שיטת הלימוד שכבשה את "עולם הישיבות"

בעל בעמיו,
באשר ל'דעת בעלי בתים (במובן של שכל ישר) הפוכה לדעת תורה', לפעמים אני תוהה אם זה מוכרח להיות כך... ולא מהסיבה שלך. לא הבנתי מה אתה לומד מהדוגמה שהבאת. בכל מקרה הדבר האחרון שאפשר לומר על הפיזיקה האריסטוטלית הוא שהיא 'אינטואיטיבית'.

ר' מיכי,
נדמה לי שלא שייך לה''ר בכה''ג, גם אילו היית מסכים עם הביקורת שלי. האדם אומר ברדיו מה שנראה לו, בשמו (כנראה. לא שמעתי את תחילת השיעור). מלה''ד לספר נפוץ שאני זוכר את שמו ולא את שם מחברו. אני אומר לך שהספר הנ''ל גרוע ושואל אם אתה זוכר את שם המחבר. זה לה''ר?
התדר לא זכור לי. הרדיו התביית מעצמו על דברי התורה המתוקים . בכל מקרה הצלחתי לקלוט בכביש 443 עד בן שמן, מה שאומר שתושבי גוש דן לא זוכים להאזין לד''ת הנ''ל (או שבבריסק שמעו על האינטרנט והם משדרים גם בו...)

לגופו של עניין, אין מדובר בסמנטיקה אלא במהות. כשהוא מדבר על כך שחפץ לאחר יאוש הוא חפץ ללא סימנים, הוא לא מתכוון רק שדינו המעשי של חפץ כזה מצבו שווה לחפץ ללא סימנים, הוא ירצה לעשות שימוש ב'הבחנה' הזו מאוחר יותר, לומר למשל שיאוש שלא מדעת לא מבטל את הסימנים שבחפץ או דברים דומים. כלומר יש כאן מעבר לתרגום לשפה למדנית. צריך צידוק לזה.
אני מסכים שמעבר לטעמים הפשוטים יש מקום למסגרת למדנית או משפטית. השאלה כמובן מאיזה שלב היא 'נכנסת לפעולה', כלומר התחום בו השכל הישר יכול להתמודד לבדו גם בפרטי הדינים הוא רחב מאוד. מעלה אחרת שיש לשכל הישר היא בזה שהוא איננו תלוי אופנה (כמו דרך הלימוד הישיבתית של היום או זו שקדמה לה או זו שתבוא אחריה). כך הקשר עם המקורות ישיר, הרשב''א התכוון למה שכתב ולא לאיזה סאבטכסט עלום שנצרכו שבע מאות שנה כדי לגלותו.

הנחתך היא שאנחנו מחפשים למה התכוין הרשב"א. אבל בישיבות לא מחפשים את זה. שם מחפשים מה מונח במסגרת דבריו מבחינתנו ובמינוחים שלנו.
על כן המסגרת של הייאוש כמוחק סימנים אינה סבטקסט של חז"ל, אלא הגדרה משפטית למצב הלכתי נתון.
לא היה בכוונתי לומר את הטענה הבנאלית שהמצב לאחר ייאוש הוא כמו המצב ללא סימנים. אני אכן התכוונתי לומר שהגדר המשפטי הוא שהייאוש מוחק את הסימנים, ובאמת ניתן להסיק מכאן מסקנות הלכתיות-משפטיות.
הדבר מזכיר לי פיקציות משפטיות, כמו האמנה החברתית (ראה אשכולי על כך, שלא מזמן לא הצליח להתרומם כאן). אף אחד מעולם לא חתם אמנה חברתית, ובכל זאת יש משפטנים שבחרו להשתמש באמנה החברתית כמסגרת משפטית שבתוכה יש להבין את המחוייבות שלנו למוסר ולכללים החברתיים. תשאל: וכי אנחנו צריכים סבטקסט של המחוייבות הזו? למה התכוין המשורר המקורי (=אדם הראשון, שהיה ראשון המחוייבים למוסר. נניח...). אין כאן ניסיון לרדת לחקר העבר אלא להציב מסגרת להבנת ההווה, על מנת שנוכל להסיק ממנה מסקנות אופרטיביות. ואכן אותם משפטנים מסיקים מסקנות מעשיות להפליא מן ה'עובדה' שהיתה אמנה חברתית. אז למה אי אפשר להסיק מסקנות מכך שהייאוש מוחק סימנים? כי זה בישיבות, ולא באקדמיה? למה כאן זה שטויות, ואילו שם זה נאור ומתוחכם?
נדמה לי שרגשי הנחיתות הישיבתיים ביחס לאקדמיה (שנובעים בעיקר מחוסר היכרות, לפחות בשלב הראשון), קשה להם לעזוב את בוגרי הישיבות. משום מה, כל שטות אקדמית נראית רנסנס מופלא וכל יצירה בישיבות נראית שטויות והבלים. ואנוכי לא כן עמדי.

