איסור הוצאת זרע לבטלה

ד)

אחר כך האיר ה' עיני לראות שדעת השולחן ערוך וכמעט כל הפוסקים פשוטה שהאיסור נאמר רק באופן שנשוי ואשתו בת בנים וטהורה ומכוון לשם מניעת פרייה ורבייה. ובכל אופן אחר מותר מן הדין ולא רק משום אונס ופיקוח נפש.

עיין בספר עזר מקודש הנדפס בשולחן ערוך אבן העזר בסימנים כ"ג, כ"ה, ע"ו (בעל העזר מקודש הוא רבי אברהם דוד מבוטשאטש בעל אשל אברהם על אורח חיים שהוא מגדולי הפוסקים עמודי ההוראה ונחשב מנושאי הכלים של השולחן ערוך. היה תלמידם של רבי לוי יצחק מברדיטשוב ורבי משה לייב מסאסוב, ומקורב לבעל הבאר מים חיים. התפרסם כמקובל וצדיק נערץ הנוהג בדרכי חסידות וקדושה בדרך תלמידי הבעל שם טוב. בפירושיו לשולחן ערוך הביא במקומות רבים דברי האריז"ל והנהגותיו).

בסימן כ"ג כתב להכריע שאיסור זרע לבטלה הוא מדרבנן. ומה שכתב שם בתחילת דבריו שאין חילוק למה מכוון הוא על הצד שהיה מהתורה שאז לא היה אפשר להתיר להוציא זרע כדי להימנע מבעילת איסור. ולכן הכריע דאינו איסור מהתורה ולכן יש חילוק שאם מכוון כדי להימנע מעבירה מותר. כמו כן ציין לדברי השולחן ערוך אבן העזר סימן כ"ה סעיף ב' שכתב: "ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, או דרך אברים ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה (טור). ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך (גם זה טור בשם ר"י). ואע"פ שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו", ומפרש שלמי שמתיר ביאה שלא כדרכה באקראי מותר מן הדין גם להוציא זרע ביד באקראי. וכיוון שהוא מדרבנן יש מקום לסמוך על המקילים בזה מעיקר הדין. ובסימן כ"ה כתב שעיקר הדין מוכרע כהמקילין.

לעניות דעתי היה נראה בתחילה שהביאור בהיתר ביאה שלא כדרכה עם הוצאת זרע באקראי הוא כיוון שהוא דרך ביאה מותר, וכמו ביאה באשתו מעוברת שמותר כיוון שהוא דרך ביאה אע"פ שלא אפשרי הריון, אבל העזר מקודש כתב שרחוק לחלק בין ביאה שלא כדרכה לבין הוצאה ביד, והכריע לדינא שלא לחלק בזה. ונראה שמוכח כן ממה שכתב השולחן ערוך להתיר גם בביאה דרך איברים, שאם ההיתר משום שהוא דרך תשמיש היה מותר רק בשלא כדרכה, אבל דרך איברים בוודאי אינו דרך תשמיש והוא כמו ניאוף ביד.

תלמיד חכם חשוב שכתב כאן תגובה הביא תוספות רי"ד יבמות י"ב ב' שפירש כדברי העזר מקודש ששלא כדרכה הוא כמו הוצאה ביד וזה לשונו: "ואי קשיא היאך התירו חכמים להוציא זרעו לעשות כמעשה ער ואונן. תשובה איזה הוא מעשה ער אונן שאסרה תורה כל שכוונתו כדי שלא תתעבר כדי שלא יכחיש יופייה ואינו רוצה לקיים פריה ורביה ממנה, אבל אם כוונתו שלא תבא לידי סכנה מותר, וכן נמי אם מתכוון לתאוות יצרו ואינו מתכוון שלא תתעבר מותר כדאמרינן בפרק קמא דכתובות ההוא דאתא לקמיה רבי אמר ליה הפכתי לו שלחן והפכו והתירו, והא ער ואונן שלא כדרכם שימשו כדאמרינן לקמן במסכתין, אלא ודאי הם שהייתה כוונתם שלא תתעבר היו עוברים אבל מי שכוונתו להשלים תאוות יצרו אינו עובר. וכו' וחכמים סברי אע"פ שכוונתו שלא תתעבר היא משום סכנה אפילו הכי דומה למעשה ער ואונן" עד כאן לשונו.

אם ביאה שלא כדרכה דינו כהוצאת זרע ביד, בפשטות טעם המתירים באקראי הוא כהסבר התוספות רי"ד שהאיסור הוא רק אם עושה מתוך כוונה שאשתו לא תתעבר, שאם לא כן מה החילוק בין אקראי לדרך קבע, וממילא כל כוונה אחרת, גם לתאוות יצרו, מותר.

