תימה על דרך ההסיבה בימינו.

אשר

ראשית תנוח דעתך, הכרותי עם הרמב"ם היא גם עם הצד ההלכתי שלו וגם עם הצד ההגותי שלו.
אמנם, הדעות חלוקות בקרב חוקרי הרמב"ם האם אכן היו "שני רמב"מים" או רמב"ם אחד.
חוקרים מסוגו של לאו שטראוס גורסים שאכן היו שני פנים לרמב"ם, היינו הרמב"ם כפוסק, והרמב"ם כפילוסוף. ברם, חוקרים אחרים, כדוגמת הרטמן וליבוביץ, סבורים שלא ניתן לומר זאת כלל, אלא "אחד היה הרמב"ם", וזוהי גם דעתי האישית.

כמובן, כולם מודים בכך שבסופו של דבר הרמב"ם דיבר אל שני קהלי יעד שונים. במשנה תורה הוא דיבר אל כלל ישראל, גדולים כקטנים; ואילו במורה נבוכים הוא דיבר אל קהל מצומצם מאוד של הוגים דתיים. לפיכך תמיד תמצא דברים מסויימים שהרמב"ם כותב במורה נבוכים, ואין להם שום זכר במשנה תורה. למשל ,היחס לטעם מצוות הקרבנות, שבמורה נבוכים הוא כותב שאין בכך שום תועלת עצמית, אלא שעם ישראל צווה להקריב קרבנות אך ורק כדי להרחיק אותם מעבודה זה. ואילו במשנה תורה הוא כותב שיש במצוות הקרבנות טעמים נסתרים וחכמה נפלאה. אולם דבר זה נובע, כאמור, מכך שהוא דיבר לשני קהלי יעד שונים. אני עדיין טוען שבסופו של דבר הרמב"ם היה בעל דעה אחידה ועקבית.

על כל פנים, אתה טוען כנגדי שבמשנה תורה הרמב"ם מראה נאמנות גמורה לדברי חז"ל, אולם זוהי טעות גמורה. לא אצטט את דברי הרמב"ם ממורה נבוכים, אלא אסתפק בדבריו בספריו ההלכתיים.

1. חז"ל האמינו בשדים ורוחות, ואף קבעו הלכות שונות על סמך "אמונה" זאת. אולם, אצל הרמב"ם לא תמצא שום הלכה שנוגעת לשדים ורוחות. לדוגמה, בגמרא (מס' שבת) נפסק שיש ליטול ידים בבוקר משום "רוח רעה", ושכל מי שלא עושה זאת ונוגע בעיניו מתעוור וכו' ואילו הרמב"ם משמיט דין זה לחלוטין.

2. חז"ל האמינו במושג "עין הרע", וברור מדבריהם שהם האמינו בכך כפשוטו, כלומר שיש מין כח מיסטי שבו האדם יכול להזיק לאדם אחר על ידי מבטו. על סמך זה הם קבעו את ההלכה שאסור לאדם לעמוד ליד שדה חבירו כדי שלא יזיק לו ע"י עין הרע (בבא בתרא). אולם, אצל הרמב"ם הלכה זו מקבלת פרשנות אחרת לחלוטין, הוא אמנם מצטט את הדין, אבל מבאר את הסיבה בצורה מוסרית, זאת אומרת ש"עין הרע" הוא בסך הכל מידת קינאה בשדה חבירו, וזאת משום שהוא לא האמין בעין הרע כלל.

3. חז"ל האמינו בכח של קמיעות וכישופים שונים, אולם הרמב"ם כותב חד-משמעית שהקמיעות הם ענייני הבל גמורים, וזה לשונו במשנה תורה:

מנהג פשוט, שכותבין על המזוזה מבחוץ, כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה, שדי; ואין בזה הפסד, לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים, או שמות קדושים, או פסוק, או חותמות--הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם הבא: שאלו הטיפשים, לא דיי להן שביטלו המצוה; אלא שעושין מצוה גדולה, שהיא ייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע להנית עצמן, כמו שעלה על ליבם הסכל שזה דבר המהנה בהבלי העולם. (רמב"ם, הלכות מזוזה ה, ה)

(הוא אמנם מצטט את הדין של טילטול קמיע בשבת, אך ברור שהטעם הוא משום שאם אדם מאמין בכח הקמיע, הרי הדבר מועיל לו מבחינה פסיכולוגית, אף על פי שאין בו שום תועלת אמיתית)

4. חז"ל האמינו בכל מיני "סגולות" שונות, כגון איסור זוגות וכדומה, ולא תמצא דבר מכל זה במשנה תורה.

