| נשלח ב-26/3/2004 18:42 |
 |
| |
מנהג מכירת החמץ התמוה
(מוקדש לבעלי אסכולת פירוד החבילה)
סדר מכירת החמץ לנכרי שאנו נוהגין בו, אשר אחרי הפסח מחזיר הנכרי את החמץ לישראל, נתקן לראשונה על ידי בעל תרומת הדשן (סי' קכ):
מי שיש בידו עניני חמץ סמוך לפסח וקשה עליו לבערם ורוצה לתתם לנכרי חוץ לבית … ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנה לו … רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט.
תקנה זו שתיקן בתרומת הדשן הובאה ונפסקה גם בשלחן ערוך סי' תמ"ח ס"ג, ודנים בו נושאי כלי השלחן ערוך.
באופן זה היתה נהוגה בישראל מכירת החמץ במשך כמאתים וחמשים השנים הבאות (לערך בין השנים ר-תק"נ), היינו או שהיה נותנו במתנה גמורה לנכרי המכירו, ואחר הפסח היה הנכרי מחזירה לו במתנה גמורה, או שהי' מוכרו לנכרי במכירה גמורה בדבר מועט ואחרי הפסח הי' הנכרי מוכרו לו חזרה בדבר מועט.
לפני כמאתים שנה התחיל להתפשט המנהג, למכור את החמץ לנכרי ע"י זקיפה במלוה, והיינו שהנכרי היה משלם עבור החמץ דמי קדימה בלבד, ואילו את שאר המעות שהוא חייב עבור החמץ זוקפים עליו במלוה, שהם נשארים עליו חוב בלבד, ואחר הפסח משלם הנכרי ליהודי את החוב שעליו - על ידי החזרת החמץ באותו מחיר המלא.
כמדומה שתקנה זו תוקנה לראשונה בתקופת בעל הנודע ביהודה בפראג (שיבת ציון סי' י), ובעל הפרי מגדים (מש"ז סי' תמח אות ו), ומשם נתפשטה לכמה קהלות.
בצורה זו בטוח היהודי המוכר שיקבל את החמץ חזרה אחרי הפסח, שהרי הנכרי ודאי לא רוצה לקנות את כל החמץ של היהודים ולשלם עבורו את מחירם המלא, ובודאי יחזיר הנכרי את כל החמץ אחרי הפסח ליהודים, וכל המכירה היא רק לזמן הפסח.
ויתירה מזו, אפילו כשיבוא הנכרי בפסח לקחת את החמץ לעצמו, לא ירשה לו היהודי, שהרי בטוח הוא שהנכרי לעולם לא ישלם לו עבור החמץ, והרי היהודי מחזיק את החמץ עד אשר הנכרי יחזירם לו אחר הפסח.
ויתירה מזו טוען בעל התניא (בסדר מכירת חמץ שלו):
וחדשים מקרוב באו לתקן לכתוב והמותר זקפתי עליו במלוה כו'. וגם זה אינו מועיל לדעת גדולי הראשונים ז"ל, וכנראה בעליל ממ"ש בזה גדולי האחרונים מהרא"י ז"ל בתרומת הדשן, שלא מצא תקנה למכור בהקפה ולזקוף עליו במלוה ע"ש.
ורצונו לומר בזה, שמעצם הלכה זו שהובאה לעיל מהתרומת הדשן "שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט", ומזה שהלכה זו הובאה בלשונה לפסק הלכה בשלחן ערוך, ומזה שדנו בהלכה זו נושאי כלי השלחן ערוך, וכולם מיירי שמשלם עבור החמץ "דבר מועט"; מזה עצמו רואים אנו "שלא מצא תקנה למכור בהקפה ולזקוף עליו במלוה", והיא רק תקנה אשר "חדשים מקרוב באו לתקן".
