לארבעת המינים שבלולב
32 נתנו החכמים ז"ל טעמים כלשהם על דרך הדרשות אשר שיטתן ידועה למי שמבינים את דבריהם
33. כי הם, לדעתם, בצורת מליצות פיוטיות, ולא (סברו) שזאת משמעות הכתוב. האנשים נחלקו באשר לדרשות לשני חלקים. חלק דימו שהן באות להבהיר את הכתוב, וחלק זלזלו בהן ושמו אותן לצחוק
34, שכן ברור ומחשור שאין זאת משמעות הכתוב. החלק ההוא
35 נאבקו לסתור-את-מה-שגלוי-לעין כדי לאמת, לטענתם, את הדרשות ולהגן עליהן, וסברו שזאת היא משמעות הכתוב, שדין הדרשות כדין הדינים המסורים במסורת. שתי הקבוצות לא הבינו שהן בבחינת מליצות פיוטיות, שאין בהן כדי לבלבל את מי שניחן בהבנה
36. שיטה זאת היתה נפוצה בזמן ההוא. הכול השתמשו בה כמו שהמשוררים משתמשים בביטויים פיוטיים
37. (החכמים) ז"ל אמרו: תני
38 בר קפרא: "ויתד תהיה לך על אזנך" (דברים כ"ג, 14): אל תקרא אזנך אלא אזנך, מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו
39. מי ייתן וידעתי האם לדעת בורים אלה התנא
40 הזה מאמין כזאת באשר לפירוש הכתוב הזה, ושזה עניין המצוה הזאת, ושהיתד היא האצבע ואזנך הן האוזניים! איני חושב שאף אחד מן הבריאים בשכלם סובר כך. אלא זאת היא מליצה פיוטית נאה מאוד, שבה הוא ממריץ למידה מעולה, והיא שכשם שאסור להגיד דברים מגונים כן אסור לשמוע אותם. והוא הסמיך זאת על הכתוב על דרך ההמשלות הפיוטיות. כן כל מה שנאמר בדרשות: "אל תקרי כך אלא כך"
41 - זאת משמעותו. חרגתי מן הנושא. אבל זה דבר מועיל שזקוק לו כל בעל שכל מבין בני-התורה והרבנים.
