איסור הוצאת זרע לבטלה

hayim12345 פתח אשכול עם היסטוריה בנושא הנידון כאן שכותרתו:

מה דעת הדת על זה?

וזה לשונו שם:

נחתתי עליכם כי הפורום הזה עם הכי הרבה הודעות בקטגוריית "דת ואמונה" והוא מעודכן.

אתם אולי מיודעים חזור וידוע (ועדיין לא מפסיקים ללמוד..) עם הטכניקות, התדירויות, היתרונות והסיפוק שכרוכים בעבודת יד המכבדת את בעליה, אבל לא תמיד היו החיים קלים כל כך. היו זמנים ששאלות של בני נוער במדורי סקס, שאלות כמו "אני מאונן, האם אני נורמלי?" לא נענו בתשובות מרגיעות ורכות ("כן, ילדי, אתה נורמלי, ולא, לא יצמחו לך שערות על כף היד"). היו ימים בהם עבודת היד עלתה לנו בבריאות, והשגנו אותה ביזע, בדם, מעטים מול רבים, וצפורים שפשפו בסתר, בנקרות צורים ובמחילות עפר. רק במאה האחרונה, מצולקי קרבות, הגענו לנקודה בה אנחנו יכולים לאונן בנחת, להפליט אנחת סיפוק ולהמשיך בשקט להגשמת שאיפותינו האחרות. המדור משכיל.

למרות שבציורי מערות קדומים אין זכר למעשה האוננות, אימוני השפשוף של אחינו השימפנזים, אתם אנו חולקים יותר מ- 98 אחוזי DNA, מניחים את היסוד להאמין שמשחר האדם האנושות עשתה ביד ועוד איך. במצרים העתיקה כבר התגלו ציורים ותבליטים של מצרים מאוננים בצוותא, כשהאוננות נחשבה לאופן הראוי לחגוג את היווצרותן של הנשמות הראשונות על האדמה. אל השמש, לא פחות, עשה לעצמו ביד ומזרעו נוצרו המקבילות של אדם וחווה המצרים. השומרונים, הממציאים של השפה המערבית הכתובה הראשונה, מתייחסים לזרעו של האל אנקי, וטוענים שכשהוא השפיך אל נהר הטיגריס הוא מילא אותו בפרחים צפים ("אז מה הבעיה שלך לבלוע, דאמט? זאת בסך הכל ערימה של פרחים צפים").
ביוון העתיקה, שם ידעו איך לחגוג מיניות מתפרצת יעל-בר-זוהר והסוס סטייל, אין כמעט אזכורים של אוננות, ואלה נעדרים גם מהיהדות. אמנם בבראשית מוזכר אונן, ש"שפך את זרעו לשוא" באקט שכל כך עצבן את אלוהים, שהוא בזבז אותו במקום, אבל הפרשנים מפרשנים שהחטא הוא לא באוננות עצמה, אלא בהימנעות מרצון להתרבות, ואין לו שום דבר עם איסור על הפקת הנאה מינית באופן עצמאי. בנצרות, מאידך, היה ברור בשלב מאד מוקדם שאוננות היא חטא בפני עצמו, אבל לא חטא שנדרשו לו יותר מכל סוגי המין האחרים, שכולם, סופלייז סופלייז, נכנסו תחת הקטגוריה 'חטאים'. את דעתם הצנועה של הנוצרים הטרידו יותר סטיות מיניות שהוגדרו כתופעות חברתיות כמו ניאוף, סקס הומוסקסואלי, סקס עם בעלי חיים, גילוי עריות או זנות, רחמנא ליצלן.

הנצרות באופן כללי תיעבה סקס באשר הוא, ועודדה את קהל מרעיתה להימנע ממנו - וזה כולל אוננות, אבל היא גם שאפה להגביל את תדירות קיום יחסי המין אפילו בין בני זוג נשואים. מכתב נידח שנשלח במאה החמש עשרה לנשיא אוניברסיטה בפריז, מורה לכמרים כיצד 'לסחוט' מהמאמינים שלהם וידויים על אוננות, אבל דומה שבניגוד למכתבי שרשרת אחרים, הטקסט הזה לא זכה לתפוצה מרשימה.

