שיטת הלימוד שכבשה את "עולם הישיבות"

ואולי השיטה הליטאית מיצתה את עצמה?

מיכי,
לא ראיתי את המאמר של הרב זייני, אבל מי שמכיר את היחס של נאמני הרב זייני בטכניון כלפיו (מדובר בקבוצה של סטודנטים שהם עולים מצרפת ברובם) מבין היטב מה פרושם של ציות אילם ונאמנות עיוורת.

שלויימלע ,

שמעתי מאחד מתלמידי הגרש"ש שביקורתו של הרב עמיאל שם אינה מוצדקת מפני שרבם סבר להפך , שאין לצמצם את עושר הסברות למיטת סדום של מידות ספורות  .

ובהמשך לסיפור הנחמד שהבאת , האם יש מקור למה שמוסרים בע"פ משמו של הגרי"י ווינברג שמי שמאמץ לעצמו כמה מונחי יסוד החוזרים ע"ע , יכול בנקל לייצר מאמרי חסידות חבדיים לרוב ?

שלויימלע,
אני מסכים לכל מה שכתבת כאן. ואכן זה שייך לחוסר בהמשגה ושיטתיות שציינתי גם בדבריי. אבל העומק והחריפות שאנו.

גו"ג,
מילה בסלע. מסכים לגמרי. אבל הוא הדין בסטודנטים שלו למתמטיקה, וזהו חידוש גדול יותר.

ספרן,
אני מסכים. וזהו בדיוק חסרונה של הרפלקטיביות האקדמית. וכבר כתבתי פעם בפורום שמבואות הם עניין למומחים, ובד"כ לא ממש מסייעים למתחילים.

מיכי,
בד"כ ההוכחות בקורסים במתמטיקה מוצקות יותר מאשר בשיעור כללי.  אם תגיד שזה היחס של הסטודנטים גם בקורס, נניח, לתאוריות מגדר פוסט-קולוניאליות - זה כבר סיפור אחר.

בכדי לבאר תלמוד לא צריך לשקר או לעוות.
הרשב"א הוא הרשב"א, ודבריו הם דברי עצמו.
מי שרוצה לבאר את דבריו יבארם, מי שרוצה לחלוק עליו ולבאר ביאור אחר שיחלוק. 

ההתחייבות לכל מה שנכתב מאז זמן התלמוד ועד ימינו, והמאמץ ליישב זאת בכל מחיר ובכל ביאור, זה שורש הרע, הדבר גורם לגידול דורות של בני אדם, שיש להם בעיות קשות בהבנת הנקרא, וגם חוש ביקורת מינימלי אין להם.  

ביאור טקסט משפטי או הלכתי תוך כדי שימוש בשיטת חשיבה מובנית קבועה (חילוקים חפצא גברא וכדו'), גורמת ללומד לנוון את שכלו, בכל סוגיה יש נקודת סברא שעליה בנויה הסוגיה, בענייני תפילה יש דגשים מסויימים, בענייני ממון יש דגשים מסוימים, ולא קרבו זה אל זה, כך שלנסות לדמות ביניהם זה פשוט אילוץ השכל לצעוד בנתיב לא טבעי. 

כל פרשן צריך להתפרש בצורה נקודתית, אם יש טעות בדבריו צריך להדגיש זאת, ואם יש גבול שעד אליו הגיע שכלינו בהבנת דבריו, צריך להדגיש גם זאת.

כל סוגיה צריכה להתפרש לפי סברותיה, הסברים פשוטים והגיוניים, אין צורך לחזור על צמד מילים בכל סוגיה, ניתן להוכיח כיצד מבחינה לוגית ולשונית זה מוטעה.

דוגמה שזכורה לי כעת, הר"ח הניח בדעת הרמב"ם שיש 2 כוונות בתפילה, 1- ביאור המילים. 2- שידע שהוא עומד לפני ה'. 
חילוק זה שהוא חלק משיטת לימוד הרואה בכל סוגיה את אותו סגנון חילוקים, אין לו שום בסיס לשוני ברמב"ם, צריך לקרוא את ההלכות על פי העינין שבו הם נכתבו, ע"פ המקורות שמהם הם הועתקו, ולא לרוץ מיד לבנות חילוק בין סוגי כוונות שונים. 

על פי ביאור זה חייב כל אדם בשעת התפילה לכוון, 1- ביאור המילים, 2- לדעת בכל רגע ורגע שהוא כעת עומד לפני ה', אבל אותה הלכה (תפילה ד,טז) שבה נזכר עניין הכוונה של עומד לפני ה', נכתבה כהוראה כללית, והדגש בה הוא על האוירה הכללית שבה צריך להיות האדם שרוי בתפילה, אבל ברור שגם צריך לכוון במילים, כך שאמנם נזכר בה לשון כוונה אבל עיקרה הוא ביאור הדבר בצורה כללית הפניית מחשבת האדם מכל עסקי העולם, ואילו שיטת החילוקים לא הבחינה בדבר, והיא צימצמה את ההלכה לדיני כוונה.

בקיצור
הלכה זו היא כללית, וההלכה שמפרטת היכן צריך לכוון היא פרטנית.
ואילו לשיטת החילוקים כבר נכתבה הנחה, יש 2 סוגי כוונות, ובכך גם המצאנו הלכות שלא עלו לב איש (סוגי כוונות), וגם לא הבחנו מה מייחד כל הלכה.

אם אשיג את הספר של הר"ח, אולי אערוך על כך מאמר מפורט, באשכולי החביב על שיטת לימודו של הרמב"ם.

_________________

דרום ,

ביאורך הוא כמדומני כדברי החזו"א בהערות על גליון ספרו של ר"ח . את שתי הגישות , ניתח באורך הר"מ סולובייציק מציריך במאמרו ב "קול התורה" הארופאי .

ד"ח
כדבריך, מי שילמד את הרמב"ם לבדו, ללא השולחן ערוך, לא ידע שיש מושג של כוונה לפירוש המלות. אמנם הרמב"ם דר על כך במו"נ ח"ג פנ"א אבל לדעתי הרמב"ם לא יכול להגדיר אותה ככוונה מעכבת.

ולעיקרו של ענין, גם אם כדבריך עדיין יש מקום לברר את הסברות היסודיות או המטא סברות, במיוחד שנראה שהתלמוד מטפל בכל הנושאים בצורה דומה.