתענות.
וכמו כן, אין לומר שהתענית דכ"ק מו"ח אדמו"ר היתה בשביל סיוע להחתן וכלה כו' שהרי הסיוע יכול להיות גם על-ידי עניינים אחרים כמו תורה, תפילה וצדקה וכיוצא בזה, שנעשה לזכותם של החתן וכלה, ואין צורך בעניין של תענית דווקא.
אמנם, יש טעם נוסף על עניין התענית:
אמרו חז"ל "ליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא" והעניין בזה, כידוע שעל-ידי הנישואין נעשה גילוי והמשכת כוח האין-סוף בנבראים, ולכן נעמד השטן כנגד זה ומעורר "תיגרא".
ועניין התענית הוא כדי לבטל את ה"תיגרא", ומובן, שטעם זה שייך גם אצל ההורים.
הרבי מוסיף מיד (שם ובהמשך עמ' 112):
מסתמא יהיו כאלו שיפרשו את הדברים, שברצוני להנהיג, שגם הורי החתן והכלה יתענו ביום החופה, ולכן ברצוני להבהיר שאין כוונתי לכך, כי אם, לבאר טעם להנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהיה נשמה כללית, והידר בכל מיני הידורים כו', ואין זה עניין שצריך לחקות את הנהגתו של הרבי. יעשו זאת תחילה בנוגע לשאר ענייני עבודתו והידוריו בכל ענייני תורה ומצוות, ולא להתחיל בעניין של תעניות, ובכל אופן יכולים ליתן צדקה במקום התענית
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2009 19:00 |
|
| |
נישט
אכן בכוונתי היה להביא גם את זה בהמשך. מעניין לראות את המרחק שהתרחקה הקהילה החרדית מהקהילות של פעם אותן היא מתיימרת לייצג.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2009 21:44 |
|
| |
מקור מהתנ"ך לתענית ביום הנישואים הדומה ליום הכיפורים.
כתוב בתורה- וידעת היום ושבת אל ה' אלוקיך- יום הכיפורים,
פסוק אחר - והאדם ידע את חוה אשתו-
מה ידעת כאן בתענית אף ידעת השני בתענית.
ומקו"ח מה- האוכל מצה בערב פסח - דומה כאילו בא על ארוסתו בבית חמיו,- ולכן מרחיקים מאכילת מצות,
אדם-ערב שבא על ארוסתו- אינו דין שמרחיקים אותם ממגע?
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2009 21:58 |
|
| |
דיו לבא מן הדין להיות כנדון. מה נגיעת מצה מותרת אף נגיעת כלה מותרת, ולא נאסור אלא ביאה.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2009 22:44 |
|
| |
לא תמיד- המצה אינה מחזירה נגיעה ולכן מותרת הנגיע בה. אבל כלה שמחזירה נגיעה, ו ומנגיעה לנגיע מגעים לנגיעה, לכן אסורה הנגיעה בה,
נוכאיינר, שאלה מענין לענין באותו ענין, בערב פסח חייבים לעשות בדיקת חמץ- שמא ימצאה גלוסקאה יפה, מבערים את החמץ ואסור שימצא חמץ בבית, כי חמץ זה בכרת!!
יום הכיפורים שהאוכל בה עונשו בכרת, לא מבערים בה את האוכל,- ואם תרצה לתרץ כי זה יום וזה שבעה- ואף לא מחביאים אותו???
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
|
