שיטת הלימוד שכבשה את "עולם הישיבות"

דומני שזה יהיה קצת יומרני לנסות לקיים את בקשתך במסגרת מצוצמצת.
אני אישית הייתי מעדיף להפנות אותך ל2 מקורות נפלאים המאריכים להסביר את שיטת וגישת בריסק:
איש ההלכה המופלא של הגרי"ד סולוביציק ולא פחות מאיר עיניים הפרק על הגר"ח באישים ושיטות של הגר"ש זוין. כאן בפורום היו כמה וכמה דיונים בנושא (לינקזעצער!)
בעיקרם הם מתבססים על ההגדרות של הנ"ל

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=203397

http://hydepark.co.il/hydepark/Topic.asp?topic_id=366236

סיכמתי כמה דברים הנוגעים לענין, מתוך ספרו המעניין של הרב מיכאל אברהם 'שתי עגלות וכדור פורח':

טענתה המרכזית של הפילוסופיה האנליטית בתחילת המאה הכ' היתה, שרוב הבעיות הפילוסופיות הגדולות הן בעיות שלא ניתן לדון בהן ברצינות, וחלקן אף מדומות. אחת הטענות המרכזיות של הפילוסופים ראסל וויטגנשטיין, הנחשבים לגדולי הפילוסופים האנליטיים, היתה שאין בהכרח קשר בין המבנה הדקדוקי של משפט בשפה הטבעית לבין המבנה הלוגי של התוכן שמשפט זה מייצג. לפיכך, רוב הבעיות הפילוסופיות המעסיקות את ההוגים לכל אורך ההיסטוריה יסודם בעצם בשפה בלתי מדויקת.

כך הבשיל תהליך ספקני רציונלי-אנליטי בהיסטוריה האינטלקטואלית, שהגיעה למצב בו פעילות החשיבה היחידה הלגיטימית היא פעילות אנליטית. במצב כזה, כל בעיה פילוסופית אמורה להיפתר על ידי אנליזה של המושגים והטענות המייצגים אותה, ולא על ידי ביקורת פילוסופית של הטענות המיוצגות על ידי אותם משפטים. זוהי הקביעה הידועה בפילוסופיה כ'ריקנותו של האנליטי', או 'חוסר האונים האנליטי'. ההסבר לכך הוא משום שהאנליטיות אינה יכולה להוסיף לנו ידע מעבר למה שכבר טמון בהנחות, אותן אנו כבר יודעים. במסגרת האנליטית יכולה להיבחן רק העקביות של המסקנות עם הנחותיו של הטוען, אך לא ההנחות או המסקנות כשלעצמן. גם תחום המתמטיקה הושפע מהפוזיטיביזם הלוגי בראשית המאה, ובא לידי ביטוי בהגדרותיו המחודשות של ראסל לתורת הקבוצות, שפתר בכך מספר כשלים שהיו בשיטה זו קודם לכן.

עם הגעתה של החשיבה האנליטית לבית המדרש, נעשו ההגדרות עצמן יותר ויותר פורמליות. הניסיון להכניס מושג אינטואיטיבי לתוך סד פורמלי הולידו לפעמים הגדרות מאד מפותלות שלא התיישבו עם השכל הישר. היתה זו תופעה דומה מאד לניסיונותיהם של חלק מן הפילוסופים האנליטיים בתקופה זו להכניס לסד פורמלי מושגים וטענות שהיו ברורים ברמה האינטואיטיבית. הביקורת שהושמעה כלפי האנליטיות הבית-מדרשית דמתה גם היא לביקורת שנשמעה בחוגים פילוסופיים ביחס לאסכולה הפוזיטיביסטית-אנליטית.

בבית המדרש היתה לכך כאמור השפעה גם על תחום פסיקת ההלכה, או ליתר דיוק על העדר פסיקה והכרעה הלכתית. עקב העיסוק האנליטי איבדו הלומדים את היכולת להכריע הכרעה בין שתי דעות הלכתיות מנוגדות. לכל אחת מן הדעות הוצע הסבר רציונלי-אנליטי, או הגדרה פורמלית, שאינם פחות משכנעים מן ההסבר וההגדרה שניתנו לדעה הנגדית. ר"ח סולובייציק הביא את האנליטיות ההלכתית לשיאה, ומפורסמת העובדה מתקופת היותו רבה של בריסק, שפעם שלח שאלה הלכתית לר' יצחק אלחנן מקובנה והדגיש שברצונו לשמוע 'אסור' או 'מותר' בלבד ללא פירוט הנימוקים. הנחתו של ר"ח היתה כי לכל נימוק ניתן יהיה להעלות סברה הפוכה, ולכן רצה לקבל רק את המסקנה ההלכתית, מחשש שידיעת הנימוקים תביא אותו לערער על הפסק.

ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה היה פוסק החלטי נודע, שניחן באינטואיציות וביכולת הכרעה. כנגדו היה ר"ח טיפוס של למדן חריף שאת למדנותו אפיינו הספקנות והאנליטיות. למדנים מסוג זה ידעו להעמיד כל סברה על הגדרת המיוחדת, ולפיכך התקשו להכריע בית שתי דעות הלכתיות, שהועמדו בצורה משכנעת זו מול זו. מצב זה של פיצול הסמכויות בין הלמדנות לפסיקה החריף עם התפשטותה של דרך ההבנה בעולם הלמדנות, ושיקף תהליכים דומים שהתרחשו אז גם בעולם המדע. גם שם החלה אז התרחקות מן האינטואיציה ומן החשיבה הסינתטית, ואופן החשיבה הפך בהדרגה ליותר ויותר פורמלי-מתמטי. התופעות נתפסו כמקרים פרטיים של חוקים בעל תוקף כללי, וההסברים לתופעות ניתנו במונחי רדוקציה לחוקים כלליים ולא באמצעות הסברים שכליים.

לסיכום:
היכולת האנליטית הגבוהה של הדורות האחרונים, מצליחה להעמיד כל שיטה הלכתית או פרשנית על אדנים ברורים ומובנים אנליטית, מתוך הקונטקסט של עצמם. דוקא העליה ביכולת הניתוח גורמת לחוסר יכולת להכריע בין העמדות השונות, ומכאן גם ההחמרה לצאת ידי כל הדעות.

בתקופות קודמות ניתן להבחין בפרשנות ופסיקה שנראות מתוחכמות פחות, ובעלות אופי פחות אנליטי. הפוסק הכריע על סמך הבנתו שלו, ואינו מנסה להבין ולהצדיק את החולק עליו. נראה שהוא גם בעל יכולת אנליטית פחותה לעומת החכם בן דורנו.

היכולת האנליטית הולכת ומשתפרת גם בעולם התורה כמו בעולם המחשבה והמדע. המושג 'ירידת הדורות' המדובר כל כך, אינו נובע ממושאי הלמידה אלא מהמתודה. לאורך ההיסטוריה ישנה ירידה ביכולת הסינתטית ועליה ביכולת האנליטית, הן בתחום התורני והן בתחום המדע.

סולובייציק, הרב יוסף דב. איש ההלכה - גלוי ונסתר. ירושלים תשמ"ד.

עמיאל, הרב מ"א. המדות לחקר ההלכה – מדות ההגיון בהסברה התלמודית, ירושלים תשל"ב.

קפלן, צבי. מעולמה של תורה - על דרכים ועל יצירות שבתחומי ההלכה, ירושלים תשל"ד.

שטמפפר, שאול. הישיבה הליטאית בהתהוותה., ירושלים תשנ"ה.

אטקס, עמנואל. 'בין למדנות לרבנות ביהדות ליטא של המאה הי"ט', ציון נג, ד (תשמ"ח), עמ' 403-385

ברויאר מרדכי, אוהלי תורה, תשס"ד.

שולומון, נח (נורמן). 'חילוק וחקירה – עיון בשיטת הלימוד הליטאית בישיבות', מדור דור, א, ירושלים תשל"ט, עמ' 9 – 48.

אדלר, יצחק. עיון בלומדות, ניו יורק תשמ"ט.

Lichtenstein, Mosheh, "What" hath Brisk wrought; the Brisker derekh revisited, Torah U-Madda Journal 9 (2000) pp. 1-18

Solomon, N. The Analytic Movement : Hayyim Soloveitchik and his circle, Atlanta, Ga. : Scholars Press, c1993.

M. E. Wachtfogel, The Brisker Derech, Jerusalem 1993

הרב א' ליכטנשטיין, 'כך היא דרכה של תורת 'הרב' – לדרך לימודו של הגרי"ד סולובייציק', עלון שבות, בוגרים ב, ניסן תשנ"ד, עמ' 105 – 120.

מ' ליכנטנשטיין, 'סבא רבא', עלון שבות, בוגרים ב, ניסן תשנ"ד, עמ' 120 – 135.

א' קרומביין, 'על גלגוליה של מסורת לימוד', נטועים ט (אלול תשס"ב), בטאון לתורה שבעל פה, בהוצאת מכללת הרצוג – ישיבת הר עציון, עמ' 51 – 95.

הרב א"י אונטרמן, 'נצנוצי זכרון', בריסק דליטא, (אנציקלופדיה של גלויות, ב), ירושלים ותל אביב 1954, עמ' 164.




נ' וואקסמאן, 'לדמותו של הגאון ר' שלמה פוליאצ'יק ז"ל', תלפיות, שנה ו, א-ב, ניסן תשי"ג, עמ' 3 – 35.