ומוסיף רבנו הזקן וכותב שהדרך היחידה שיכולה להועיל היא דוקא ע"י ערב קבלן, אשר "לזאת אין תקנה אחרת למכור בהקפה, אלא להיות יד ישראל אחר באמצע", והיינו שכאשר הנכרי קונה את החמץ לפני הפסח מהיהודי, מקבל על עצמו הערב-קבלן היהודי לשלם את החוב הזה בלשימותו, מיד כשיבוא זמן התשלום, ועי"ז "לא יהיה להישראל בעל החמץ שום עסק בעולם עם הא"י הקונה החמץ ולא יהיה הא"י נשאר חייב כלום לבעל החמץ אלא לישראל אחר שלא היה החמץ שלו עדיין מעולם".
וגם בזה יש הרבה בעיות, שתועיל המכירה לפי ההלכה, ולכן חיזק את המכירה הזאת עם הרבה פרטים, כמו מסירה לנכרי את המפתח של המקום שבו מונח החמץ, ועוד.
וגם אחרי כל זאת נראית לכאורה המכירה כאילו אינה רצינית, שהרי כל יהודי יודע שהנכרי מעולם לא חשב לקנות את החמץ, ויחזירו לו אחרי הפסח.
נשאלת כאן השאלה לבעלי אסכולת פירוד החבילה (באשכול סמוך), שטוענים שפוסקי הדורות הם המוסיפים תמיד רק חומרות וחומרות, כאלו שאינן מובנות בשכל והגיון הקר והדל שלנו.
האם לדעתם צריך לבטל גם את הקולות שהמציאו גדולי הפוסקים בדורות האחרונים, בצורה שנראית לנו כעין משחק לא רציני?
או אולי דעתם, שרק החומרות דורשות פירוק החבילה, ולא הקולות, שבהם אומרים אנו: כל המרבה הרי זה משובח.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/3/2004 19:45 |
|
| |
הלבן
If I am not mistaken it was the ב"ח who invented our system of מכירת חמץ. The תרומת הדשן permitted selling to a גוי ''outside'' your home. His חידוש was that the ''sale'' could be fictional. It was the ב"ח that allowed leaving it ''inside'' your home, in addition to this fictional sale.
As for your claim about קולא'ס and חומרא'ס, it was already mentioned in another cluster, that most instances of קולא'ס in the Halacha developed in areas of economics, and other areas where the community's survival was dependent on it.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/3/2004 21:31 |
|
| |
הב"ח אינו מחדש על התרומת הדשן, אלא זאת, שבמקום להוציא את החמץ לרשות הנכרי, יכול הישראל למכור לנכרי את החדר שהחמץ מונח בו.
אמנם זהו ברור דמיירי שהנכרי משלם לישראל את דמי כל שווי החמץ שמוכר לו, במחיר הרגיל או במחיר זול יותר.
וכך המשיכו למכור במשך קרוב ל200 השנים הבאות.
עד שחידשו הנהגה חדשה, שהנכרי אפילו אינו משלם לישראל עבור החמץ, רק פרוטה אחת, והנכרי אינו יכול לקחת את החמץ לביתו לצמיתות, כיון שאז יצטרך לשלם עבורו את כל מחיר הריאלי של החמץ.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/3/2004 20:51 |
|
| |
הלבן
שאלת על האסכולה, ואני, בתור נציג אסכולת "פירוק החבילה", אנסה להשיב. יש תשובה כללית לשאלת היחס לפירוק, ויש תשובה פרטית לדוגמא שהעלית.
א. בדיני חמץ, מצאנו את ההשתלשלות הבאה.
מדין תורה - אסור ליהודי להחזיק חמץ שלו, וצריך להשביתו.
פירשו חז"ל, שהשבתה יכולה להיות גם בלב. ויש בזה שלוש שיטות יסודיות בראשונים:
1. הרמב"ם - ביטול הוא גדר של ראית הדבר כדבר אחר. למשל, כעפר. בדומה לביטול כסתות להגבהת הסוכה. לאחר הביטול, אין כאן חמץ כלל, כלומר לא בתודעה.
2. ר"ת ואחרים - ביטול הוא הפקר. שהרי "לא ייראה לך". כלומר, יש חמץ, אבל הוא לא שלך.