במאה ה- 17 בצבצו לראשונה ניצני הדעה שאוננות זה חולירע גם מחוץ לעולם הדתי. באחת הסונטות המוקדמות שלו הזכיר שייקספיר את האוננות כסוג של אגואיזם וצרות עין. הבריאה העניקה לאדם יופי נהדר, כך טען אחינו יפה הברט, ובמקום להעביר אותו הלאה לדורות הבאים, הוא 'שומר אותו לעצמו' ומסרב ליצור את הדור הבא שישא את דמותו אל העתיד – שימוש מוטעה ופרוורטי בסוג של 'ירושה'. שייקספיר מתאר את אותו בחור עצלן כ'מלווה בריבית קצוצה, ובלתי רווחית', ומתריע כי כשיבוא יום הדין, ימצא אותו הבחור, עם מוסר התשלומים הנמוך, עמוק בחובות.

החל מהמאה ה- 18 הותקפה האוננות כ'ניצול של המשאבים החברתים והכלכליים'. הרנסנסים כבר העבירו הילוך, והשמיצו את האוננות בעיקר בגלל ההנאה המינית שהופקה ממנה. אחד, תומס נאש, מהשכבה של שייקספיר, כתב פואמה על בחור צעיר שביקר את חברתו, שהתאכסנה – רק מטעמי נוחות, כך הבטיחה לו – בבית הבושת הקרוב. הבחור התגרה עד בלי די ממראה של נערתו, עד כדי כך שחווה פליטה מוקדמת. חברתו האדיבה ומסבירת הפנים סייעה לו להחיות בשנית את תשוקתו, אך למרבה צערה לא ברמה שאפשרה את סיפוקה היא, והיא נעזרה בדילדו, שלטענתה היה אמין הרבה יותר מכל גבר. היצירה הזו מסמלת עבור החוקרים את המעבר מגינוי האוננות בשל 'בזבוז זרע', לגינויה בשל היותה מהנה מינית.
רק חמישים שנה מאוחר יותר, אובחנה האוננות לראשונה כ'מחלה מסוכנת'. המיתוסים של עיוורון, תשישות ושאר מריעין בישין התחילו שם, במאמר על האוננות שהזהיר את בני שני המינים מהסכנות הטמונות בעינוג העצמי. אותו מחבר מודאג של המאמר הודיע גם כי מצא את 'התרופה' למחלה, והמליץ לקוראים לדרוש אותה ממוכר התרופות שלהם. הסיבה בגללה לא נזרק המאמר לפח האשפה של ההיסטוריה, לשם הוא שייך, היא בעיקר תרגיל שיווק מבריק. מהדורות המשך של המאמר הופצו, בגיבוי עדויות נרגשות של לקוחות בזכות אותה 'תרופה', וסיפורים קורעי לב על התמכרויות לאוננות. מכאן עד אימוצה של האוננות כמחלה על ידי הסקסולוגים של אותה תקופה הדרך היתה קצרה. אל העיוורון המפורסם הצטרפו השחפת, האפילפסיה, האבעבועות, החצ'קונים, שיגעון, בזבוז כללי ומוות בטרם עת.

הגישה הזאת לאוננות – כמה מפתיע – נוצרה דווקא בעידן הנאורות, הראציונאליות, ו'נצחונן' על הדעות הקדומות. היא אפילו נחשבה להנאה 'מזוייפת', שעיוותה את ההנאה ה'אמיתית' שמקורה ביחסי מין, ובהתאמה נחשבה למסיטה את הדעת מהעיקר. העובדה שאוננות היא פעולה פרטית מאד, בניגוד לכל סוגי הסקס האחרים, היא שהפחידה את החוקרים התקופתיים. גם העובדה שפנטזיות היו המקור לגירוי המיני, ולא אדם בשר ודם, הפכה בעיניהם את האקט לבלתי טבעי. האוננות היתה בלתי ניתנת לעצירה או פיקוח, לא יצרנית, פרטית ולגמרי בחינם. היא היתה זמינה באופן שווה ללורדים פיאודלים ולאחרון המשרתים. בנוסף, טיפוח הדמיון, הכבוד לפרטיות, אותם הערכים שאיימו על המבנה החברתי במאה ה- 18, הם שהביאו להכרזה כי האוננות מסוכנת לסדר החברתי.