_________________

מיכי

ר' מיכי,
למה איננו מעוניינים בכוונת הרשב''א עצמה? כפרשנות היא רלוונטית היום כמו בעת שנכתבה. שימת הדגש על הקורא ולא על הכותב מתאימה לדיסציפלינות אחרות כמו ספרות וכדו'. אין כאן חשש של 'עשאוני בניך ככנור', לפחות בחלק הזה של התורה, החלק המשפטי? אגב, יש בעיית אנכרוניזם בנסיון להגן על ר''ח מבריסק למשל באופן הזה. הוא לא היה רוצה או יכול לנסח דברים מעין אלה משום שבזמנו ובמקומו האופנה של קריאה חופשית לא נהגה כמו היום. לביקורת, לעומת זאת הוא היה יכול להיות מודע, אפילו בצורתה הגולמית. הראשונים באמת התכוונו לחילוקים ולהבחנות שלי? מסקרן אותי מה הוא השיב לעצמו.
לדבריך האחרונים, גם אם לא כוונו אליי, אומר שיש מעט מאוד שטויות אקדמיות (בתחומי העניין שלי ממדעי החרתא) שנראות לי 'רנסנס מופלא'. יצירה מקורית בישיבות לעומת זאת אני מתקשה לזהות עוד יותר.

נזכרתי במעומעם בדברים בוסריים ששמעתי פעם על הצידוק לפרש טקסטים תורניים במנותק מהשאלה למה התכוון המחבר. דיברו אז על 'ארון הספרים התורני' במובן זה שנצחיות התורה ואמיתותה המוחלטת מאפשרים לכל ספר שנכתב במסגרתה להתמזג בה במוחלט תוך ביטול הגוונים המיוחדים למחבר. כאילו יש תורה אחת אחדותית, ואין אנו מזכירים שמות החכמים אלא כמראה מקום: קטע התורה הכתוב בספר המכונה 'חידושי הרשב''א ולא דברי ר' שלמה בן אדרת. כך הצדיקו אז את דרך הלימוד הישיבתית שמוצאת קשרי מחשבה בין ר''י מגאש מהרי''ל ופני יהושע. לא הבנתי את זה אז ואינני מבין את זה היום. אולי יש הסברים טובים יותר.
אבל האמת שהנחת יסוד מעין זו משותפת למרבית לומדי הגמרא המקשים ומתרצים מדקויות שבסוגיא זו לדקויות שבסוגיא זו כאילו אין הבדל בין החכמים, או שעריכת התלמוד יכלה בכוח רוח קודש עצומה לבטל הבדלי דקויות כאלה. במיוחד נפוצות בתחום האגדה קושיות ממדרש זה למדרש זה וכו' תוך התעלמות כנ''ל. נראה שיש צידוק אחר או עמוק יותר לכך ואני לא זכיתי עד עתה לראותו.

_________________

בני

ר' מיכי, לא ראיתי מישהו שדיבר כאן על 'רנסאנס מופלא', ובכלל בשנים שלמדתי באוניברסיטה לא פגשתי הערצה עיוורת למנטרות קדושות כאלו או אחרות. המבחן שלי הוא פשוט - כשאני מנסה למצוא כמה ספרים חשובים שאני מרגיש שתרמו לי באופן כלשהו ושנוצרו ע"י מרצים ממדעי הרוח בשנים האחרונות, אני יכול להצביע על כמה כאלו (למרות שהרוב גם לשיטתי הוא חרטא). על תובנות ושיטות חדשות שאי אפשר לבטל אותם במחי יד. לגבי עולם הישיבות - האם אתה מסוגל להצביע על יצירה משמעותית שנוצרה בו ע"י מישהו שלמד בישיבות בארץ? על איזה ספר שילמדו גם בדורות הבאים?

בהחלט כן. מה רע בקה"י, חי' ר' שמואל, וכדו'? ובחרתי דוקא ממרכז המדף המסורתי. נשמע מיושן וקונוונציונלי? אז מה? האם זה פחות תורם מאשר ספרי מדעי הרוח למיניהם? אמנם התחומים הם שונים, ולכן מי שעניינו במדעי הרוח לא פלא שמה שתורם לו מצוי שם, ומי שעניינו ההלכה מה שתורם לו מצוי בספרות הישיבתית.
הערצה עיוורת יש בעיקר אצל יוצאי ישיבות (רצוי חרדיות), ולא אצל הסטודנט המצוי. שם יש סתם ציות אילם ונאמנות עיוורת (ראה אצל הרב זייני במאמרו בספר הגיון. אגב , הדברים שהוא  מוציא גם הם בהחלט מעניינים).

_________________

מיכי

ר' מיכי, שאלתי על יצירות של בוגרי ישיבות א"י בעשרות השנים האחרונות. לא על יצירות של יוצאי ישיבות ליטא שנתבקשו לפני שנים לישיבה של מעלה.