3. הרמב"ן - הידיעה כי החמץ אסור בהנאה הופכת אותו כמאן דליתא דמי (=כמה שאינו כאן במציאות).
לכל שלוש השיטות, חכמים החמירו שלא להסתמך על הביטול אלא לבער ממש.
מעתה, נראה אנו האם התקנה סותרת את דברי חכמים או לא.
מדין תורה, ודאי שמכירה צריכה להועיל.
לכאורה, נראה שמכירה פיקטיבית כמוה כביטול. כלומר, האם אין זה נגד רצון חכמים שיהיה כזה פטנט במקום הביעור בפועל.
יש לבדוק כאן שלוש שאלות לפחות:
1. האם אין דוגמא למכירה כזו בגמרא לכל הפחות במקרים פרטיים?
2. האם מכירה פיקטיבית המונית אינה פסולה, לא רק בחמץ?
3. האם במקרה דנן יש לאסור את ההתר מפני שהוא נגד רצון חכמים, שאחרת היו מחזירים את הביטול המועיל מן התורה.
לגבי 1, ודאי שיש לנו דוגמאות בגמרא עצמה למכירה המועלת.
לגבי 2, מצאנו שהשתמשו במכירה פיקטיבית במקומות שונים, כגון למצוא התר להפעלת חנות דרך שותפות או מכירה לגוי. כמובן, יש להעלות לגבי דוגמאות אלו את שאלתך. ושוב, איני יודע אם היו דוגמאות של מכירה פיקטיבית בו זמנית רבת היקף שיש לומר לגביה שנראית כאיטלולא.
לגבי 3 - איני יודע.
אולם, פרט לעצם ההשוואה הפורמלית בנקודה 3, ולחשש שבנקודה 2, אני, בשכלי, ובהסתמך על השנים שהשתדלתי להבין את התורה המסורה לנו, איני רואה סיבה לאסור. אולי אין זו איטלולא, ואולי מה שהתירה תורה ראוי להיות מותר, ומה שאסרו חכמים חזרו והתירו?
אם אתה רואה סיבה לאסור, פרט לעצם החידוש שבדבר, אדרבה, באר דבריך, ונעיין.
ב. בדברים האחרונים בסעיף הקודם יכולת לראות שאיני מתנגד לחידוש בפרשנות סתם. אדרבה, זהו האופן שבו התורה נמסרת מדור לדור.
מה שאני יוצא נגדו הוא החידוש המוטעה. למשל, להחמיר. למשל, להעמיס מנהגים שהיו שייכים לקהילה מסויימת במקום מסויים, ועתה מעתיקים אותם כאילו הם שייכים לכל עם ישראל בכל מקום.
וכיון שבעיני ממון ישראל וכל זכויותיהם של עם ישראל הם יקרים מאד, אני סבור שהמחמיר צריך להביא ראיה, ועליו לפחד שהוא מחטיא את הרבים - לא פחות מן המיקל.
ואיני אומר זאת כלפי דברים שבאמת ראוי להחמיר ולאסור בהם. כפי שיכולת לראות בחלק ממה שכתבתי עד היום.
אם יש לך עוד שאלות, או עוד דוגמאות, אשמח מ-א-ד לשמוע, להגדיל תורה ולהאדיר.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/3/2004 23:52 |
|
| |
מימוני
אני סבור שאין הצדק עמך בטענתך שמכירת חמץ מנוגדת לכוונתם של חכמים שתקנו שלא להסתמך על הביטול בלבד ,והצריכו אף בדיקה וביעור.
שהרי דבר ידוע הוא שמדאוריתא בביטול בעלמא סגי ומדרבנן הצריכוהו לבער.
ונחלקו בזה הראשונים התוס והרן עם רשי , בטעם התקנה.
לשיטת התוס והרן טעם התקנה הוא על מנת שלא יבוא לאכלו , ואילו לרשי - שמא לא יבטל יפה.