גם המאה ה- 19 לא חייכה אל המאוננים הבלתי-מסופקים. באמצע המאה יצא אבי הקורנפלקס, ג'ון הרווי קלוג, בהכרזה שסקס שנועד למשהו שאינו התרבות, הוא סקס שאינו נחוץ, והוא וחבר מרעיו הקימה אגודה שתמכה ב.. ברית מילה כפעולת התרעה לגברים שיתפסו מאוננים. בין השנים 1856 ל- 1932, משרד הפטנטים האמריקני העניק פרסים ללא פחות מ- 33 ממציאים, שיצרו מכשור שנועד למנוע אוננות, בין היתר כפיתות למינהן, חגורת צניעות עשויה עור ופלדה, טבעת מסמרים שנקשרה סביב איבר מינם של ילדים בלילה, כדי שלא יגעו בעצמם מתוך שינה, כלובים ומקררי זקפות למיניהם.

רק עם תחילת המאה ה- 20 החלו לדעוך איומי החרדה, המוות והשגעון. סקסולוגים ליברליים יותר, ובראשם פרויד, הקימו תיאוריות שלמות העוסקות בתרבות וציוויליזציה, על הדחקת הצרכים המיניים של האדם מן הישוב. האוננות הפכה לחלק ממחזור החיים הטבעי שלנו – אנחנו נבנים עליה, גדלים מתוכה והופכים ליצורים מיניים בוגרים. נתונים שנאספו אצל אמא אמריקה מעידים ש 89% מהנשים מאוננות, וכמוהן 95% מהגברים. בממוצע 70% מהמאוננים והמאוננות מדווחים על השגת אורגזמה, ועם אחוזי הצלחה כאלה צריך להיות אדיוט בשביל להפסיק. התיאוריות על השפעת האוננות עשו פרסה והיום הסקסולוגים מכריזים עליה כעל ביטוי טבעי ותקין למיניות בריאה, תורמת לביטחון העצמי ומשפרת את הביצועים המיניים. והמדור מחרה מחזיקה – אם זה טוב, אז תביאו פקט!

תגובת מציץ_ונפגע:


אני מצאתי את המאמר מעניין מאד ואינפורמטיבי . אני מקוה שמנהלי הפורום לא יחמירו עם האשכול הזה למרות שלפי הקיטריונים המחמירים הננקטים בדרך כלל יש כאן אולי מדה מסויימת של בוטות.

תגובת מיימוני:


חיים

ברוך הבא אל הפורום.

אני מצטרף למציץ ונפגע בקביעה שהמאמר שהבאת מעניין מאד וגם כתוב בצורה מעניינת.

למרבה הצער, הנושא הוא מאד רגיש, ויש במאמר כמה ביטויים שאינם עולים בקנה אחד עם חוקת הפורום.

כמו כן, הכותרת שבחרת אינה מתארת את הנושא בדייקנות. עדיף היה לבחור כותרת כמו "היחס לאוננות". (אולי היה עדיף להשתמש במונח העתיק יותר והמקובל בינינו, "הוצאת זרע לבטלה", אלא שכפי שציינת לא כל מעשה מוביל לתוצאה הסופית, אז יתכן שיש מקום להשאיר את המילה שבחרת בה).

לכן, לדעתי המאמר טעון שינוי של מספר ביטויים שבו. ולכן עדיף לפתוח אשכול חדש עם הכותרת המתאימה ועם ביטויים מעודנים יותר.

מעל לכל, לא ברור לי במה סיימת את המאמר. האם הצגת שאלה?

אם רצונך לדעת מה דעת התורה על איסור הוצאת זרע לבטלה, יש כבר אשכול בנושא זה? לינקזצר?

