מנהג מכירת החמץ התמוה

ווטו: לשאלת יענטע, מנהג מכירת חמץ לגוי, מועיל או מזיק 11/4/2003

"צדיקים ילכו בו ופושעים יכשלו בו".

ראשית המנהג נובע מסיפור המובא בתוספתא [אוסף ברייתות, היינו משניות "חיצוניות" שלא כללן רבי במשנתו] שהיו תנאים בדרך בספינה וחששו שלא יספיקו לבער את חמצם, לכן מכרו אותו לגוי וחושבני שמוזכר שם גם שרמזו על אפשרות לקנייה בחזרה, אבל בהחלט לא כתנאי מובן מאליו.

ייתכן שלא היה נוח לחכמים שדבר זה ייהפך למנהג קבוע, כי יש בזה גם מכשול בביעור חמץ וגם חילול השם.

המכירה הרצינית היא רק למי שעושה כל מאמץ לבער וחושש שנשאר לו איזה שהוא חמץ בלתי מבוער ובלתי בטל מאליו [עכ"פ כשימצאנו].

יפה היו עושים לו היו משערים את ערך החמץ הנמכר עבור המוכר לשיקנהו מחדש כך שיוכל לשקול אם היה מבערו בלב שלם לולא המכירה.

מפאת הבעיתיות שבמכירה רצינית, הוציא ת"ח מקורי [הרב ברנד מערד/עמנואל] קונטרס מענין בנושא בשם "מכירת חמץ".

*****
יהוסף:

להבנתי מנהג מכירת חמץ משריש כמה השקפות מעוותות עד היסוד.

א' היושר מתעוות. אדם מוכר בשעה ששניהם יודעים שזו "מכירה דתית" מה שאני משער שהגוי בספינת החכמים שהביא ווטו לא ידע.

ב' יושר תורני. אם התורה אמרה וההלכה חייבה את ההשתדלות הנורמלית מה הם ה"נערווין" [=עצבים] האלו לחשוש מעבר לחשש ההלכה והרי כבר אמרו על כך בירושלמי ובבלי יבמות "והכסיל בחושך הולך" ואמרוהו גם על המחמיר כשמאי והלל וכ"ש כאן?

ג' יושר הגיוני. ההגיון הרי אומר וקובע מעל לכל ספק, שאדם שמחזיק בבליעות אינו מחזיק בחמץ, אדם שניקה את הבית ושלל כל חמץ ואף ביטל כבר אינו מחזיק שום חמץ כחמץ - לא מבוטל, אלא כל חמץ שאולי יש אצלו כעפרא דארעא הוא ופשוט שאין עוברים עליו בפסח וגם אין בו בעיה של חמץ שעבר עליו הפסח.

נמצא כי המכירה מנהג שטות היפך רוח התורה וההגיון וגם צדיקים שילכו בה יכשלו בה כי חילול ד' יש כאן ואין צריך לפנים אחר העיון בפנים העניין ובתוכן המכירה.

וידעו כל עמי הארץ כי מי שלא ימכור תבוא אליו הברכה ואור ימלא ביתו ושכלו והוא שלא יעשה הדברים כמצוות אנשים מלומדה ולא יתחלל עוד שם השם בעשיית החמץ כמין חומר נפץ ומצוות ד' כמניות בבורסה.

אקדמאי: 27/3/2004

חלפה שנה.
שימו לב לחידושים.

אני קורא במקומון חרדי את ההודעה הבאה:

הידעת?
על ידי מכירת חמץ ניתן להציל עשרות יהודים מלעבור על 13,789,440 לאווין.
(החשבון: 7 ימים, כפול 24 שעות, כפול 1080 חלקי שעה, כפול 76 רגעים)

1. קבל מאיתנו טופס מכירת חמץ.
2. צלצל לכל יהודי שאתה מכיר, שקיים חשש שלא ימכור את החמץ שברשותו.
3. בקש ממנו את שמו, משפחתו, וכתובתו המדוייקת.
4. מסור לנו בחזרה את הטפסים עד יום חמישי י' בניסן.