נמצא אם כן שלשיטת שאם מוציא את החמץ מביתו ומוכרו לגוי (כפי דעת חלק מהאחרונים שמחמירים בזה) נמצא שליתא לחשש התוס ורשי כלל.
שהרי להתוס- כבר לא יבוא לאוכלו , ולרשי - מכירת החמץ וודאי שמונעת הימנו מלעבור בב"י.
הטענה היחידה כנגד המכירה יכולה להיות רק על שאלת גמירות הדעת של המוכרים והקונים , וזו נוגעת לענין ב"י ולא לענין תקנת חכמים בביעור.
ולא מצינו מן האחרונים ששדו נרגא במכירה מהטיעון שאתה מעלה.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/3/2004 00:00 |
|
| |
האסופי
צדקת בכל דבריך.
לא ביקשתי אלא לחזק את קושייתו של הלבן כדי לראות על מה הוא מתבסס, ומדוע הוא סבור שפירוק החבילה מן החומרות יביא גם לביטולן של הקולות - לפחות במקרה זה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-28/3/2004 03:27 |
|
| |
מיימוני
א) הביטול אינו עוזר כאן כלל, כיון שבדעת היהודי לחזור ולאכול את החמץ אחרי הפסח, אחרי שהמכירה הפיקטיבית תחזור לבעליה.
ובלשון שו"ע הרב בהל' מכירת חמץ:
ומי שעולה על דעתו שמכירת חמץ הוא מדברי סופרים לפי המנהג שהכל מבטלין החמץ ואומרים כל חמירא ליבטל ולהוי הפקר כו', שגגה היא בידו, כי חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר מאחר שדעתו עליו לחזור ולזכות בו אחר הפסח, כמבואר בתשובת הרשב"א בשם ירושלמי וכן פסק הרמ"א בד"מ ובפר"ח , ולזאת אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא.
ב) המכירה הפיקטיבית בצורה הנזכרת, שהנכרי נותן דמי קדימה פרוטה אחת, ולעולם לא חשב לשלם את השאר, אין לו דוגמה בגמרא או בפוסקים הראשונים, עד לפני 200 שנה לערך.
ג) גדולי הפוסקים בכל דור התחשבו עם מצב הדברים באותו דור, ולפי זה הוסיפו חומרות וקולות, באופן המובן לנו לפעמים, ולפעמים לא. ומחובתינו לקבל את החבילה כמו שהיא, מהרבה טעמים, וגם כדי שלא לאמר, שאני מקבל רק את הקולות שתיקנו ולא את החומרות (ואין מזה ענין לחומרות או הנהגות ההמון, שלא אושר על ידי גדולי הפוסקים).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/3/2004 03:34 |
|
| |
בנושא ג' השיטות בביטול, מעניין הדבר שבשו"ע הרב מאחד בין שלשתם, שכך כותב בסי' תלד ס"ז:
ועיקר הביטול הוא בלב שישים בלבו כל חמץ שברשותו הרי הוא כאלו אינו ואינו חשוב כלום והרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל וכשגומר בלבו כך הרי הסיח דעתו מכל חמץ שברשותו ונעשה הפקר גמור ושוב אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/3/2004 04:00 |
|
| |
ויש הרבה שאכן לא מקבלים את הקולות, כגון היתר חדש, היתר לישון מחוץ לסוכה, היתר מכירת חמץ, היתא עירובין, האם הם כן יכולים לא לקבל החומרות?
|
|
|
|
| נשלח ב-28/3/2004 08:09 |
|
| |
.
מעשה שהיה בשטעטל קראצמעך ופרתו של הרב נפלה לבור.
באו בפני הרב ושאלוהו: פרה שנפלה לבור, מה דינה?
אמר להם הרב – שה"י !
אמרו לו, פרתך היא!
נו, אמר הרב, צער בעלי חיים, וצערנו אנו... לכו ונוציאה משם.
*************************************
פסח בפתח, ולכן נזעקו לשאול את השאלה השנתית אודות מכירת החמץ.