עיין בעזר מקודש בסימן ע"ו שכתב: "ולזה לכולי עלמא לא שייך גדר ניאוף בזה רק במה שמתנגד להעונה, וזולת זה אי אפשר שיכונה בזה כלל בחינת ניאוף".

וכן כתב שם שבחינת זרות בזה שייך רק משום שכל זרעו שייך לאשתו מדין חיוב עונה, על ידי זה כל חוץ ממנה הוא גדר זרות. וכן כתב שם גם לגבי גדר השחתה שנקרא השחתה רק משום שעל ידי זה נגרע עונה ופריה ורביה ולא זולת זה כלל.

ונראה שסברתו שהרי התירו אם אשתו זקנה או מעוברת אע"פ שהזרע נשחת שאינה ראויה לעיבור, וכל ביאה רוב הזרע נשחת וגם כל ביאה רוב הצדדים שלא יהיה ממנה עיבור ויישחת הזרע, ובהכרח מה שגוף שכבת הזרע נשחת זה לא אכפת לנו כלל והוא כמו רוק וזיבה וכיו"ב שלא אכפת כלל אם נשחת. וממילא מוכרח שההשחתה היא רק במה שמונע עיבור או עונה על ידי הוצאת הזרע ביד, ואם אינו מונע אין כאן שום צד איסור והשחתה וניאוף.

.

לשון הרמב"ם והשולחן ערוך

.

ויסוד זה מבואר ברמב"ם שהוא גם לשון השולחן ערוך, עיין רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה י"ח:"אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד, אבל אלו שמנאפין ביד ומוציאין שכבת זרע לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זה בנדוי הוא יושב ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאילו הרג הנפש".

וקישור דבריו צריך ביאור, וביותר מה שכתב לא ישא קטנה שאין בזה איסור השחתת זרע כלל ומותר לבוא עליה [עיין בשולחן ערוך אבן העזר כ"ג שהביא דברי רמב"ם אלה ומה שכתבו בביאור הגר"א בית שמואל וחלקת מחוקק על הדין של לא ישא קטנה, שהעיקר דלא כפירוש הב"ח שאסר לבוא עליה, ואין כאן מקום להאריך] ורק יש בזה משום סרך ביטול פריה ורבייה.

ונראה שמוכח מכאן בוודאי שדעת הרמב"ם שאיסור השחתת זרע אין בו שום איסור מלבד מה שמבטל מפריה ורבייה וכדעת העזר מקודש. שאם יש דין לא להשחית זרע מלבד דין ביטול פריה ורבייה, הרי כאן הוא בא לבאר את דין השחתת זרע וכיצד ייתכן שיביא לא לשאת קטנה שאין בו דין השחתת זרע כלל אלא רק ביטול פריה ורבייה, ויקשור אותו בתוך הדברים ויאמר "לפיכך", שאין לזה הבנה כלל.

ומוכרח שכל דין השחתת זרע אינו אלא משום סרך ביטול פריה ורבייה. וכשאמר "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה" אמר בזה שיש קפידא יתירה בביטול מצוות פריה ורבייה, שלא רק כשבכוונה נמנע מלשאת אשה כדי לא להוליד זרע, אלא גם אם עושה מעשה שאינו ביטול גמור מנשיאת אשה והולדת בנים אבל יש בו משום סרך ביטול גם זה אסור משום ביטול פרייה ורבייה.

ואחרי שחידש לנו כן אמר שלכן אפילו אם נשא אשה ראויה להוליד שזה עיקר קיום פריה ורבייה, לא יזרה בחוץ (ובסימן כ"ה סעיף ב' בהגה הביא מחלוקת אם אסור אפילו באקראי או שרק אם רגיל אסור. ושמא דש מבפנים וזורה בחוץ חמור יותר מביאה דרך איברים והוצאה ביד ולכל הדעות אסור גם באקראי, וכמו שהבאתי דברי העצי ארזים בתגובה שהוא כבר מוכן וקרוב להזרעה ראויה לעיבור ויש בזה יותר סתירה לחיוב פריה ורביה).

ואחר כך הוסיף שממה שנאסר להוציא זרע שהרחיב את הקפידא בביטול פרייה ורבייה נלמד גם שלא יישא קטנה, שאע"פ שהיינו אומרים שסופה לגדול ולהביא בנים, מכל מקום כמו שנאסר לזרות בחוץ אפילו שהיינו אומרים שפעמים אחרות יזרה בפנים וסופו להוליד, כך גם נאסר לשאת קטנה אע"פ שסופה לגדול. אם נשא גדולה והיא מעוברת כעת או הזקינה פשוט שמותר ומצווה לקיים עונה. לשאת עקרה שייך לעיקר דין מצוות פריה ורבייה מדאורייתא ולא לדין השחתת זרע שהוא חומרא יתירה לאסור אפילו "בחינת" ביטול פריה ורביה או "סרך" ביטול פריה ורבייה. רק בקטנה אינו ביטול של עיקר הדין מדאורייתא של חיוב פריה ורביה כמו לשאת עקרה כיוון שסופה לגדול, רק אין דרך ואין תועלת ואינו ראוי מדרכי המידות לשאת קטנה, וכל מעשהו הוא רק משום שרוצה להנות מביאה מבלי שיצטרך להוליד וזה כמו כוונת ער ואונן, ולכן שייך לדין השחתת זרע, שהוא סרך ביטול פריה ורביה כמו ער ואונן שלא ביטלו את עיקר החיוב פריה ורביה שזה רק אם אינו נושא אשה כלל, ואעפ"כ היה מעשיהם רע בעיני ה'.