פרט ללינקזצר, אני מבקש בינתיים לא לכתוב באשכול זה עד שנפתח אותו מחדש.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ניסיתי לקרוא מתחילת האשכול אבל האמת לא ממש הבנתי מה שכתבו כאן

תכלס למה אלוהים מתנגד לאוננות?

(תודה על היחס האדיב ווטו ומימוני ומציץ)

אם רצונך בתשובות הגעת למקום הלא נכון . כאן יש רק שאלות . welcome to the club.

ככלל, יש לעניין שני היבטים מבחינה הלכתית .

א. המגע המיני האסור (יש מהפוסקים שדימו זאת למשכב זכור , אלא שאדם אחד הוא הבועל והנבעל בו זמנית) .

ב.שפיכת הזרע ואיבודו שלא לצורך . וזה מעורר שאלות למה באקט מיני לגיטימי שאינה יכולה לשאת פירות אין איסור כזה .

ואידך פירושא היא זיל גמור (= כל השאר פירוש הוא , לך ולמד) .



תוקן על ידי - מציץ_ונפגע - 21/05/2004 19:01:02

מציץ ונפגע

הטיעונים האלו נשמעים לך משכנעים?

אותי ממש לא

חיים

לא הצגתי טיעונים וממילא אין מקום לשאול אם הם משכנעים . כל מה שאמרתי הוא שיש להלכה שני בעיות שונות עם מעשה אונן , ושיש לדון במשמעות כל אחת מהן בנפרד.

אך לשאלתך אשיב מענינא דיומא. אנו נמצאים כעת לפני חג מתן תורה . הגמרא מספרת שכאשר רצה הקב"ה לתת תורה לישראל כפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו פה תהא קבורתכם .

המפרשים מתקשים בכך , שהרי נאמר שישראל הקדימו נעשה לנשמע . כלומר , הם היו מוכנים לקבל עולה של תורה גם לפני ששמעו על תוכנה ואם כך הרי שבודאי קיבלו את התורה מרצון , אז מה צורך היה בכפיית הר כגיגית ?

אחד מהיישובים לקושיה זאת הוא של המהר"ל מפראג : למרות שאכן ישראל היו מוכנים לקבל את התורה מרצון , אם זאת אין זה ראוי שהתורה האלקית תתקבל על ידי בני אדם מתוך התנדבות , אלא דוקא מתוך קבלת עול של כפייה . חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה .

אחרי קבלת העול , באה ההתבוננות בטעמה ומהותה של מצווה . שום נימוק שבעולם לא ישכנע אותך לקבל את המצוה אם אין את קבלת העול מקודם .

חיים,

כאן דווקא תוכל למצוא שאלות, דיונים וגם תשובות!

כפי שכתב מציץ, ישנם שני הבטים לנושא הזה אך הייתי מנסח אותם אחרת [וחוסך קושיות בכך].

א. התמכרות תאוונית הכרוכה במעשה
והצטרפותה ל:
ב. הוצאת זרע שלא בצורת זיווג שהיא הדרך המיועדת לתת לזרע את תכליתו הטבעי.


לגוף הנושא, נדמה שכולנו נסכים שאם אדם יכול לבחור בין אי תחושת צורך להוציא זרע לבטלה ויכולת לחיות חיים טובים ומהנים מהנאות ברמה גבוהה יותר, עדיף מאשר ההיזדקקות להזרמת דם מוחו [ודעת מוחו] אל בין רגליו. השאלה שהנך מציג היא בין תסכול מהחינוך להימנעות והפחדים המתלוים להוצאת זרע לבין השתחררות מהתיכול על ידי הוצאת הזרע. במצב זה ישנן כובן הרבה דרגות, אך בעיקרון ישנם כיום הרבה רבנים ומחנכים דגולים שעמדתם פתוחה למדי. הדיון המדויק הוא בבחינת כל מקרה לגופו ולא בדיון גורף ווירטואלי!