הנה כמה דוגמאות שאינן ממאות השנים האחרונות:
אם נפלה דליקה בחצר בשבת, מותר לו לאדם ללבוש בגדים ככל יכולתו ולהוציאו משם לרה"ר , ולשיטת ר"מ, יכול לפשוטם ולחזור חלילה שוב ושוב.
" ... ת"ר לובש מוציא ופושט וחוזר ולובש ומוציא ופושט ואפילו כל היום כולו דברי רבי מאיר."
(שבת קכ. )
ובמסכת ביצה, אותו ואת בנו שנפלו לבור ביו"ט, שאינו מותר לשחוט שניהם ביו"ט, מוציא האחד על מנת לשחטו, ואינו שוחטו, ואז מוציא השני.
" ... רבי יהושע אומר מעלה את הראשון ע"מ לשוחטו ואינו שוחטו וחוזר ומערים ומעלה השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט."
(ביצה לז.)
מה לכם כי נזעקתם על מכירת החמץ שהיא "מהדורות האחרונים" ומלאתם פיכם מים אודות שתי דוגמאות אלו שהן כבר דיני תנאים ?!
ודוגמאות רבות נוספות יש בעניינים כגון אלו, בה ניתן למצוא "הערמה" , בדיני נדרים, ובדיני מעשרות, ותקצר היריעה מהביאן.
טשרנוביץ, בספרו 'תולדות ההלכה' הבחין בין שני סוגי הערמות, הערמת הדין והערמת המעשה – ושתי דוגמאות אלו הן בבחינת הערמת המעשה, לעומת צורת הפתח בעירוב, שהיא הערמת הדין לפי חלוקתו.
וכבר למדונו רבותינו שלא בשמים היא, והמערכת ההלכתית – פתרונות כעין אלו מובנים בתוכה, ומטרתם לאפשר הכנסת בעיות חדשות ופתרונותיהם לתוך המערכת המשפטית-הלכתית הקיימת.
ועוד הייתי מפנה לתאוריה של האנס פייהינגר "הפילוסופיה של הכאילו" , ולפרק האחרון בספרו של שמואל אטלס "נתיבים במשפט העברי" .
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/3/2004 13:57 |
|
| |
למסתברא ומואדיב
שניכם צודקים במדה מסויימת, וכדי להתנצל אבהיר בזה:
ניתן לי אתגר בפורום הזה, ע"י אחד מנציגי אסכולת פירוד החבילה, שאוכיח את דבריי (שחזרתי עליהם כאן פעמים רבות), כי השכל ההגיוני שלנו הוא דל וקר מדאי מכדי להפריד את דברי חז"ל וגדולי הפוסקים.
קבלתי עלי את האתגר, והתחלתי להביא דוגמאות בזה אחר זה:
א) חומרות ז"נ בנדה ועוד.
ע"ז השיב לי שזו חומרה של חז"ל שעלינו לקבל.
ב) תליה כתם במאכולת, שהיא קולא.
ע"ז השיב לי, שזו קולא של חז"ל שעלינו לקבל.
ג) קולא לא מובנת של סאה בסאה.
ע"ז השיב לי, שגם כאן כיון שיא קולא של חז"ל, עלינו לקבל.
ד) מנהג מכירת חמץ, שהיא קולא, והיא מגדולי הפוסקים, ובזה לא ראיתי שבעלי אסכולה זו יטענו שצריך לפרק החבילה.
והן אמת היה בתוכנית שלי, להביא דוגאות כאלו למכביר, בזה אחר זה. וככל שיתרץ לי על כל דוגמה שאביא, אשתדל להביא סוג דוגמה אחרת, שאין עליה תירוץ זה.
וכל זה כדי להוכיח שעלינו לקבל את כל החבילה, מבלי להשתמש בשכלנו הדל אלא לברר מה ומדוע, אבל כדי להציע פירוק החבילה.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/3/2004 23:40 |
|
| |
שלום לכולם
לפי הבנתי המכירה לא נועדה בשביל קיום מצות "תשביתו" או "בל יראה" אלא להיפך כדי להמנע מהמצות הנ"ל.