5. חז"ל האמינו באסטרולוגיה, ואפילו קבעו כמה הלכות שונות על סמך זה, לדוגמה האיסור להקיז דם ביום רביעי, אולם הרמב"ם כותב באגרתו המפורסמת לחכמי מארשילייא שהאסטרולוגיה היא הבל גמור, עיין שם היטב !

http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/mekorot/igeret-2.htm

6. בנוסף לכל האמור, ישנם מקרים בהם הרמב"ם דוחה את הנאמר בסתמא דגמרא ופוסק על פי פשט המשניות והברייתות. ע' בכללי הרמב"ם.

*

בנוגע להגדרת המושג "אורתודוכסיה". אתה כנראה די תמים אם אתה חושב שכל היהודים שמוגדרים כאורתודוכסים היו בעלי השקפה זהה. הגותו של הרמב"ם הייתה רחוקה כרחוק מזרח ממערב מהגותו של ר' יהודה הלוי. חכמי פרובאנס היו בעלי עולם רוחני שונה לחלוטין מבעלי התוספות. האר"י היה בעל אמונה שונה מאוד מאשר הרש"ר הירש. הבעל שם טוב והגר"א היו בעלי השקפות שונות לחלוטין, ועוד ועוד.

מה שכן היה משותף לכל הנ"ל הוא הנאמנות להלכה, ולפיכך אני רשאי להסיק שגם ליבוביץ' היה אורתודוכסי. מה שציינתי לגבי "ההשקפה המקובלת בעולם האורותודכסי" היא רק עניין של "אופנה", ולא הגדרה מהותית.

רב"צ

א. בעניין שמות במזוזה - יש לדייק בדברי הרמב"ם שאסר כתיבת שמות דווקא בפנים המזוזה אך לא בצד החיצוני של הקלף, וכ"כ ראשונים אחרים כהסמ"ק שאסר משום בל תוסיף (ויעויין בהגהות מיימוניות שם).

גם דברי המוסר שהרמב"ם מביא בהלכה שהבאת אינם כנגד האמונה בתועלת הקמיע אלא בהעדפת התועלת האישית על פני קיום המצווה דווקא.

ב. אחד ההיסקים הלוגיים הכושלים של ליבוביץ' הוא הטיעון שהבאת בסוף דבריך: האם כיוון שהיו הבדלים בין תפיסת הריה"ל והרמב"ם, או הבעש"ט והגר"א משמע שאין להם כל בסיס אמוני משותף אלא רק קיום המצוות?

אדרבה, הטענה ששמירת ההלכה היא בסיס משותף לכלל היהדות ה'לגיטימית' בעיני ליבוביץ' אף הוא לא עומד במבחן המציאות - כי קיימים הבדלים ניכרים בין יהודים שונים באופן שמירת ההלכה, בדיוק כמו שקיים מצע משותף רחב אף בין הרמב"ם וריה"ל, למשל.

ממללא

אני מסכים שלכאורה אין הכרח מדבריו במשנה תורה שהקמעות הם הבל גמור, שהרי אפשר לפרש את הדברים כפי שהצעת (אם כי לא הבנתי כיצד תפרש את דבריו: "...כאילו הוא קמיע להנית עצמן, כמו שעלה על ליבם הסכל שזה דבר המהנה בהבלי העולם" ?). דא עקא ובמורה נבוכים ח"א, סב, הרמב"ם כותב חד-משמעית מהי דעתו לגבי קמעות.

http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/more/a17-2.htm#3

והדבר מראה בעליל מהי דעתו בנושא.