לפי זה יש בהכרח לפרש את ההמשך, שאלה שמנאפים ביד הכוונה גם כן שעושים כן להימנע מלהוליד. והוא חמור יותר כיוון שאינו דרך תשמיש כלל ויש בו מעשה גמור. שדש מבפנים ורק בעת הזרייה יוצא לחוץ המעשה עצמו של הדישה נעשה בהיתר. וכאן שמנאף ביד מעשה הדישה עצמו הוא מעשה של השחתת זרע ולכן דווקא עליו הביא הרמב"ם את האזהרות שאמרו חז"ל. ואי אפשר לפרש שכעת מחדש שאסור גם שלא למניעת עיבור שאם לא כן הרי נתחדש כאן גדר חדש מלבד מניעת פרייה ורבייה, והרמב"ם כתב את הניאוף ביד כהמשך רצוף של אותו דיבור שעוסק במניעת עיבור שלא ישא קטנה ולא כגדר חדש.

לפי זה כיוון שהשולחן ערוך העתיק את הרמב"ם, הרי כתוב בלשון השולחן ערוך עצמו שהאיסור אינו אלא כשמבטל פריה ורביה. ואין זה פירוש בדבריו או אוקימתא או העמסה של חילוק.

לכן בוודאי אין מקום לטענה שראיתי מי שטוען שכל פוסק שהעתיק את לשון השולחן ערוך כוונתו לאסור בלי חילוקים כפשטות לשונו שהרי הביאו בסתם ולא פירש לחלק כחילוק המחודש שסובר העזר מקודש ומשמע שלא סובר כהעזר מקודש אלא אוסר בכל אופן. ולפני כן כתבתי שבשולחן ערוך כ"ה ב' מפורש להתיר ביאה דרך איברים באקראי והרי כתוב בפירוש החילוק שכל שאינו סתירה לפריה ורבייה מותר. אבל כעת מבואר שהסעיף העיקרי שבו כתוב האיסור בסימן כ"ג לשונו מורה שהאיסור הוא רק כשמבטל פריה ורבייה. ולכן בוודאי כל מי שהעתיק לשון השולחן ערוך בלי להוסיף ביאור יסבור גם הוא שכך הדין, ואין יסוד לטענה שכל הפוסקים אוסרים בסתם ודברי העזר מקודש הם חידוש ודעת יחיד. ובפרט למה שיתבאר לקמן שהרמב"ן רא"ה רשב"א וריטב"א ונימוקי יוסף גם הם כתבו בפירוש כהעזר מקודש ואם כן בוודאי אין כאן דעת יחיד מחודשת.

.

ד)

אחר כך האיר ה' עיני לראות שדעת השולחן ערוך וכמעט כל הפוסקים פשוטה שהאיסור נאמר רק באופן שנשוי ואשתו בת בנים וטהורה ומכוון לשם מניעת פרייה ורבייה. ובכל אופן אחר מותר מן הדין ולא רק משום אונס ופיקוח נפש.

עיין בספר עזר מקודש הנדפס בשולחן ערוך אבן העזר בסימנים כ"ג, כ"ה, ע"ו (בעל העזר מקודש הוא רבי אברהם דוד מבוטשאטש בעל אשל אברהם על אורח חיים שהוא מגדולי הפוסקים עמודי ההוראה ונחשב מנושאי הכלים של השולחן ערוך. היה תלמידם של רבי לוי יצחק מברדיטשוב ורבי משה לייב מסאסוב, ומקורב לבעל הבאר מים חיים. התפרסם כמקובל וצדיק נערץ הנוהג בדרכי חסידות וקדושה בדרך תלמידי הבעל שם טוב. בפירושיו לשולחן ערוך הביא במקומות רבים דברי האריז"ל והנהגותיו).