ווקסמן מספר שם על העילוי ממייצ'ט (שלמה פוליאצי'ק – 1878 – 1928) "שהשתוקק עד למאד לראות את כתבי ר' חיים ז"ל יוצאים לאור, ופעמים רבות הביע את רצונו עד כלות נפשו לזה, באמרו שהרבה חלושי המוח קבלו רק פרחים וצעצועים ממחשבות ר' חיים (די צאצקעס), ומשתדלים לחקות אותו באופן זול, אבל לא ירדו לעומקם של דבריו, ובבוא הספר ישוב כבוד ר' חיים למקומו הראוי". (שם, עמ' 11)

עוד הוא מספר כי כאשר יצאו חידושי ר"ח לאור בשנת תרצ"ו, הוא שאל את הרב יוסף רוזובסקי מו"צ בוילנה, ויד ימינו של ר' חיים עוזר, מה דעת גדולי וילנה על הספר, ולמה לא הוערך כראוי בעתוני היהדות החרדית בפולין. השיב בזה הלשון: "האמת אומר לך, כי רושם ראוי קצת, מעט מהרבה לפי ערכו של הספר, נשאר רק אצל המבינים היחידים, אבל אצל ה'המון' (גם גדולים וגאונים יוכללו בזה) ואף אצל המבינים שבהם, לא עשה את הרושם המקווה, ואדרבה, הופעתו היתה מעין אכזבה. חשבו שיהיה כולו מלא 'בליצן' ו'קלנג' (ברקים וצלצולים) כמו שהיו רגילים לשמוע בעולם התורה משמו, שאינם אלא לתענוג ולהנאה, ולבסוף – הרי הוא 'שטיקער גארניט' (חתיכת כלום) שצריך לעיין בהם בעמל ויגיעה, ורק אחר עמל רב סוף ה'קלונג' והתענוג לבוא... עכ"ד. (שם, עמ' 12)

אקדמאי-יישר כח גדול.

הערה אחת-האם אתה סבור שהחשיבה האנליטית הלמדנית בבית המדרש.הושפעה מהחשיבה האנליטית הכללית?

והערה -

אי היכולת להגיע לפסק הלכה.אינה בהכרח תולדה של חשיבה אנליטית מבית מדרשו של הגר"ח.כבר בתלמוד (יומא כז?) מובא כי משבט יהודה לא יכולים להגיע לפסק הלכה.(ויש לי בזה דרש ארוך).כמדומה שחוסר יכות ההכרעה הוא תולדה של חשיבה בעלת רמת חריפות גדולה מאד.היכולה להצדיק או לסתור כל עמדה מנגדת.יהא זה בדרכו של הרב פולק מייסד הפלפול הפולני מקדמת דנא.או ר חיים מייסד החילוקים הליטאייים.למותר לציין שאם אחד מהחריפים הגיע בכל זאת לכלל הכרעה הלכתית.הרי שיש לדבריו משקל יתר.אבל זה כבר קשור לעניין ארוך של "סיני לעומת עוקר הרים"

יש לציין שבהקדמת ספר הצפנת פענח להרוגאצובר כותב המו"ל.כי שיטתו היתה ההפך המוחלט מר חיים.שיטתו היתה לאחד את כל מימרות התלמוד לחטיבה אחת.ודווקא למצוא את הקשר בין כולם.

אצל הספרדים כמעט ואין בעיה להכרעת ההלכה.מפני דהם נשענים על "כללי הוראה" וכל המחלוקות ביניהם הם עקרוניות על הכללים.כך שהגם אם תפלפל ללא סוף ובכל שיטה.בכ"ז ההכרעה די פשוטה.(ניתן לומר שהגר"ע יוסף שליט"א הביאה לפשטות עד לרמה הטכנית ממש)

מוטי,

על השפעות ישירות קשה לדבר, בפרט לא בקשר לר' חיים עצמו, שהתרחק מכל ריח השכלה, ובודאי מהעולם המדעי.
ובכל זאת, אפשר לדבר על התפשטות והתקבלות שיטת ר' חיים בישיבות, כמי שתואמת הלכי-מחשבה מקבילים בעולם המדע. העובדה שתהליך דומה התרחש באותו הזמן בקרב אסכולות אינטלקטואליות שונות - מלמדת משהו לדעתי.
בראשית המאה העשרים הדור כולו חשב בכלי חשיבה חדשים, ודומים. כמובן בהשפעת המודרנה, העיור, התיעוש, העיתונות, המדעים, הצטברות הידע ההיסטורי. היחיד נחשף לדעות מגוונות ולחשיבה מורכבת.


