חומרות חדשות לפסח. מחווה לאכיש מלך גת

תוקן על ידי אח_של_השכן ב- 02/04/2007 0:45:01

והנה ראיתי שבמהלך התגובות ישנה התייחסות לדברים שאולי נראים כחומרות חסרות שחר, ואכן בהשקפה ראשונה כנטולי הגיון, אבל לאחר העיון נראה שיש מקום לדון בהם בהרבה יותר כובד ראש - וכפי שיתבאר. וזאת למודעי, בטבעי הנני נוטה להקל [ובטח למותר להבהיר את החילוק בין "קל" ל"מיקל"] - וכמבואר בפתיחת ספר התניא, שהדבר קשור לשורש נפשו של הרב וכו'. ואין כוונתי לנקוט בפסק דין הלכה למעשה, אלא רק לעורר את המעיינים לשים לב - שכל עוד לא למדו ועודכנו בשורשי הדינים במקורם, לא כדאי שיביעו את דעתם ובוודאי שלא באופן של ליצנות וכו' וכו'.

א) החומרה הראשונה שפתחה את האשכול, אודות הגעלת טבעות וכו': עברתי על כל התגובות המשתרעות על פני עמודים רבים, ונפלאתי מאד להווכח שאף אחד לא נגע בנושא זה מהצד ההלכתי שבו - אלא עברו מענין לענין ומתגובה שגוררת תגובה, ללא קשר לנושא העיקרי.
ובכן: אני תמיד אכן חשבתי שיש מקום גדול להגעיל טבעות, וזה מהסיבה הפשוטה - שאני רואה בעצמי שקורה לעתים די קרובות שאני לוקח בידי פיצה חמה או קוגל אטריות חם, שבפירוש היד סולדת בו [ולפעמים אני אפילו נאלץ להשליכו מידי, מכיוון שזה חם מידי..].ואם כן, הרי שאינני מוצא שום סברא הלכתית לומר שהטבעת הענודה על ידו של אדם שלקח בידיו קוגל או פיצה שכזו, לא בלעה בליעה גמורה מחמץ זה. ואם כן, הרי מכיוון שגם בחג הפסח מתגלגלים לידינו מטעמים שונים חמים - כגון קוגל תפוחי אדמה, וכיוצא בזה - הרי שלא מצאתי לעת עתה סברא מדוע שלא נצטרך להגעיל טבעות אלו. ומאי שנא הטבעות הללו, מכפות [שכל בליעתם בכלי שני] שחייבים להגעילם מהשימוש כל השנה?????

ב) אודות הצורך או אי הצורך בכשרות לפסח, על סבונים שמפו דיאודורנטים [ועד"ז גם בנוגע לתמרוקי הנשים הנמרחים על הגוף, כשמנים וקרם לחות וכיוצא בזה] – גם כן נראה היה שפשיטא להו לחכמי הפורום, שמדובר בבלבול מוח שענינו גיבוב חומרות וכו'. אבל מה אעשה דמאי דפשיטא להו, צריכה רבה לדידי. ועקב אריכות הדברים, אעתיק כאן רק חלק מהנמצא עמי בכתובים בנדון:

ידוע פסק השו"ע ונו"כ - ומינה בשוע"ר בסי' תמ"ב בכמה מקומות [ראה שם בסעיף ל"ב], שאף שמותר ליהנות ולקיים בפסח חמץ נוקשה שנפסל מאכילת כלב "אסור לאכלו בפסח, ואף על פי שאינו נחשב לאוכל כלל - מכל מקום כיון שהוא רוצה לאוכלו הרי הוא מחשיבו לאכילה, והרי הוא נחשב לו מדברי סופרים כאוכל גמור על ידי מחשבתו שהוא מחשב לאכול ממנו".