בסימן כ"ג כתב להכריע שאיסור זרע לבטלה הוא מדרבנן. ומה שכתב שם בתחילת דבריו שאין חילוק למה מכוון הוא על הצד שהיה מהתורה שאז לא היה אפשר להתיר להוציא זרע כדי להימנע מבעילת איסור. ולכן הכריע דאינו איסור מהתורה ולכן יש חילוק שאם מכוון כדי להימנע מעבירה מותר. כמו כן ציין לדברי השולחן ערוך אבן העזר סימן כ"ה סעיף ב' שכתב: "ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, או דרך אברים ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה (טור). ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך (גם זה טור בשם ר"י). ואע"פ שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו", ומפרש שלמי שמתיר ביאה שלא כדרכה באקראי מותר מן הדין גם להוציא זרע ביד באקראי. וכיוון שהוא מדרבנן יש מקום לסמוך על המקילים בזה מעיקר הדין. ובסימן כ"ה כתב שעיקר הדין מוכרע כהמקילין.

לעניות דעתי היה נראה בתחילה שהביאור בהיתר ביאה שלא כדרכה עם הוצאת זרע באקראי הוא כיוון שהוא דרך ביאה מותר, וכמו ביאה באשתו מעוברת שמותר כיוון שהוא דרך ביאה אע"פ שלא אפשרי הריון, אבל העזר מקודש כתב שרחוק לחלק בין ביאה שלא כדרכה לבין הוצאה ביד, והכריע לדינא שלא לחלק בזה. ונראה שמוכח כן ממה שכתב השולחן ערוך להתיר גם בביאה דרך איברים, שאם ההיתר משום שהוא דרך תשמיש היה מותר רק בשלא כדרכה, אבל דרך איברים בוודאי אינו דרך תשמיש והוא כמו ניאוף ביד.

תלמיד חכם חשוב שכתב כאן תגובה הביא תוספות רי"ד יבמות י"ב ב' שפירש כדברי העזר מקודש ששלא כדרכה הוא כמו הוצאה ביד וזה לשונו: "ואי קשיא היאך התירו חכמים להוציא זרעו לעשות כמעשה ער ואונן. תשובה איזה הוא מעשה ער אונן שאסרה תורה כל שכוונתו כדי שלא תתעבר כדי שלא יכחיש יופייה ואינו רוצה לקיים פריה ורביה ממנה, אבל אם כוונתו שלא תבא לידי סכנה מותר, וכן נמי אם מתכוון לתאוות יצרו ואינו מתכוון שלא תתעבר מותר כדאמרינן בפרק קמא דכתובות ההוא דאתא לקמיה רבי אמר ליה הפכתי לו שלחן והפכו והתירו, והא ער ואונן שלא כדרכם שימשו כדאמרינן לקמן במסכתין, אלא ודאי הם שהייתה כוונתם שלא תתעבר היו עוברים אבל מי שכוונתו להשלים תאוות יצרו אינו עובר. וכו' וחכמים סברי אע"פ שכוונתו שלא תתעבר היא משום סכנה אפילו הכי דומה למעשה ער ואונן" עד כאן לשונו.

אם ביאה שלא כדרכה דינו כהוצאת זרע ביד, בפשטות טעם המתירים באקראי הוא כהסבר התוספות רי"ד שהאיסור הוא רק אם עושה מתוך כוונה שאשתו לא תתעבר, שאם לא כן מה החילוק בין אקראי לדרך קבע, וממילא כל כוונה אחרת, גם לתאוות יצרו, מותר.

עיין בעזר מקודש בסימן ע"ו שכתב: "ולזה לכולי עלמא לא שייך גדר ניאוף בזה רק במה שמתנגד להעונה, וזולת זה אי אפשר שיכונה בזה כלל בחינת ניאוף".

וכן כתב שם שבחינת זרות בזה שייך רק משום שכל זרעו שייך לאשתו מדין חיוב עונה, על ידי זה כל חוץ ממנה הוא גדר זרות. וכן כתב שם גם לגבי גדר השחתה שנקרא השחתה רק משום שעל ידי זה נגרע עונה ופריה ורביה ולא זולת זה כלל.

ונראה שסברתו שהרי התירו אם אשתו זקנה או מעוברת אע"פ שהזרע נשחת שאינה ראויה לעיבור, וכל ביאה רוב הזרע נשחת וגם כל ביאה רוב הצדדים שלא יהיה ממנה עיבור ויישחת הזרע, ובהכרח מה שגוף שכבת הזרע נשחת זה לא אכפת לנו כלל והוא כמו רוק וזיבה וכיו"ב שלא אכפת כלל אם נשחת. וממילא מוכרח שההשחתה היא רק במה שמונע עיבור או עונה על ידי הוצאת הזרע ביד, ואם אינו מונע אין כאן שום צד איסור והשחתה וניאוף.

.

לשון הרמב"ם והשולחן ערוך

.

ויסוד זה מבואר ברמב"ם שהוא גם לשון השולחן ערוך, עיין רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה י"ח:"אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד, אבל אלו שמנאפין ביד ומוציאין שכבת זרע לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זה בנדוי הוא יושב ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאילו הרג הנפש".