זכור! השנה אי"ה נדאג שכל יהודי ימכור את החמץ שברשותו.

ועד הרבנים העולמי למכירת חמץ, ת"ד 3111.... וכו'


האם צפו מחוללי התקנה את ההתפתחות הזו?
איזו צורה רצינית יש למכירה זו?
האם יש כאן באמת זיכוי הרבים?
מה עם מנין הלאוין הפשטני, מקובל עליכם?

*****
מציץ_ונפגע:

חידוש עצום ! בשעה ניתן לעבור לא פחות ולא יותר מ1080 כפול 76 לאוין!

אבל אנחנו הרי סופרים רק ששים שניות לששים דקות .

והאם לא ניתן לעבור על לאו ברציפות ?

*****
מיימוני:

אקדמאי

אני שותף לביקורתך, אבל:

א. מכירת חמץ באמת מצילה יהודים מאיסור.

ב. עשית מצוה אחת, אפילו באופן הזה - באופן אבסורדי, אולי דווקא באופן הזה - כמו הנחת תפילין בשוק אצל חב"ד - יכולה לקרב אדם למצוות.

יש מקום נרחב לדון בפעילות כזו, למשל בספירת המצוות שלה, ולא תמיד לשבח, ואולי זה נושא לאשכול נפרד.

בעצם היה לך אשכול כזה, אנו סטיקרים בני מאמינים. לינקזצר? על הגישה העממית למצוות - אם כי גישה שהחפץ חיים השריש ברבים מספריו. שוב נושא חדש!

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

*****
אקדמאי:

מואדיב:
.

מכאן הוכחה דתית לסופיסטים היוונים.


ממה נפשך:

אם פרק הזמן הקצר ביותר הוא 'רגע' , כהגדרתו על ידי הרמב"ם.

משך זמן זה הוא 'נקודתי' ואיננו רציף, ולכן עברה הנעברת, נעברת רק את מספר הרגעים שנעברה.

וכעת נסב לטובתנו את הדוגמה הסופיסטית:


נניח שאני רואה את חמור שונאי רובץ תחת משאו, ושונאי - רובץ לידו.

ובידי חץ וקשת, ואני, במקום לעזוב עמו, מחליט להעזיבו מן עלמא הדין.

והרינו יורה חץ אל בעליו של חמור שונאי.

הקו בין הקשת שלי לבין בעליו של חמור שונאי, מורכב מהרבה מאד נקודות, ככל קו הנדסי.

בכל נקודה ונקודה, נמצא החץ במשך רגע אחד, ובנקודה זו הוא עומד.

כלומר, במשך אינספור נקודות בדידות, החץ עומד במקומו באויר - וכלל לא נע.

ואם כך הוא, הרי שהחץ כלל איננו נמצא בתנועה, משום שהוא רק נמצא כל הזמן במנוחה, כל פעם בנקודה אחרת.

אני אשם שבעליו של חמור שונאי נמצא מתבוסס בדמו וחץ נעוץ בחזהו ?!

*****
אידך_גיסא:

אקדמאי,
אני מסכים עם מיימוני. רוח המסחור והפופולריזציה איננה לטעמי, וגם אנכי הק' משתעשע מ"בוכהלטריית העבירות", אבל אם זו הדרך להציל יהודים מעבירה - למה לא? שיהנו גם הם.

ולגוף הנושא: הרב רוזן פרסם לפני כמה שנים מאמר ב'אקדמות' ובו הוא כותב על מושג ההערמה. לדבריו, יש כאן חכמה מרשימה: ההלכה משאירה פתח למקרים שצריך אבל יודעת לומר שלא להשתמש בו אם לא צריך באמת. ואם צריך באמת - טוב ויפה שלא כל הדברים חתוכים. אדרבא, זו מחכמתה העמוקה ומתחכומה של התורה. ועוד יש להאריך בדבר.

