חומרות חדשות לפסח. מחווה לאכיש מלך גת

לא הייתי חוזר לנושא הקטניות אילולי מאמרו של הרב אלי אלטשולר 'עושר שמור לבעליו לרעתו' (הצופה, כ' סיוון). את הרב אלטשולר מכיר אני ומעריך אותו למרות שגילו כמחצית משלי. במאמרו הוא מציין כבדרך אגב, שגם שכאשר הוא מחמיר הוא מציין שיש גם דעות מקלות. אילו זו הייתה שיטת הפסיקה המקובלת, לא הייתי צריך לכתוב את מאמרי. אלא שלצערי השיטה המקובלת היא האיסור הגורף של החרדים מבית מדרשם של רבני הישוב הישן בירושלים

אנכי חי בארץ עוד מלפני מלחמת העולם השנייה וההכשר 'כשר לפסח לאוכלי קטניות בלבד' מאן דכר שמיה. החותמת הזו החלה להופיע אי שם בסוף שנות הששים (באם אינני טועה) ולצערי לא ראיתי את הרבנים מחוגו של הרב אלטשולר מתקוממים כנגדה.
למשל, הרב יהודה פריס שהוא ר''מ בכולל ישיבת ברכת משה מעלה-אדומים ודיין בבית הדין לגיור בירושלים פרסם מאמר ב'תחומין' (כרך יג' עמ' 163-180) על נושא הקטניות. סיכומו של המאמר הוא כדלקמן:
1. אין כל איסור בקטניות קלויות או חלוטות. נהגו איסור רק בקטניות מבושלות במים. יש עדיפות לקלות או לחלוט הקטניות לפני הפסח.
2. אין איסור בקטניות טריות שלא באו במגע עם מים. עדיף לבשלן בחליטה או לטגנם בשמן רותח.
3. עיקר לדינא להתיר אכילת כל שמן העשוי מקטניות (שמוכשר לפסח), ובפרט יש להקל בשמן סויה.
4. לא גזרו על קטניות שנתערבו והתבטלו ברוב. לכן מוצרי מזון (הכשרים לפסח) המכילים מעט קטניות, הבטלות ברוב, מותרים באכילה - בפרט אם מעורב בהם שמן קטניות בלבד.
5. מותר להאכיל קטניות לקטנים, וה''ה לחולים.
6. מותר לאכול תבשיל שבושל בכלי שבשלו בו קטניות בו ביום.
7. מותר להשהות קטניות בבית בפסח, וא''צ לחשוש שמא יתערבו, או שמא יאכלם בטעות.
8. אין מנהג אלא במינים שגזרו עליהם בלבד, ואין להחמיר במינים נוספים, כגון סויה.
הכרכים של 'תחומין' אינם מגיעים לידיעת הקהל הרחב. מדוע לא דאגו הרב אלטשולר ויתר הרבנים מחוגו, לפרסם סיכום זה לידיעת הקהל הרחב, אם לא כפסיקה אזי לפחות לידיעה? וכאשר אני כתבתי (ולא פסקתי!) משהו הרבה פחות מקיף, יצאו כנגדי בשצף קצף.

בתגובתו למאמרו של תאומים (הצופה, כ''ח אייר) כותב הרב אלטשולר 'עוד לא פגשתי אדם שלקח רצפט לתרופה מתוך מאמר באינטרנט'. קביעה זו נכונה לחלוטין אך הרב מתעלם מן העובדה שאותו אדם ייקח את המידע לרופא וידרוש אותה, ועל הרופא יהיה או לרשום לו אותה או לשכנעו כי התרופה אינה מתאימה לו.
שיטת הפסיקה הבריסקאית עברה מן העולם, לפחות במחננו (כך אני מקווה) ולכן לכל אדם אינטליגנטי חייבת להיות כל האינפורמציה כאשר ניגש הוא לרב. הרי ההלכה מאפשרת לאדם ששאל רב והפסיקה איננה נראית לו, לגשת לרב אחר, לומר לו כי כבר שאל את הרב פלוני והלה אסר, מה דעתו, האם יש מקום להתיר. באם האדם איננו יודע כי קיימת אפשרות אחרת, מדוע איפה יפנה לרב אחר?

אכן הרב אלטשולר נוהג בדיוק כך. אם כן מדוע בהלכות ההכשרים לפסח אין נוהגים כך?