וקישור דבריו צריך ביאור, וביותר מה שכתב לא ישא קטנה שאין בזה איסור השחתת זרע כלל ומותר לבוא עליה [עיין בשולחן ערוך אבן העזר כ"ג שהביא דברי רמב"ם אלה ומה שכתבו בביאור הגר"א בית שמואל וחלקת מחוקק על הדין של לא ישא קטנה, שהעיקר דלא כפירוש הב"ח שאסר לבוא עליה, ואין כאן מקום להאריך] ורק יש בזה משום סרך ביטול פריה ורבייה.

ונראה שמוכח מכאן בוודאי שדעת הרמב"ם שאיסור השחתת זרע אין בו שום איסור מלבד מה שמבטל מפריה ורבייה וכדעת העזר מקודש. שאם יש דין לא להשחית זרע מלבד דין ביטול פריה ורבייה, הרי כאן הוא בא לבאר את דין השחתת זרע וכיצד ייתכן שיביא לא לשאת קטנה שאין בו דין השחתת זרע כלל אלא רק ביטול פריה ורבייה, ויקשור אותו בתוך הדברים ויאמר "לפיכך", שאין לזה הבנה כלל.

ומוכרח שכל דין השחתת זרע אינו אלא משום סרך ביטול פריה ורבייה. וכשאמר "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה" אמר בזה שיש קפידא יתירה בביטול מצוות פריה ורבייה, שלא רק כשבכוונה נמנע מלשאת אשה כדי לא להוליד זרע, אלא גם אם עושה מעשה שאינו ביטול גמור מנשיאת אשה והולדת בנים אבל יש בו משום סרך ביטול גם זה אסור משום ביטול פרייה ורבייה.

ואחרי שחידש לנו כן אמר שלכן אפילו אם נשא אשה ראויה להוליד שזה עיקר קיום פריה ורבייה, לא יזרה בחוץ (ובסימן כ"ה סעיף ב' בהגה הביא מחלוקת אם אסור אפילו באקראי או שרק אם רגיל אסור. ושמא דש מבפנים וזורה בחוץ חמור יותר מביאה דרך איברים והוצאה ביד ולכל הדעות אסור גם באקראי, וכמו שהבאתי דברי העצי ארזים בתגובה שהוא כבר מוכן וקרוב להזרעה ראויה לעיבור ויש בזה יותר סתירה לחיוב פריה ורביה).

ואחר כך הוסיף שממה שנאסר להוציא זרע שהרחיב את הקפידא בביטול פרייה ורבייה נלמד גם שלא יישא קטנה, שאע"פ שהיינו אומרים שסופה לגדול ולהביא בנים, מכל מקום כמו שנאסר לזרות בחוץ אפילו שהיינו אומרים שפעמים אחרות יזרה בפנים וסופו להוליד, כך גם נאסר לשאת קטנה אע"פ שסופה לגדול. אם נשא גדולה והיא מעוברת כעת או הזקינה פשוט שמותר ומצווה לקיים עונה. לשאת עקרה שייך לעיקר דין מצוות פריה ורבייה מדאורייתא ולא לדין השחתת זרע שהוא חומרא יתירה לאסור אפילו "בחינת" ביטול פריה ורביה או "סרך" ביטול פריה ורבייה. רק בקטנה אינו ביטול של עיקר הדין מדאורייתא של חיוב פריה ורביה כמו לשאת עקרה כיוון שסופה לגדול, רק אין דרך ואין תועלת ואינו ראוי מדרכי המידות לשאת קטנה, וכל מעשהו הוא רק משום שרוצה להנות מביאה מבלי שיצטרך להוליד וזה כמו כוונת ער ואונן, ולכן שייך לדין השחתת זרע, שהוא סרך ביטול פריה ורביה כמו ער ואונן שלא ביטלו את עיקר החיוב פריה ורביה שזה רק אם אינו נושא אשה כלל, ואעפ"כ היה מעשיהם רע בעיני ה'.

לפי זה יש בהכרח לפרש את ההמשך, שאלה שמנאפים ביד הכוונה גם כן שעושים כן להימנע מלהוליד. והוא חמור יותר כיוון שאינו דרך תשמיש כלל ויש בו מעשה גמור. שדש מבפנים ורק בעת הזרייה יוצא לחוץ המעשה עצמו של הדישה נעשה בהיתר. וכאן שמנאף ביד מעשה הדישה עצמו הוא מעשה של השחתת זרע ולכן דווקא עליו הביא הרמב"ם את האזהרות שאמרו חז"ל. ואי אפשר לפרש שכעת מחדש שאסור גם שלא למניעת עיבור שאם לא כן הרי נתחדש כאן גדר חדש מלבד מניעת פרייה ורבייה, והרמב"ם כתב את הניאוף ביד כהמשך רצוף של אותו דיבור שעוסק במניעת עיבור שלא ישא קטנה ולא כגדר חדש.