שוב לגבי הטענה שטען רב_צעיר לעומתי על שההלכה לא מסכימה להגדרה שלי על 'לבטלה'. שוחחתי עם רב (עם מסמכים) שהסכים שהנושא המדובר כאן יכול לחול בו עיקרון 'דיברה תורה כנגד יצר הרע' וכדומה, ואם היו מחנכים (לאו דוקא את הדתיים) שההוצאה לבטלה עדיפה על ההתקשרויות האירוטיות הנובעות מאיפוק, היה המצב שפיר יותר. הוא גם לא הסכים לפירוש שלי ש'לבטלה' זה רק כאשר יש לאדם אשה זמינה, אבל סך הכל לדבריו יוצא שכאשר אין אשה זמינה והאלטרנטיבה היא (כמו שזה לרוב) פיתוח דימיון ארוטי, בסך הכל אין בעית 'לבטלה'.

בוגי ידיד (a.k.a mr boogy)

רציתי להזכיר לך שוב, שדברי היו מופנים כנגד טענתך ששמעת פעם פירוש כזה למושג הוז"ל, היינו שמדובר רק על מקרה בו אין לגבר בת זוג. ועל כך הערתי, ובצדק רב, שפירוש כזה לא קיים כרגע בספרות ההלכתית הנורמטיבית, ולפיכך אם אכן קיים פירוש כזה - סביר להניח שמקורו באתר 'חופש' ...

[הנה הדברים כפי שנאמרו במקור]
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=2&topic_id=895284

לגופו של עניין, אני מסכים לכך שכאשר עומדת בפני האדם הבחירה בין הוז"ל לבין עבירה יותר חמורה, אזי בוודאי שעדיף לעבור על איסור הוז"ל.

למעשה, אין בכך שום חדש, שהרי ה'בית שמואל' וה'חלקת מחוקק' (נושאי הכלים על שולחן אבן העזר) כבר העירו על דברי השולחן ערוך (שמקורו בזוהר!) שאיסור הוז"ל הוא החמור מכל העבירות - שאין הדבר כך, ולפיכך כאשר, למשל, יצרו של אדם תוקפו לקיים יחסים עם אשתו כאשר היא נידה, עדיף לעבור על הוז"ל ולא על איסור נידה החמור יותר.

אולם, חשוב לשים לב לכך שאין בכך 'היתר', כלומר לא שהדבר הופך להיות מותר, אלא שאם כבר הוא מתכוון לעבור על איסור, עדיף שיבחר באיסור הקל יותר [למיטב זכרוני המקור שלהם הוא מ'ספר חסידים']

ואז יאמרו: התירו *** את הדבר...



עקרונית, אין ספק שהניתוח של רב צעיר צודק. אך אלו דברים שאין מורים אפילו לצנועים.

ומעשה ידעתי באחד ששלח שאלה כזו לאחד מגדולי הוראה לפני שנים. טען שהוא משרת בבסיס צבאי, והנסיון גדול מדי, האם מותר לו לסמוך על ספר חסידים?

והפוסק לא ענה לו. אולי לא ידע אם השאלה נכתבה ברצינות וביראת שמים, אך מסתבר לי יותר שלא רצה שיצא היתר כזה תחת ידו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

חכמי הפורום,

ברשותכם, האם תרשו לי, כאורח לרגע, לסכם בקצירת האומר חלק מהנושא, עם תרומה אינפורמטיבית קטנה?

א. איסור השחתת זרע מוגדר בשלחן ערוך (אבן העזר, סימן כג) כעוון חמור מכל עבירות שבתורה. בכל זאת קיימת מחלוקת ראשונים בשאלה האם האיסור הוא מן התורה או מדרבנן (ראו שו"ת תורת חסד, ח"ב, מג. וגם באנציקלופדיה תלמודית ערך "השחתת זרע").

ב. שלא במקרה, יש גם השלכות רגשיות רבות לאיסור השחתת זרע, כמו גם להלכות אחרות הקשורות בהתנהגויות סוטות היכולות להשפיע על המשכיות המין האנושי. לדוגמא: ראה ספר החינוך, מצוה רט, משרשי המצוה.