כמו כן, יש לצרף את דעתו בנוגע לשדים, רוחות, סגולות וכישוף במשנה תורה, וכן את דבריו באגרת לחכמי מארשייליא - כדי להבין מהי דעתו בנוגע לעל-טבעי.

כל מי שמתעלם מהנ"ל וטוען שהרמב"ם כן האמין בקמיעות - הרי הוא מן המתמיהין.

(בעניין דבריך בסעיף ב', אתייחס לכך יותר מאוחר)

תוקן על ידי - רב_צעיר - 08/04/2004 12:06:37

רב"צ, איני חלוק עליך באשר לדעת הרמב"ם 'האמיתית'.

ואולם, לענ"ד כוונתו בהל' מזוזה לגנות את אלו שחושבים שמטרת המזוזה היא שמירה להניית עצמן, ולא קיום מצוות השם. ואלו, המקיימים מצווה כיוון שסבירה להו שיש בה תועלת להניית עצמן הם ההולכים בהבלי הזמן וכו'.

אגב, אני חושב שדווקא הסבר זה הוא רדיקלי יותר בהבנת הרמב"ם, אך הוא עולה בקנה אחד עם הדגשת הקיום 'לשמה' אף במשנה תורה עצמה (הל' ת"ת ועוד).

אני מסכים בהחלט, ואגב נראה לי שהם-הם הדברים שהוא אומר שם בפרק ו':

"חייב אדם להיזהר במזוזה, מפני שהיא חובת הכול תמיד. וכל עת שייכנס וייצא, יפגע בייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא--ויזכור אהבתו, וייעור משינתו ושגייתו בהבלי הזמן; ויידע שאין שם דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים, אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו, והולך בדרכי מישרים.

אמרו חכמים, כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו--מוחזק לו, שלא יחטא: שהרי יש לו מזכירין רבים; והן הן המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר "חונה מלאך ה' סביב, ליראיו; ויחלצם" (תהילים לד,ח)." (רמב"ם, הלכות מזוזה ו, יד)

דעת לנבון נקל שפירושו של הרמב"ם ל"מלאכים" שנוצרים על ידי המצוות שונה לחלוטין מהגישה המאגית של "חכמת הסוד", וד"ל.

ממללא

כתבת לעיל שזוהי טענתו של ליבוביץ' שאין מצע רעיוני משותף בין גדולי ההוגים ביהדות, אולם לדעתי אין זו דווקא דעתו האישית של ליבוביץ', אלא זוהי המציאות ההיסטורית של עם ישראל. למשל:

בספרי המקובלים ישנה האמונה בגלגול נשמות, ואילו רס"ג כותב ב'אמונות ודעות' שזוהי אמונת הבל שמקורה בדתות ההודיות.

האר"י האמין ש'חכמת הקבלה' היא משמעותה האמיתית של היהדות, ואילו הרש"ר הירש לא האמין בה כלל.

ר' יהודה הלוי האמין ב'קדושת הגזע' של עם ישראל, ואילו אצל הרמב"ם לא תמצא שום זכר לכך.

הרמב"ן כותב שהאמונה בחידוש העולם היא מיסודי התורה, ומי שלא מאמין בכך הינו כופר. אולם הרלב"ג האמין בקדמות העולם, וכנראה שכך הייתה דעתו של הרמב"ם.

בנוגע לביאור המושג 'השגחה פרטית' אתה יכול למצוא אצל פרשני הרמב"ם - ובמיוחד אצל ר' שמואל אבן תיבון - דעות שרובם ככולם של ההוגים האורתודוכסיים היו רואים בהם כפירה גמורה.

ר' משה תקו (מבעלי התוס') חולק נחרצות על דעת הרמב"ם שאין לקב"ה גוף, והוא אף רואה בדעה זו כפירה (!).