לפי זה כיוון שהשולחן ערוך העתיק את הרמב"ם, הרי כתוב בלשון השולחן ערוך עצמו שהאיסור אינו אלא כשמבטל פריה ורביה. ואין זה פירוש בדבריו או אוקימתא או העמסה של חילוק.

לכן בוודאי אין מקום לטענה שראיתי מי שטוען שכל פוסק שהעתיק את לשון השולחן ערוך כוונתו לאסור בלי חילוקים כפשטות לשונו שהרי הביאו בסתם ולא פירש לחלק כחילוק המחודש שסובר העזר מקודש ומשמע שלא סובר כהעזר מקודש אלא אוסר בכל אופן. ולפני כן כתבתי שבשולחן ערוך כ"ה ב' מפורש להתיר ביאה דרך איברים באקראי והרי כתוב בפירוש החילוק שכל שאינו סתירה לפריה ורבייה מותר. אבל כעת מבואר שהסעיף העיקרי שבו כתוב האיסור בסימן כ"ג לשונו מורה שהאיסור הוא רק כשמבטל פריה ורבייה. ולכן בוודאי כל מי שהעתיק לשון השולחן ערוך בלי להוסיף ביאור יסבור גם הוא שכך הדין, ואין יסוד לטענה שכל הפוסקים אוסרים בסתם ודברי העזר מקודש הם חידוש ודעת יחיד. ובפרט למה שיתבאר לקמן שהרמב"ן רא"ה רשב"א וריטב"א ונימוקי יוסף גם הם כתבו בפירוש כהעזר מקודש ואם כן בוודאי אין כאן דעת יחיד מחודשת.

.

ד)

אחר כך האיר ה' עיני לראות שדעת השולחן ערוך וכמעט כל הפוסקים פשוטה שהאיסור נאמר רק באופן שנשוי ואשתו בת בנים וטהורה ומכוון לשם מניעת פרייה ורבייה. ובכל אופן אחר מותר מן הדין ולא רק משום אונס ופיקוח נפש.

עיין בספר עזר מקודש הנדפס בשולחן ערוך אבן העזר בסימנים כ"ג, כ"ה, ע"ו (בעל העזר מקודש הוא רבי אברהם דוד מבוטשאטש בעל אשל אברהם על אורח חיים שהוא מגדולי הפוסקים עמודי ההוראה ונחשב מנושאי הכלים של השולחן ערוך. היה תלמידם של רבי לוי יצחק מברדיטשוב ורבי משה לייב מסאסוב, ומקורב לבעל הבאר מים חיים. התפרסם כמקובל וצדיק נערץ הנוהג בדרכי חסידות וקדושה בדרך תלמידי הבעל שם טוב. בפירושיו לשולחן ערוך הביא במקומות רבים דברי האריז"ל והנהגותיו).

בסימן כ"ג כתב להכריע שאיסור זרע לבטלה הוא מדרבנן. ומה שכתב שם בתחילת דבריו שאין חילוק למה מכוון הוא על הצד שהיה מהתורה שאז לא היה אפשר להתיר להוציא זרע כדי להימנע מבעילת איסור. ולכן הכריע דאינו איסור מהתורה ולכן יש חילוק שאם מכוון כדי להימנע מעבירה מותר. כמו כן ציין לדברי השולחן ערוך אבן העזר סימן כ"ה סעיף ב' שכתב: "ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, או דרך אברים ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה (טור). ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך (גם זה טור בשם ר"י). ואע"פ שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו", ומפרש שלמי שמתיר ביאה שלא כדרכה באקראי מותר מן הדין גם להוציא זרע ביד באקראי. וכיוון שהוא מדרבנן יש מקום לסמוך על המקילים בזה מעיקר הדין. ובסימן כ"ה כתב שעיקר הדין מוכרע כהמקילין.

לעניות דעתי היה נראה בתחילה שהביאור בהיתר ביאה שלא כדרכה עם הוצאת זרע באקראי הוא כיוון שהוא דרך ביאה מותר, וכמו ביאה באשתו מעוברת שמותר כיוון שהוא דרך ביאה אע"פ שלא אפשרי הריון, אבל העזר מקודש כתב שרחוק לחלק בין ביאה שלא כדרכה לבין הוצאה ביד, והכריע לדינא שלא לחלק בזה. ונראה שמוכח כן ממה שכתב השולחן ערוך להתיר גם בביאה דרך איברים, שאם ההיתר משום שהוא דרך תשמיש היה מותר רק בשלא כדרכה, אבל דרך איברים בוודאי אינו דרך תשמיש והוא כמו ניאוף ביד.