הבוטנים השוקולד והתנור
הרב אלטשולר כתב כי כל הטקסטים במחשב נראה כדומים זה לזה אך כל בר דעת מבין שמשקלו היחסי של כל טקסט הוא שונה. הרב צודק! ולכן בחרתי בשני רבנים שעל 'משקלם' אין חולק (פרט לרב קוק זצ''ל שחרדי ירושלים חלקו עליו). נתחיל איפא ברב משה פיינשטיין בעל 'אגרות משה' הנימנה על גדולי הפוסקים של הדור הקודם. הרב, עוד בשנת תשכ''ו, כתב את פסקו בעניין שמן אגוזי האדמה (בוטנים בלשון העם). בפסק זה הזכיר גם את תפוחי האדמה אשר היו שרצו לאוסרם. בשני המקרים ציין הרב כי גם הבוטנים וגם תפוחי האדמה לא היו ידועים באירופה בזמן קבלת גזירת הקטניות ובלשון הרב:
''... אבל כיון שלא תיקנו בקבוץ חכמים לאכול דברים שיש חשש שיתערב בהן מיני דגן ודברים שעושין מהם קמח, אלא שהנהיגו שלא לאכול איזה מינים לא נאסרו אלא המינים שהנהיגו ולא שאר מינים שלא הנהיגו מפני שלא היו מצויין אז,...' (שו''ת אגרות משה או''ח חלק ג סימן סג ).
יתרה מזאת, הרב נשאל על שמן הבוטנים והוא ענה שאפילו את הבוטנים עצמם אפשר לאכול ובלשונו:
'' ולכן גם הפינאטס לא אסרו בהרבה מקומות עוד מכ''ש. ובמקום שליכא מנהג אין לאסור כי בדברים כאלו אין להחמיר כדאיתא בח''י. ולאלו שיש להם מנהג בייחוד שלא לאכול פינאט אסור גם בפינאט אבל מספק אין לאסור'.

באותה קטגוריה כמו תפוחי האדמה והבוטנים (שהופיעו רק לאחר גילוי אמריקה) נמצאים גם החמניות, הקנולה (Rapeseed) והתירס. הסויה אפילו הופיעה מסין מאות שנים מאוחר יותר. האם מישהו מן הרבנים הצעירים – בני גילו של הרב אלטשולר – יצא בפומבי כנגד האיסור הגורף של 'לאוכלי קטניות בלבד' מבלי לידע את הקהל הרחב שיש גם פסיקה אחרת? ובאשר למנהג, כתב מישהו (אינני זוכר מי זה היה) שכנראה לא למדתי את הפרק 'מקום שנהגו' במסכת פסחים.
ובכן, אין הנידון דומה לראיה. מסופר שם על בני ביישן שנהגו על עצמם חומרה מסוימת ובניהם התקשו בה ובקשו מר' יוחנן לבטלה ועל זאת ענה ר' יוחנן 'כבר קבלו אבותיכם עליהם'. כאן אין המקרה דומה. כפי שכבר ציינתי, הקביעה הגורפת של 'לאוכלי קטניות בלבד' הופיעה רק בשליש האחרון של המאה הקודמת. אני זוכר שאכלנו עוגות בוטנים בהכשר מלא לפסח וזה היה לפני שרוב הרבנויות ומחלקות הכשרות עברו לידי החרדים. במקרה זה המנהג אין לו דין של מנהג וכבר כתב היעב''ץ (שאילת יעבץ חלק ב סימן טו)
מה שנמנעו במדינות הללו ..... מעצמם ומאליהם נמנעו בחשבם שיש בו איסור. ומנהג בטעות אינו מנהג ומתירים אותו בפניהם אם נהגו מחמת שהיו סבורים שהוא אסור, ובאמת הוא מותר ולסייג לא קבלוהו מעולם' [בכדי למנוע פולמוס נוסף ומיותר, לא ציינתי את הנושא עליו כתב היעב''ץ והסתפקתי ב ...].

נוסף על כך, הקטניות (והפעם הכוונה לקטניות הנמצאות בגזירה) אינם חמץ ולכן בתערובת, כאשר הם אינם ניכרים והם במיעוט (ראה הרב פריס לעיל), מה עוד שהתערובת נעשתה לפני הפסח, אינם אוסרים את המוצר עצמו. למה איפה השוקולד והשוקולית (כדוגמא) בגלל הלציטין הם לאוכלי קטניות בלבד?