סיכומו של דבר, מלבד האמונה במציאות האל, והחיוב שיש לעבוד אותו על פי מצוות התורה - אינני רואה שום מכנה משותף בין כל אותם חכמים שהשתיכו ליהדות האורתודוכסית, ולכן אינני חושב שזוהי 'דעתו של ליבוביץ', אלא כך היא המציאות. (וראה עוד בהקדמה של 'חז"ל אמונות ודעות' מאת א.א אורבך)

בנוגע למחלוקות השונות בהלכה, כבר כתב הרמב"ם בהקדמה לפיהמ"ש שכאשר תדייק תראה שכל המחלוקות הנ"ל נוגעות רק לפרטי פרטים הקטנים, אך לא למצוות עצמן. מעולם לא ראינו מי שטען שאין צורך לשמור שבת, להניח תפילין וכיו"ב, אלא כל המחלוקות נוגעות כאמור רק לפרטים הקטנים, כמו למשל סדר הפרשיות בתפילין, או מה בדיוק מוגדר כ'מלאכה' בשבת וכדומה.

לפיכך, אני חושב שליבוביץ' אכן צדק בדבריו, ואינני רואה בעובדה שיש ריבוי מחלוקות בהלכה שום פירכא לכך.

תוקן על ידי - רב_צעיר - 08/04/2004 16:55:57

רב"צ,

גם הקראים והצדוקים הכירו בחיוב לעבוד את הא-ל באמצעות מצוות התורה.

יתרה מזו, את החלוקה שאתה עושה בין עצם החיוב במצוות, שבו כולם מכירים, לבין הפרטים שהם במחלוקת, ניתן לעשות גם בענייני השקפה.

באותה מידה ניתן לומר שכל גדולי ישראל, לרבות האר"י, ריה"ל והרמב"ם, האמינו שהמתים עתידים להחיות, שמשיח יבוא בפועל, ושאחר המוות יש עוה"ב.

אמנם יש פרטי אמונות ששנויות במחלוקת, למשל גלגול הנשמות, ואולם אלו פרטים שאינם עיקר.

אגב, דומני שגם אורבך עצמו טורח להדגיש דעות מסויימות כמוסכמות על כלל החכמים או על רובם המוחלט.

ושתי הערות לסיום:

א. איני יודע מי מאתנו מוסמך לרדת לסוף דעתו של הרמב"ם. הפרשנות הרדיקלית לרמב"ם אינה היחידה המסתברת ומולה עומדים קשיים לא מעטים. שמעתי למשל שהרב קאפח אמר וכתב שתחיית המתים לרמב"ם היא כפשוטו. אף עניין החיים שלאחר המוות נראה לי הקטן מוסכם על הרמב"ם גם אם מדובר בהישארות שכלית. אם נאפשר פרשנות כזו בדעת הרמב"ם, הרי שהבסיס המשותף עליו אני מדבר קיים בזכות עצמו.

ב. קיומה של דעה חריגה בעניין מסויים אינה משמיטה את הבסיס מתחת הסכמת הכלל. למשל, הדוגמה שליבוביץ' אהב להביא בשביל להכשיר את הדטרמניזם בעזרת ר"ח קרשקש, מלמדת רק שהייתה דעה כזו במסגרת היהדות ואולם היא הייתה דעת מיעוט בטל בשש מאות.

הקראים והצדוקים הוציאו את עצמם מכלל ישראל בכך שכפרו בתורה שבעל פה, ולפיכך יצרו לעצמם יהדות מסוג חדש (ואינני נכנס כעת לשאלה ההיסטורית של התפחות התורה שבע"פ). מסיבה זאת לא הייתה שום אפשרות שהם יחיו ביחד עם עם ישראל (הפרושי) וממילא הם נאלצו לחיות בנפרד.