תלמיד חכם חשוב שכתב כאן תגובה הביא תוספות רי"ד יבמות י"ב ב' שפירש כדברי העזר מקודש ששלא כדרכה הוא כמו הוצאה ביד וזה לשונו: "ואי קשיא היאך התירו חכמים להוציא זרעו לעשות כמעשה ער ואונן. תשובה איזה הוא מעשה ער אונן שאסרה תורה כל שכוונתו כדי שלא תתעבר כדי שלא יכחיש יופייה ואינו רוצה לקיים פריה ורביה ממנה, אבל אם כוונתו שלא תבא לידי סכנה מותר, וכן נמי אם מתכוון לתאוות יצרו ואינו מתכוון שלא תתעבר מותר כדאמרינן בפרק קמא דכתובות ההוא דאתא לקמיה רבי אמר ליה הפכתי לו שלחן והפכו והתירו, והא ער ואונן שלא כדרכם שימשו כדאמרינן לקמן במסכתין, אלא ודאי הם שהייתה כוונתם שלא תתעבר היו עוברים אבל מי שכוונתו להשלים תאוות יצרו אינו עובר. וכו' וחכמים סברי אע"פ שכוונתו שלא תתעבר היא משום סכנה אפילו הכי דומה למעשה ער ואונן" עד כאן לשונו.

אם ביאה שלא כדרכה דינו כהוצאת זרע ביד, בפשטות טעם המתירים באקראי הוא כהסבר התוספות רי"ד שהאיסור הוא רק אם עושה מתוך כוונה שאשתו לא תתעבר, שאם לא כן מה החילוק בין אקראי לדרך קבע, וממילא כל כוונה אחרת, גם לתאוות יצרו, מותר.

עיין בעזר מקודש בסימן ע"ו שכתב: "ולזה לכולי עלמא לא שייך גדר ניאוף בזה רק במה שמתנגד להעונה, וזולת זה אי אפשר שיכונה בזה כלל בחינת ניאוף".

וכן כתב שם שבחינת זרות בזה שייך רק משום שכל זרעו שייך לאשתו מדין חיוב עונה, על ידי זה כל חוץ ממנה הוא גדר זרות. וכן כתב שם גם לגבי גדר השחתה שנקרא השחתה רק משום שעל ידי זה נגרע עונה ופריה ורביה ולא זולת זה כלל.

ונראה שסברתו שהרי התירו אם אשתו זקנה או מעוברת אע"פ שהזרע נשחת שאינה ראויה לעיבור, וכל ביאה רוב הזרע נשחת וגם כל ביאה רוב הצדדים שלא יהיה ממנה עיבור ויישחת הזרע, ובהכרח מה שגוף שכבת הזרע נשחת זה לא אכפת לנו כלל והוא כמו רוק וזיבה וכיו"ב שלא אכפת כלל אם נשחת. וממילא מוכרח שההשחתה היא רק במה שמונע עיבור או עונה על ידי הוצאת הזרע ביד, ואם אינו מונע אין כאן שום צד איסור והשחתה וניאוף.

.

לשון הרמב"ם והשולחן ערוך

.

ויסוד זה מבואר ברמב"ם שהוא גם לשון השולחן ערוך, עיין רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה י"ח:"אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד, אבל אלו שמנאפין ביד ומוציאין שכבת זרע לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זה בנדוי הוא יושב ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאילו הרג הנפש".

וקישור דבריו צריך ביאור, וביותר מה שכתב לא ישא קטנה שאין בזה איסור השחתת זרע כלל ומותר לבוא עליה [עיין בשולחן ערוך אבן העזר כ"ג שהביא דברי רמב"ם אלה ומה שכתבו בביאור הגר"א בית שמואל וחלקת מחוקק על הדין של לא ישא קטנה, שהעיקר דלא כפירוש הב"ח שאסר לבוא עליה, ואין כאן מקום להאריך] ורק יש בזה משום סרך ביטול פריה ורבייה.

ונראה שמוכח מכאן בוודאי שדעת הרמב"ם שאיסור השחתת זרע אין בו שום איסור מלבד מה שמבטל מפריה ורבייה וכדעת העזר מקודש. שאם יש דין לא להשחית זרע מלבד דין ביטול פריה ורבייה, הרי כאן הוא בא לבאר את דין השחתת זרע וכיצד ייתכן שיביא לא לשאת קטנה שאין בו דין השחתת זרע כלל אלא רק ביטול פריה ורבייה, ויקשור אותו בתוך הדברים ויאמר "לפיכך", שאין לזה הבנה כלל.

ומוכרח שכל דין השחתת זרע אינו אלא משום סרך ביטול פריה ורבייה. וכשאמר "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה" אמר בזה שיש קפידא יתירה בביטול מצוות פריה ורבייה, שלא רק כשבכוונה נמנע מלשאת אשה כדי לא להוליד זרע, אלא גם אם עושה מעשה שאינו ביטול גמור מנשיאת אשה והולדת בנים אבל יש בו משום סרך ביטול גם זה אסור משום ביטול פרייה ורבייה.