לשאלתך השניה:
לדעתי הפלפול הפולני לא ניטרל את יכולת הפסק, כפי שעשה החילוק הבריסקאי. אמנם גם שם היתה יכולת להציב רציונל שווה לשתי דעות הלכתיות מנוגדות, אולם ליקוי זה קיבל איזון מההפרדה שרווחה אז בין לימוד הגמרא ללימוד פסק.

את רוב ידיעותינו על שיטת הפלפול אנו יודעים מספרות הביקורת שנמתחה עליו. (מהר"ל, ר' אפרים מלונשיץ, מהרש"ל ועוד). מתוכם אנו לומדים כי תחת שלטון ה'פלפול' נתפס לרוב לימוד הגמרא כנפרד לגמרי מלימודי 'פסק', ומבחינה מתודית היה זה לימוד בלתי מבוקר, ובעיקר בלתי מונחה לקראת מסקנה הלכתית. תכליתית.

מחמת הפרדה זו יצא הפסדם של הפלפלנים בשכרם, שפסיקת ההלכה שלהם היתה 'סינתטית' (במונחי מיכאל אברהם), כלומר רציונל ריאלי ואינטואיציה בריאה, להכריע כצד אחד. מה שאין כן אצל הבריסקאים, שם כל הצדדים ההלכתיים צודקים, ולכן ההלכה מפחידה ביותר, כי אי אפשר 'לצלוח' אותה בשלום.

האם ניתן להסיק מכאן ששיטת הלימוד בישיבות היא עקרה, במובן זה שאינה מסוגלת להביא לידי אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא?
המאמר האנטי בריסקאי ביותר לענ"ד, הוא מאמרו של פרופ' חיים סולובייצ'יק Rupture and Reconstruction שאחד הדברים שהוא מתאר שם הוא התגברות מעמדם של ראשי הישיבות כנציגי הטקסט וגם איבוד כוחו של הנוהג החי, וזה מה שאנו רואים נגד עינינו. אחת הטרגדיות של הדור היא שראשי ישיבה שעיסוקם עם בחורים בני שמונה עשרה, וזו היכרותם עם החיים, הם שמנהלים את היהדות הדתית.

תוקן על ידי - אריק123 - 28/03/2004 8:48:51

אקדמאי, ישר כוחך

דומני שטענת 'שתי עגלות וכדור פורח' אינה על השפעה של הלך הרוח המשכילי על עולמה של תורה.

לטענת המחבר, שיטת בריסק והפוסטמודרניזם הם בבואה של אותו תהליך פסיכולוגי כלל אנושי, שקיים במידה מסויימת אצל כל אדם:

א. שלב האמיתות המוחלטות.
ב. שלב הטלת הספק.
ג. שלב החזרה לאמיתות המוחלטות בצורה בוגרת יותר, אינטואיטיבית יותר ושכלתנית פחות.

כך, בעולם הפילוסופיה, אחרי המודרניזם שראה בשכל כלי להשגת האמת, מוכרח לבוא המרד הפוסט מודרניסטי שהנחת היסוד שלו היא ש'כל אחד והאמת שלו', כלומר אין אמיתות מוחלטות.

כך, בעולם היהדות, אחרי חז"ל וחלק מהראשונים שפסקו באופן נחרץ את האמת, מגיעה הבריסקאיות ועולם התורה של ימינו אחריה שמפחד לפסוק ובורח תמיד לחומרות על מנת לצאת ידי כל הספקות, כי תמיד צריך לחשוש לכל האמיתות.

כך לדעתו גם אצל ילד שמקבל את כל האמיתות כמוחלטות, ובהתבגרותו נהיה ספקן ומתמרד נגדם.

ואולם, לדעתו, אנו בפתחו של השלב השלישי:

הפוסט מודרניזם ישקע ויפנה מקום למודרניזם בוגר ואינטואטיבי יותר (שיסלול את הדרך לחזרת האמונה והדת).

הברסיקאיות תשקע ותפנה את הדרך ל'תורת א"י' ולרוח הנבואה שתביא עמה פסיקה נחרצת.

הילד הספקן יחזור בסופו של דבר לאמיתות הראשוניות, אם כי מתוך בגרות מחשבתית.

___________________

לשם הגילוי הנאות, המחבר סיפר על עצמו כי גדל בחינוך הדתי לאומי (ישיבה התיכונית ותקופה בישיבת הסדר). במהלך שירותו הצבאי התרחק מעולמה של תורה. בגיל מאוחר יותר חזר אליו ולמד מס' שנים בישיבות ליטאיות.

ממללא

מיהו המחבר?

ממללא, אכן קראת היטב את הספר.

אני עדיין באמצע, עוד לא סיימתי.


המחבר הוא ת"ח עצום ופילוסוף מקורי, ד"ר לפיזיקה, למד בכמה כוללים בבני ברק וכיום ר"מ בישיבת ההסדר בירוחם.
פרטים נוספים אצלי, אנחנו בידידות אמיצה.