*

אינני מסכים כלל להשוואה שלך בין מחלוקת בהלכה ובין מחלוקת בהשקפה. כאשר, לדוגמה, רש"י ורבינו תם נחלקו בעניין סדר הנחת הפרשיות בתפילין, אף אחד מהם לא ראה בשני פושע או כופר. אולם, בהרבה מאוד עניינים שבהשקפה המחלוקת הייתה מאוד מאוד משמעותית. לפי הרמב"ן מי שלא מאמין בחידוש העולם הינו כופר (היינו הרלב"ג, ר"ש אבן תיבון, וכנראה הרמב"ם) לפי הרמב"ם כל מי שמאמין בהגשמה נחשב לכופר (היינו הרבה מאוד מחכמי צרפת בזמנו, וע' השגת הראב"ד המפורסמת!). רש"ר הירש קרא לרד"צ הופמן כופר (!) משום הערה מחקרית שהוא כתב באחד מספריו.

אינני אומר זאת סתם מתוך סברה (אם כי לדעתי זוהי סברה מאוד נכונה), אלא אתה יכול לראות שבמהלך ההיסטוריה של עם ישראל, עיקר המחלוקות היו בתחום ההשקפה דווקא, למשל המחלוקת החריפה סביב הרמב"ם בה שרפו את ספריו, המחלוקת במאה ה-13 בין חכמי נרבונה לחכמי צרפת, המחלוקת בין הגר"א לבין החסידות ועוד. לעומת זאת, בתחום ההלכה המחלוקות היו די רגועות ובבחינת "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". כך שלסיכום לא הייתי אומר שהמחלוקות בהשקפה בתוך היהדות האורתודוכסית היו דווקא ב"פרטים הקטנים".

*

בעניין הפרשנות הרדיקאלית לרמב"ם, רק אציין שלא לאו שטראוס התחיל בה (כפי שציין בצדק רביצקי), אלא כבר במאה ה-13 אתה יכול לקרוא את פרשנותם של הנרבוני, ר"ש אבן תיבון, אבן כספי ואחרים. הם סבורים בפשטות שהרמב"ם האמין בקדמות העולם, השגחה נטורליסטית וכיו"ב. כמו כן, הראב"ד היה הראשון שטען שהרמב"ם לא מאמין בתחית המתים.

הטענה שלי היא שבעולמה של היהדות האורתודוכסית ניתן למצוא מגוון גדול מאוד של השקפות ודעות. לפיכך, לא הייתי מוציא את ליבוביץ' מתוך הקהל, הואיל וממילא כמעט כל מה שהוא טען כבר נאמר לפניו על ידי יהודים אורתודוכסיים, כגון הרמב"ם, הרלב"ג, אבן תיבון ועוד.

[אגב, ליבוביץ לא היה הראשון שטען שביהדות אין "עיקרי אמונה", כבר משה מנדלסון קדם לו, ובמובן מסויים שפינוזה וקאנט]

.

מוקפץ, לרגל הרגל.

לינק לרגל הרגל
הסבה דרך חירות ושינוי בצורת הסדר /הרב יואל בן נון

http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=5333

אין מישהו שיכול להקפיץ לפה חזרה את רב_צעיר?

לגבי הכרעה במחלוקות מחשבתיות.

אם אינני טועה חלקו בית הלל ובית שמאי בשאלה אם טוב לו לאדם שלא נברא משנברא, ובסוף נמנו וגמרו.

מישהו זוכר עוד מקרים של הכרעה במחלוקת מחשבתית?

בס"ד
לעניין ההסבה הרי שהכריעו הפוסקים האחרונים ז"ל
להסב על צד שמאל וזה נקרא דרך חירות,ובודאי שלא נעלם
מעיניהם דברי הגמרא אלא שהפשט בסוגיא הוא אחרת ממה נראה לנו.
הערה נוספת בעניין קדמות העולם בודאי שברור מדברי הרמב"ם
במורה הנבוכים ח"א(פע"א)ודחה את דבריהם בעניין קדמות העולם.ובח"ג (פט"ז)כי הפילוסופים דברו סרה על ה' בעניין
ידיעת ה' והשגחתו בעולם.עש"ה .ר"ל שאין הרמב"ם מקבל דברי אריסטו אלא היכן שאינו סותר פנותדתנו וכמבואר בפתיחה למורה הנבוכים.

תוקן על ידי - shay98 - 26/04/2005 4:05:54