ואחרי שחידש לנו כן אמר שלכן אפילו אם נשא אשה ראויה להוליד שזה עיקר קיום פריה ורבייה, לא יזרה בחוץ (ובסימן כ"ה סעיף ב' בהגה הביא מחלוקת אם אסור אפילו באקראי או שרק אם רגיל אסור. ושמא דש מבפנים וזורה בחוץ חמור יותר מביאה דרך איברים והוצאה ביד ולכל הדעות אסור גם באקראי, וכמו שהבאתי דברי העצי ארזים בתגובה שהוא כבר מוכן וקרוב להזרעה ראויה לעיבור ויש בזה יותר סתירה לחיוב פריה ורביה).

ואחר כך הוסיף שממה שנאסר להוציא זרע שהרחיב את הקפידא בביטול פרייה ורבייה נלמד גם שלא יישא קטנה, שאע"פ שהיינו אומרים שסופה לגדול ולהביא בנים, מכל מקום כמו שנאסר לזרות בחוץ אפילו שהיינו אומרים שפעמים אחרות יזרה בפנים וסופו להוליד, כך גם נאסר לשאת קטנה אע"פ שסופה לגדול. אם נשא גדולה והיא מעוברת כעת או הזקינה פשוט שמותר ומצווה לקיים עונה. לשאת עקרה שייך לעיקר דין מצוות פריה ורבייה מדאורייתא ולא לדין השחתת זרע שהוא חומרא יתירה לאסור אפילו "בחינת" ביטול פריה ורביה או "סרך" ביטול פריה ורבייה. רק בקטנה אינו ביטול של עיקר הדין מדאורייתא של חיוב פריה ורביה כמו לשאת עקרה כיוון שסופה לגדול, רק אין דרך ואין תועלת ואינו ראוי מדרכי המידות לשאת קטנה, וכל מעשהו הוא רק משום שרוצה להנות מביאה מבלי שיצטרך להוליד וזה כמו כוונת ער ואונן, ולכן שייך לדין השחתת זרע, שהוא סרך ביטול פריה ורביה כמו ער ואונן שלא ביטלו את עיקר החיוב פריה ורביה שזה רק אם אינו נושא אשה כלל, ואעפ"כ היה מעשיהם רע בעיני ה'.

לפי זה יש בהכרח לפרש את ההמשך, שאלה שמנאפים ביד הכוונה גם כן שעושים כן להימנע מלהוליד. והוא חמור יותר כיוון שאינו דרך תשמיש כלל ויש בו מעשה גמור. שדש מבפנים ורק בעת הזרייה יוצא לחוץ המעשה עצמו של הדישה נעשה בהיתר. וכאן שמנאף ביד מעשה הדישה עצמו הוא מעשה של השחתת זרע ולכן דווקא עליו הביא הרמב"ם את האזהרות שאמרו חז"ל. ואי אפשר לפרש שכעת מחדש שאסור גם שלא למניעת עיבור שאם לא כן הרי נתחדש כאן גדר חדש מלבד מניעת פרייה ורבייה, והרמב"ם כתב את הניאוף ביד כהמשך רצוף של אותו דיבור שעוסק במניעת עיבור שלא ישא קטנה ולא כגדר חדש.

לפי זה כיוון שהשולחן ערוך העתיק את הרמב"ם, הרי כתוב בלשון השולחן ערוך עצמו שהאיסור אינו אלא כשמבטל פריה ורביה. ואין זה פירוש בדבריו או אוקימתא או העמסה של חילוק.

לכן בוודאי אין מקום לטענה שראיתי מי שטוען שכל פוסק שהעתיק את לשון השולחן ערוך כוונתו לאסור בלי חילוקים כפשטות לשונו שהרי הביאו בסתם ולא פירש לחלק כחילוק המחודש שסובר העזר מקודש ומשמע שלא סובר כהעזר מקודש אלא אוסר בכל אופן. ולפני כן כתבתי שבשולחן ערוך כ"ה ב' מפורש להתיר ביאה דרך איברים באקראי והרי כתוב בפירוש החילוק שכל שאינו סתירה לפריה ורבייה מותר. אבל כעת מבואר שהסעיף העיקרי שבו כתוב האיסור בסימן כ"ג לשונו מורה שהאיסור הוא רק כשמבטל פריה ורבייה. ולכן בוודאי כל מי שהעתיק לשון השולחן ערוך בלי להוסיף ביאור יסבור גם הוא שכך הדין, ואין יסוד לטענה שכל הפוסקים אוסרים בסתם ודברי העזר מקודש הם חידוש ודעת יחיד. ובפרט למה שיתבאר לקמן שהרמב"ן רא"ה רשב"א וריטב"א ונימוקי יוסף גם הם כתבו בפירוש כהעזר מקודש ואם כן בוודאי אין כאן דעת יחיד מחודשת.

.