ג. גם בעלי תורת הנסתר עסקו בנושא בהרחבה (ראה: בית יוסף בבדק הבית, אבן העזר, ריש סי' כה, בשם הזוהר. וראה תורה שלמה (לגר"ר מנחם מנדל כשר), בראשית, לח, י, אות מה בהערות; שערי זהר (לג"ר ראובן מרגליות) על מסכת נדה, דף יג . וע "ע י' תא שמע, הנגלה שבנסתר מהד' ראשונה עמ' 35, "שעניין זה חוזר בזוהר פעמים רבות ומודגש בעיקר בשמות ג ע"ב".), אך טרם זכיתי לידיעת נסתרות.

ד. לנושא הרגיש יש גם השלכות חינוכיות רבות. המחנכים יודעים כי פרק הזמן בחיי הנער המתבגר בו הוא קובע את התייחסותו לנושא, יכול להשפיע על כל מהלך חייו.

משום כך פוסקי הדורות וגם פוסקי זמננו, הקפידו לדון בסוגיא, בזהירות המיוחדת הראויה לה.

ה. לגופו של דיון, קיימת מחלוקת יסודית בין הראשונים מהו גדר איסור ההשחתה. שיטת בעלי התוספות במסכת סנהדרין (סנהדרין נט, ב, ד"ה והא) היא שאיסור השחתת זרע כלול בהלכות פריה ורביה, וכן דעת ר"ת, יבמות יב, ד"ה שלש. לשיטה זו, הוצאת זרע לצורך קיום מצות פרו ורבו לא תהיה בכלל האיסור.

ו. לעומתם, רבו ראשונים הסוברים שאיסור השחתת זרע איננו חלק ממצות פריה ורביה אלא הוא איסור עצמאי. זו שיטת הרמב"ן, הר"ן והרשב"א, נדה יג, א; תוס', יבמות יב, ד"ה שלש. לשיטתם ניתן לראות את המקור לאיסור בדברי הברייתא (נדה יג, ב) המציינת את איסור הניאוף כמקור לאיסור ההשחתה. ניאוף, כידוע, לא הותר אפילו לצורך פריה ורביה.

ז. הלכה למעשה נחלקו בדעתם שנים מגדולי הפוסקים של הדור האחרון, הגרי"ז גוסטמאן והגר"מ פיינשטיין זצ"ל. הרב ישראל זאב גוסטמאן, שעוד בצעירותו היה דיין חשוב בווילנא בבית דינו של ה"אחיעזר", פסק באופן חד משמעי בעקבות מו"ר ה"אחיעזר" שכל איסור השחתת זרע מקורו בביטול פריה ורביה (אחיעזר, חלק ג, סי' כד, אות ד, ע"פ דעת הערוך לנר ביבמות דע"ו, ומשמע שמסכים עמו מעיקר הדין). לדעתו, כשיש צורך בהוצאת זרע לצורך פריה ורביה, ההיתר הוא לכתחילה, לא רק בדיעבד, וכך הורה לי למעשה בחוה"מ פסח של שנת תשל"ח.

ח. לעומתו הג"ר משה פיינשטיין פסק בשו"ת אגרות משה אהע"ז, ח"א סי' ע; ח"ג, סי' יד, שאיסור הוצאת זרע באופן שאיננו קשור לגוף האישה, שייך לגדרי איסור הניאוף עם כל המשמעויות ההלכתיות הנובעות מכך.

ט. קיימת דעת מיעוט נוספת בין הראשונים הרואה את האיסור בעצם השחתת הזרע (אולי הכוונה להשחתת פוטנציאל הפוריות של הזרע), כאשר איסור השחתת זרע-גבר חל גם על נשים. מקורות לשיטה זו קל לאתר בדברי הראשונים בשטמ"ק כתובות עא, א, בסוגיית "ממלאה ומערה לאשפה", ובציוני מקורות נלוים.

י. רבים מהעוסקים בנושא אינם יכולים להשתחרר מקומפלקסים אישיים שלהם. תסביכים אלו מקשים מאד על הדיון ועל הבנת הנושא לאשורו. לכן יש חשיבות רבה להבנה ישרה, חסרת תסביכים, של מש"כ בקצרה ב 4 הפסקאות הראשונות כאן.