שהרי חז"ל אסרו חמץ שעבר עליו הפסח כקנס על מי שלא ביער את החמץ, ולכן במקרים של שעת הדחק מצאו דרך כזאת כמו שנאמר בתוספתא (פסחים פרק ב, הלכה ו) "ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל. הרי זה מוכרו לנכרי, ונותנו במתנה. וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח. ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה".
ועל סמך זה פסק הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פרק ד, הלכה ו-ז) "ישראל וגוי שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד ישראל והגיעה שעה חמישית הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח, ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה. אומר הוא ישראל לגוי: עד שאתה לוקח במנה בוא וקח במאתים. עד שאתה לוקח מגוי, בוא וקח מישראל. שמא אצרך ואקח ממך אחר הפסח. אבל לא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי, ואם עשה כן הרי זה עובר על 'בל יראה ובל ימצא'".
על סמך זה התירו בדורות מאוחרים יותר למכור לגוי חמץ במצב של הפסד מרובה, כגון כמויות גדולות של שיכר וכדו' וזה היה כמובן רק לבעלי חנויות וכדו' שהפסדם מרובה.
בזמננו נפוץ המנהג למכור הכל, את הבליעות שבכלים (מה זה?), את התרופות והמשחות שהם ספק חמץ נוקשה ואינו חייב בביעור ועוד ועוד, כל מיני דברים שאין צורך לבער וכל המכירה הזאת הפכה לרוטינה קבועה כזאת שאף אחד לא באמת מבין למה היא נועדה, ומדוע הוא עושה אותה. כך שהיא בעצם כבר גם לא מועילה לכלום שהרי אין כאן מקח וממכר אלא מין מכירה סמלית חסרת משמעות, וכדרך המשיבים אוסיף וכו פסקו בתי המשפט בישראל ובעוד מדינות בתביעות שהגישו יהודים נגד הגוי שרצא לקחת את החמץ שהוא קנה, ובתי המשפט קבעו שלמוכר לא היתה כל כוונה אמיתית למכור אלא מדובר בהצגה גרידה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2004 00:42 |
|
| |
אשיב רק על אחת:
את הבליעות שבכלים אין מוכרים, שהרי מפורש בפוסקים (ראה מ"א סי' תסז ס"ק א, בשם הראב"ן. שוע"ר שם ס"ג) שאין בהם משום בל יראה.
ומה שמוכרים הוא רק חמץ בעין שעל הכלים, שאע"פ שפחות מכזית בטל לכלי ואין צריך לבערו, מ"מ נהגו לבער (שו"ע סי' תמב ס"ל), או למכור (שוע"ר סדר מכירת חמץ).
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2004 03:58 |
|
| |
אולם מה שכן צ"ע הוא אמאי לא נוהגים במסירת המפתחות להנכרי כפי שמבואר בכל הפוסקים כהט"ז מג"א שו"ע הרב ועוד???
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2004 06:44 |
|
| |
.
מהפכן:
רוב העם מוכרים חמצם דרך הרב הקהילתי. ואמנם קרא מפורש "גוי גדול עצום ורב" , אולם סלקא דעתך כי מסירת המפתחות לרב תספיק ?
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2004 10:52 |
|
| |
מעניין לראות, שאת מכירת הקרקעות, בשביעית בזמן הזה, שהיא מדרבנן, שללו חז"לינו האחרונים, המעדיפים שמליוני שקלים יועברו לפלשתינאים, לקניית נשק לרצח יהודים, ובלבד שלא לעזור לציונים, אך הקלו בבמכירת חמץ דאורייתא.
האם זה משום שמהמכירה בשביעית, לא מרויחים הרבנים, שהרי מכירת קרקעות המדינה היא ע"י הרבנים הראשיים, ואילו ממכירת החמץ עושים הרבנים "הפרטיים" כסף?
תוקן על ידי - נישטאיך - 29/03/2004 10:56:24
|
|
|
|
|