והנה ביור"ד סי' קי"ז דנו הט"ז והש"ך האם האמור ש"סיכה כשתיה" הוא גם בנוגע לשאר איסורין, או שהוא דין מיוחד ביוה"כ כו'. וז"ל הט"ז שם [ס"ק ד] "כתב ב"י בשם א"ח דאסור לסוך בשרו בחלב חזיר, דסיכה בכלל שתיה היא. ונראה דלא קיי"ל כן, דבהדיא כתבו התוספות פרק בתרא דיומא [דף פו] דמותר לאדם לסוך בחלב, דלא אשכחן סיכה כשתייה אלא ביום כפור ואיסורי הנאה.. אבל חלב דהיתר הנאה, מותר. וכ"כ בפרק בנות כותיים בשם ר"ת, וכ"כ ב"י סי' קכ"ג בשם הרשב"א בתשובה שמותר לסוך בחלב חזיר אפילו שלא במקום סכנה. אלא שבאו"ה סוף כלל ל"ט ראיתי שכתב, דאין היתר סיכה בחלב או בחזיר אלא היכא דאיכא צערא, אבל אדם בריא משום תענוג לא. ועל כן אין לסוך תינוק בחלב חזיר, שאין זה אלא לתענוג - עכ"ל, וכן עיקר. ובלבוש חילק מסברתו לאסור בסיכת חלב חזיר ולא בשאר חלב, ולא דק במקורן של דברים כי אין חילוק בהם לגמרי". עד כאן דברי הט"ז שם.

ובנקודות הכסף שם, כותב הש"ך על דברי הט"ז הללו: "ובספרי כתבתי [כונתו לספר הארוך מש"ך על הטור - י.פ.] וז"ל, ולענין לסוך בשומן או בחלב חזיר - בתשובת הרשב"א שהביא ב"י ר"ס קכ"ג מתיר אפילו בלא מקום סכנה. ומיהו לבריא ממש משמע דאסור. וכן כתב הסמ"ג בהלכות שבת.. דמותר לסוך מאיסור או חלב חזיר, למי שיש לו חטטין אע"ג דליכא סכנה אין איסור כי אם בעושה לתענוג. אבל משום צער שרי. וכתב רבינו ברוך, תינוקות נראה שאסור לסוך גופן בחלב וחזיר, שאין זה אלא תענוג.. ומביאו או"ה סוף כלל לט. ובכתיבת יד רמ"א בגליון או"ה מצאתי וז"ל: ותמהני לפי זה שאנו נוהגין לרחוץ ולחוף במה שקורין בל"א זייף העשויה מחלב שהוא איסור דאורייתא, עכ"ל. מיהו כתב הסמ"ג אח"כ לפירוש ר' יעקב שמותר אפילו לסוך ישראל מחלב ומחזיר, דדוקא סיכת שמן דאסמכוה רבנן אקרא אסר, אבל שאר סיכה לא, עכ"ל. וכ"כ רבינו ירוחם נתיב טו סוף אות כו דעת ר"ן ודעת ר"ת.. ובאיסור והיתר שם פסק לאסור, וכתב דהתוספות פ' בנות כותים שכתבו בשם ר"ת דשרי, שמא היינו גם כן דוקא במקום צער למי שיש לו חטטין. ולא נהירא דפשט דברי ר"ת שם משמע דבכל ענין שרי. וכן בפסקי התוספות שם, כתבו סתם מותר לסוך בשמן חזיר ובחלב... ובסוף סי' קי"ז כתב הב"י בשם א"ח, דלסוך בשר בחלב חזיר אסור - דסיכה בכלל שתיה. והב"ח שם פסק דשרי. והעטרת זהב [=הלבוש] שם כתב, ובחלב חזיר נהגו איסור אבל בשאר חלב נהגו היתר, עיין שם. ומכל מקום ראיתי יש מחמירין שלא לרחוץ בזיי"ף העשויה מחלב, ונכון הוא..." [עיי"שּ עוד בנקוה"כ אריכות הפלפול ביסודי הדברים דסיכה כשתיה בשאר איסורין וכו'].

ועל יסוד הדברים הללו, ועוד מהמבואר בפוסקים ובנו"כ השו"ע בנדון שרבו האוסרים וסוברים שסיכה כשתיה  – נראה שכאשר מדובר אודות חמץ בפסח, שכנודע החמירו בו חומרות רבות כנודע [ראה בסי' תנ"א בנוגע להגעלת כלים ובעוד כ"מ] – הרי שבוודאי יש שורש ומקור, לנהוג בחומרא גם בנוגע לענין זה. וכאמור, שגם כשכבר נפסל מאכילת כלב, כהא דזיי"ף [שהוא מה שקוראים בלשון המדוברת בשם "סבון"] שכתב הרמ"א שהביאו הנקודות הכסף שמחמירים שלא לרחוץ בו "ונכון הוא"!