אבל רגע, יש מישהו שחושב שבאמת אפשר להסתדר בלי מכירת חמץ?

אידך גיסא

*****
asher177:

אידך גיסא

עיין בהודעתו של "יהוסף" בתחילת האשכול ותראה איך אפשר להסתדר בלי המכירה.

מציץ_ונפגע:

לגבי ה'בוכהאלטעריי' של העבירות , לגבי כלאים מצאנו שבכדי להתחייב פעמים צריך לשהות בכדי שיפשוט וילבש . אולי יש בשביל כל עבירה הגדרה מדוייקת כיצד לחלק לכמה עבירות (ונפק"מ לענין מלקות וקרבן וכו') .

*****
אידך_גיסא:

מציץ,
ברור שהזמן של דקה, וכן של שניה, הוא זמן הסכמי חילוני, וכל הקשקוש הזה הוא עורבא פרח.
למיטב ידיעתי הזמן המינימלי בהלכה הוא הזמן של "תוך כדי דיבור", היינו, הזמן הלוקח לאמירת "שלום עליך מורי ורבי". אצל סתם בני אדם - בערך שתי שניות (מדדתי!); אצל בחורי ישיבות ליטאיות - בערך שתי עשיריות שניה. והרי לך מחלוקת בשיעורים...

אידך גיסא

*****
מציץ_ונפגע:

אידך

ברור כדבריך שחלוקת השעה היא שרירותית .

הענין הוא שבכל מיני הקשרים מצאנו שחז"ל התעסקו בבוכהאלטריי של מספר העבירות (לגבי מלקות וקרבן). לגבי כל מיני איסורים בתורה מצאנו חלוקה בגופים , חלוקה בשמות ,חלוקה בזמן וחלוקה בהעלמות כדי לחלק למספר עבירות . השאלה היא האם יש קריטריון שלפיו נוכל לקבוע גם לגבי איסורים שלא נתפרש בהם כלום מה מחלקם לשנים מבחינת הזמן ?

לכאורה נראה שבהתאם להגיון לגבי כלאים שזה בכדי שיפשוט וילבש , אפשר לומר שגם בכל איסור החלוקה בזמן הוא לפי כמות הזמן שלוקח לעבור האיסור מחדש . לגבי כל איסור יש לדון מהי אותו אקט שבאמצעותו עוברים האיסור מחדש . אולי בנד"ד הגדר הוא 'בכדי שיבער' או משהו כזה . מצד שני יש לדון שכל זה לא שייך לגבי איסור כמו תשביתו מכיוון שהיא נעברת בהימנעות ממעשה .

רק ילמדוני רבותי, איך אפשר למכור משהו של מישהו אחר*?

השכן

מדין זכות היא לו,

חשבתי מדוע לא ימכרו את החמץ של הרשומים בספר הטלפונים? והחלטתי שאת זאת הם כבר עשו, אלא שהם מחפשים שמות אנשים שאין להם טלפונים, או בעלי מספר חסוי.

נישט,

איך מוכרים משהו של מישהו אחר? וכי חבין לאדם שלא בפניו?  אבל אם אפשר למכור את החמץ לאחר בלי שהבעלים מסכים - הפקעת את כל התורה כולה. אדרבה, ימכור הרב הראשי את חמצם של כל ישראל [כולל בעלי הטלפונים החסויים] למוחמד אבו-משו [אחרי שבירר היטב שאינו אחמד בן-שרה], וחלאס. למה צריך להטריח בעלי בתים בערב פסח לרב השכונתי? בהזדמנות, אם נכון הדבר לפניו, ימכור גם את כל החמורים [כדי שנחסוך פדיון פטר חמור], את כל היבול [כדי שנחסוך מעשרות] ואם נשאר לאבו-משו כמה פרוטות - שימכור לו גם את הרבנות עצמה.

_________________