בהיותנו זוג צעיר עברנו לגור בראשון לציון. לפני הפסח הופיעו על לוחות המודעות הוראות לפסח וביניהם 'תנור אפיה אי אפשר להכשיר לפסח'. תנור אפיה לזוג צעיר בזמנו היה אך חלום ולכן הלכה זו לא הגיעה לידי מימוש.
כאשר במסגרת עבודתי נסעתי להשתלמות בחו''ל, גרנו בבית עם הרב וילנסקי. בהיותי הצעיר בבית, בקשני הרב שאעזור לו להכשיר את התנור לפסח. ואני לתומי הערתי לו 'אבל כבוד הרב, תנור אי אפשר להכשיר לפסח'. הרב, בכעין עלבון, החזיר לי 'אני שהייתי דיין במנצ'סטר, אותי אתה הולך ללמד הלכות פסח?' והרב לימדני איך לנקות את התנור.
לאחר שובנו ארצה, וכבר היה לנו תנור, הזמנתי את חמי וחמותי לפסח. כאשר חמותי, ממאה שערים בירושלים, ראתה שאני הולך לנקות את התנור, גם היא אמרה לי שתנור אי אפשר להכין לפסח אבל הסכימה שאם רב העיר יתיר (שגם הוא במקורו ממאה שערים) זה בסדר. הלכתי איפא לרב וסיפרתי לו את כל הסיפור מחו''ל. הוא שאלני איך אני מנקה את התנור וכשהסברתי לו אמר לי כי זה מותר. אלמלא הייתי בחו''ל ייתכן שעד היום לא הייתי יודע שניתן להכשיר תנור לפסח.
למה לא נאמר במודעות כי תנור לפסח הוא בעייתי ולכן כל אדם יעשה שאלת רב, ובמקום זאת פורסם איסור גורף של אי אפשר? זוהי המגמה שנגדה אני מתקומם.

לא פסקתי
בגלל תקלה של הרגע האחרון נאלצתי לקצר את המאמר בחצי ומתוך כך חסרו פרטים ודברים מסוימים אולי יצאו פחות בהירים. מה עוד שאת המאמר כתבתי ב'וורד' ואת כל ההדגשות עשיתי על ידי השחרה ולא הבאתי בחשבון כי ההשחרה תעלם בעיתון. גם דבר זה הקשה על העברת כוונותיי.
ודבר נוסף עליו העירני פרופסור נתן אביעזר, שלא הדגשתי את ההבדל בין פסיקתו של הרב קוק זצ''ל לבין פסיקתו של הרב פיינשטין זצ''ל. בעוד שההיתר של הרב קוק הוא לשמן (ובדומה גם למרגרינה) בלבד, וההיתר מבוסס על שיטת קבלת השמן ללא שימוש במים, הרי פסק הרב פיינשטיין, ביחס לצמחים שהגיעו לאירופה רק לאחר גילוי אמריקה, הוא מאפשר לא רק את השמן כי אם גם את הפרי עצמו.

ועתה למאמרו של הרב אלטשולר. קביעתו 'גם כתב עת רציני לא ירשה לאדם שכותב על נושא שאיננו בתחום מקצועיותו לפרסם תחת גגו מאמר כזה' פשוט איננה נכונה. כל מאמר המגיע לעיתון נשפט על פי תכנו ולא על פי מי שכתבו. אני מסכים לחלוטין עם דברי הרב אלטשולר שפסיקת הלכה היא מקצוע. הפסיקה תלויה, בין היתר, במקום, בזמן, באדם וכד'. אך נעלם מעיני הרב אלטשולר (וגם מהרב שטרן) שכלל לא פסקתי אלא הבאתי לידיעת הציבור את אשר פסקו אחרים וגדולים ואשר משום מה לא הביאו לידיעתם. כל הציטוטים הובאו עם ציון המקור כך שניתן היה לאמת כל שורה ושורה. המילה הקרובה ביותר (אם כי רחוקה עד מאד) ללשון פסיקה הייתה 'סבורני'. בשום מקום לא צוין שאני רב וגם לא התיימרתי להיות כזה, לכן כל אדם שיש לו רב (ולמי שאין לו, זה ממילא לא רלוונטי) לוקח את המאמר לרבו ושואל האם כותב המאמר צודק. כל הכוונה הייתה להביא את המידע לקהל הרחב ולכן פרסמתי בעיתון הצופה.

באשר לרב קליין, הרי הוא כותב 'הגרעינים נסחטים בלא שנשרו בצורה כלשהי במים' האם אין זה הדבר עליו סומך הרב קוק בהיתרו? הרב אלטשולר קובע כי שיש חוסר אחריות בכך שגם בסיכום לא הזכרתי כי שיטת הרב קוק מתבססת על אי השרייה קודמת במים. זהו כנראה אחד המקומות שנפלו קרבן לקיצוץ של הרגע האחרון. בעובדה צודק הרב אך לא בחוסר האחריות. ממילא כל השמנים מיוצרים כיום ללא השרייה מוקדמת (ראה הרב קליין לעיל) מה עוד ששמן השומשום לא קיים יותר היום וכל השמנים הקיימים בשוק ממילא נכנסים גם תחת ההיתר של הרב פיינשטין, לכן חוסר אזכור מחדש של אי ההשריה, מבחינה מעשית, לא מעלה ולא מוריד.


פרופ' בני ארד הוא פיזיקאי במרכז למחקר גרעיני בנחל שורק