ויש לי בנושא זה אריכות נוספת – וכאן העתקתי רק את תחילת הדברים, כיוון שעיקר המטרה היא רק להורות שאין לזלזל במחי יד בחומרות, כל עוד לא למדו את שורשי הדינים וההיקש שלהם לנדון וכו'.

ג) היה כאן דיון אודות ניירות, שמצאו למי שכתבו [בארה"ב] שיש בהם חשש קטניות, ומכיון שכך עלול לקרות שינגבו בהם את הפה ולאחר מכן כשיוכנס מאכל לפה יגרר דרכו שאריות הקטניות עם המאכל וכו' וכו'.
ובאמת שלכאורה [וכפי שהקדמתי, אין דברי כאן הלכה למעשה - אלא לעורר שיש לעיין לפני שכותבים וכו'] אין בכך איסור. וכמבואר בנוגע לשימוש בשמן קטניות להדלקה בפסח, ובלשון שולחן ערוך הרב [סי' תנ"ג סעיף ה] "מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם [=מקטניות] אפילו על השלחן שאוכלים עליו, ואין חוששין שמא יפול מהשמן לתוך התבשיל - שאף אם יפול לתוכו מעט שמן הרי הוא מתבטל בתוכו ברוב, כיון שמנהג איסור זה אינו אלא חומרא בעלמא".

ד) בשאלה העקרונית, מה נכלל בגזירת הקטניות [ראה בדיון אודות הקינואה ועוד] - גם כן יש דברים פחות או יותר ברורים, שלא ראיתי שהתשמשו לדון בהגדרתם ביחס לדברים שאודותם דנו - והוא גם כן בלשונו של שוע"ר שם [סעיפים ג-ד] וזה לשונו: "מין הנקרא בל"א טירקשי"ן וויי"ץ [=תירס] אינו מין חטים רק למיני קטניות יחשב טטרק"י (או היידי"ן או גריק"ע) הוא ממיני קטניות ומותר לעשות ממנו תבשיל בפסח כמו שמותר לעשות משאר מיני קטניות מעיקר הדין.

אבל נהגו במדינות אלו שלא לאכול בפסח תבשיל של אורז ודוחן ופולין ועדשים ושומשמין ושאר מיני קטניות אפילו ביו"ט אחרון, לפי שבדורות האחרונים רבו עמי הארץ שאינן בקיאין באיסור והיתר ואם יראו שאוכלים בפסח תבשיל של מיני קטניות יטעו להתיר גם כן תבשיל של מיני דגן הואיל וכל השנה דרך לעשות תבשיל ממיני קטניות כמו שדרך ממיני דגן ידמה בעיניהם שדינם שוה בפסח לפיכך נהגו לאסור הכל:

ולא נהגו איסור אלא במיני קטניות שהתבשיל הנעשה מהם מתחלף בתבשיל הנעשה ממיני דגן, שהם דומים זה לזה - ששניהם נקראים מעשה קדירה, ולכך אסרו זה בשביל זה. אבל מיני זרעים כגון השבת (שקורין עני"ש) והכסבר (שקורין אליינד"ר) וזרע אקלייז"א וכיוצא בהם משאר מיני זרעוני גינה, אין נוהגין בהם איסור. חוץ מן החרדל לפי שגידולו הוא בשרביטין והרי הוא דומה לגידול מיני קטניות ונאסר בכללם וחוץ מן הכמון הנמכר בחנות (שקורין קראם קימל) שמביאין אותו לכאן ממדינות אחרות וגרעיניו דומה לדגן, ולכך מחמירין בו כמו שמחמירין בכל מיני קטניות. אבל מין כמון (שקורין פעלד קימל), שאין צורתו דומה לדגן אין מחמירין בו כלל - וכן כל מיני ירקות אין מחמירין בהם הואיל ואינן דומים כלל לדגן".